תיקונה של העדה | שרון רימון  

 

השוואת פרשיית המקושש לסיפור המקלל מלמדת שלא המקושש הוא מוקד הסיפור אלא העם שסביבו. על התיקון החברתי של ישראל לאחר חטא המרגלים

פרשת שלח עוסקת ברובה בחטא המרגלים ותוצאותיו (פרקים יג‑יד). לאחר מכן (טו, א‑מא) מופיע רצף של מצוות שונות בזו אחר זו. בתוך רצף המצוות מופיע סיפורו של המקושש (טו, לב–לו):

וַיִּהְיוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר. וַיִּמְצְאוּ אִישׁ מְקֹשֵׁשׁ עֵצִים בְּיוֹם הַשַּׁבָּת. וַיַּקְרִיבוּ אֹתוֹ הַמֹּצְאִים אֹתוֹ מְקֹשֵׁשׁ עֵצִים אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן וְאֶל כָּל הָעֵדָה. וַיַּנִּיחוּ אֹתוֹ בַּמִּשְׁמָר כִּי לֹא פֹרַשׁ מַה יֵּעָשֶׂה לוֹ. וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה מוֹת יוּמַת הָאִישׁ רָגוֹם אֹתוֹ בָאֲבָנִים כָּל הָעֵדָה מִחוּץ לַמַּחֲנֶה. וַיֹּצִיאוּ אֹתוֹ כָּל הָעֵדָה אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וַיִּרְגְּמוּ אֹתוֹ בָּאֲבָנִים וַיָּמֹת כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה.

מה ראתה התורה לספר על חטאו של אדם יחיד? ומדוע היא מציגה סיפור זה במהלך רצף של מצוות שאינן קשורות לחטאו? האם יש קשר בין סיפור המקושש לחטא המרגלים?

איור: מנחם הלברשטט

זעזוע במחנה

סיפורו של המקושש מזכיר את סיפורו של המקלל, שהופיע בויקרא כד (יד–כג). שני הסיפורים מתארים חטא של אדם פרטי אשר כל העם מזדעזע ממנו, ולכן העם מתערב ודואג לבירור הדין ולביצועו. בשני המקרים הדין אף מבוצע על ידי כל העם.

בשני המקרים מדובר בהרמת יד ובהתרסה של אדם כלפי א‑לוהיו. בפעם הראשונה מדובר בהתרסה בדיבור, בקללה. זהו מאורע מזעזע, אשר העדה צריכה לבטא במעשים את הוקעתו, ולכן כל העדה צריכה להשתתף בביעור הרע מתוכה. גם פרשת המקושש הייתה מאורע שזעזע את אמות הסיפים של המחנה. זו הייתה הפעם הראשונה שבה אדם מישראל העז לחלל שבת במזיד כנגד צו ה'. עשיית חטא מתוך מרידה שקולה כגידוף וניאוץ כלפי שמיא.

לא בכדי מקדימה התורה לפרשת המקושש את האמירה "הנפש אשר תעשה ביד רמה… את ה' הוא מגדף". בעקבות כך אין להתפלא שהתגובה מגיעה מלמטה – העם הוא שתופס את החוטא ומביאו לדין.

עד כאן עסקנו בצד השווה בין פרשת המקלל ופרשת המקושש, כעת נפנה אל ההבדלים בין שני הסיפורים, ונראה מה ניתן ללמוד מהם על סיפור המקושש:

א. שמם של המקלל והמקושש אמנם לא ידוע, אך זהותו של המקלל מוזכרת: "בן אשה ישראלית, והוא בן איש מצרי… ושם אמו שלומית בת דברי…", ואילו זהותו של המקושש עלומה לחלוטין.

ב. בסיפור המקלל התיאור מתמקד במקלל עצמו: "ויצא… וינצו… ויקב… ויקלל…", בעוד בסיפור המקושש התיאור מתמקד ב"מוצאים אותו".

