לקחים מן הפר הסרבן | שלום רוזנברג

אנו מתנגדים לסירוב פקודה מפני שיש לו תמונת ראי – הקנאות של שומרי החוק. ממעשה אליהו בכרמל ועד מאה שערים

דברי האגדה שאביא היום (במדבר רבה, כג ט) מתבססים על המפגש שבין אליהו הנביא ונביאי הבעל והאשרה בהר הכרמל (מלכים א פרק יח). באותו מפגש התקיים ניסוי "תיאולוגי" הבא לבחון אצל מי האמת. אליהו ונביאי הבעל גם יחד אמורים להכין על המזבח קרבן, מבלי שישימו עליו אש. האש צריכה לרדת מן השמים, וזה יהיה אות שיוכיח מי מהם עובד א–לוהי אמת. בסוף הניסוי יורדת האש על קרבנו של אליהו: "וַיַּרְא כָּל הָעָם וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם וַיֹּאמְרוּ ה' הוּא הָאֱ–לֹהִים ה' הוּא הָאֱ–לֹהִים".

צו של עבודה זרה

האגדה שאביא בפניכם איננה עוסקת בסיומה הניסי של הפרשה, אלא לכאורה בפרט קטן ושולי בטקסט. אליהו מסביר את תנאי ה"תחרות": "וְיִתְּנוּ לָנוּ שְׁנַיִם פָּרִים וְיִבְחֲרוּ לָהֶם הַפָּר הָאֶחָד וִינַתְּחֻהוּ וְיָשִׂימוּ עַל הָעֵצִים וְאֵשׁ לֹא יָשִׂימוּ וַאֲנִי אֶעֱשֶׂה אֶת הַפָּר הָאֶחָד וְנָתַתִּי עַל הָעֵצִים וְאֵשׁ לֹא אָשִׂים… וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ לִנְבִיאֵי הַבַּעַל בַּחֲרוּ לָכֶם הַפָּר הָאֶחָד וַעֲשׂוּ רִאשֹׁנָה כִּי אַתֶּם הָרַבִּים… וַיִּקְחוּ אֶת הַפָּר אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם וַיַּעֲשׂוּ".

המשפט "וַיִּקְחוּ אֶת הַפָּר אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם" קשה. הלוא הם היו אמורים לבחור את הפר שלהם. על מוזרות זו מתבססת האגדה: "מה עשה אליהו? אמר להם: בחרו שני פרים תאומים מאם אחת, הגדלים על מרעה אחד, והטילו עליהם גורלות אחד לשם ואחד לשם הבעל. ובחרו להם הפר האחד, ופרו של אליהו מיד נמשך אחריו. והפר שעלה לשם הבעל – נתקבצו כל נביאי הבעל… ולא יכלו לזוז את רגלו", הפר התעקש לא להיות קרב על מזבח העבודה הזרה. כאן רוקם המדרש דיאלוג בין אליהו לבין הפר:

פתח אליהו ואמר לו:

לך עמהם!

אני וחברי יצאנו מבטן אחת מפרה אחת וגדלנו במרעה אחד, והוא עלה בחלקו של מקום ושמו של הקב"ה מתקדש עליו, ואני עליתי בחלק הבעל להכעיס את בוראי.

פר, פר! אל תירא