ג. בסיפור המקלל ברור מהו החטא, ואילו בסיפור המקושש לא ברור במה בדיוק חטא.

ד. המקלל מובא אל משה בלבד, ואילו המקושש מובא גם אל אהרן ואל כל העדה.

ה. בעקבות סיפור המקלל מופיעים כמה דינים הקשורים לסיפור, ואילו לאחר פרשת המקושש מוזכרת פרשת ציצית, שלכאורה אינה קשורה לסיפור.

תיקון של העדה

ההבדלים בין שני הסיפורים הדומים עוזרים לנו למקד את ייחודו של סיפור המקושש. בסיפור המקלל אכן היה צורך בבירור הדין, ולכן משולב בסיפור קובץ דינים הקשורים לאירוע. אולם בסיפור המקושש הדין כמעט ידוע מראש: הרי ברור שהוא חייב מיתה, כמחלל שבת, ורק נשאלה השאלה כיצד להורגו. קיצור התורה בתיאור החטא ובתיאור זהותו של המקושש מותיר את הרושם שעיקר המסר של הפרשה אינו סביב האיש ומעשהו.

מלבד עמימות זהותו של המקושש, מותירה התורה גם את זהות ה"מוצאים אותו" בעמימות. נראה שנוכחותם של המוצאים חשובה לא בשל היותם אנשים מסוימים פרטיים, אלא בשל היותם מייצגי הציבור כולו, וייתכן שאנשים אלו מונו על ידי הציבור לשמירה על החוק (ראה במדרש ספרי במדבר קיג).

סיפור המקושש מדגיש את חלקה של "כל העדה" בסיפור. הפרשה פותחת במילים "ויהיו בני ישראל במדבר", ובהמשך הפרשה מוזכר הביטוי "כל העדה" שלוש פעמים. המקושש מובא למשפט אל כל העדה, ולא רק אל משה; וגם ברגימת המקושש מודגש שכל העדה הייתה שותפה בביצוע הדין. אם כן, מוקד הסיפור איננו חטאו של אדם יחיד שקושש עצים ביום השבת, אלא בני ישראל המוצאים איש יחיד מקרבם שחטא, מבררים את דינו ומבערים את החטא מקרבם.

נמצא אפוא שמטרת אזכור פרשת המקושש אינה ללמדנו עוד הלכה – מהו דינו של מחלל השבת – אלא להראות את האחריות הציבורית על קיום המצוות. ומדוע סיפור זה ממוקם דווקא כאן?

סיפור המקושש הוא סיפור המאורע הראשון שאירע לישראל במדבר לאחר חטא המרגלים וחטא המעפילים. בחטא המרגלים מכונה עם ישראל בכינוי "עדה" עשר פעמים. השפל הגדול שאליו הגיעו ישראל בחטא המרגלים היה בכך שחבורה מצומצמת של אנשים הצליחה להסית את העדה כולה למרוד בה' ולהפר את ציוויו. חטא המעפילים הוא המשכו של אותו חולי.

בסיפור המקושש מוצגת העדה באופן הפוך לגמרי – כ"עדה" אשר שומעת בקול ה', מגלה אחריות ציבורית ומקפידה שלא תיפגם שלמות עבודת ה' בגלל חטא אדם יחיד. בנוסף לכך, העדה איננה פוסקת דין בעצמה (בניגוד לנעשה בחטא המעפילים), אלא ממתינה לדבר ה', ורק על פיו מתבצע הדין.

משום כך ראוי סיפור המקושש להיות מוזכר בתוך רצף של מצוות. ללמדך שעיקרו של הסיפור הוא המעבר ממרידה בה' מתוך שיקול דעת אנושי לקבלת עול מצוות ועשיית רצון ה'.

הרבנית שרון רימון מלמדת תנ"ך ועורכת תוכן באתר התנ"ך של המכללה האקדמית הרצוג

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון כ"ב סיון תשע"ז

מודעות פרסומת

פורסמה ב-18 ביוני 2017, ב-גיליון שלח תשע"ז - 1036 ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: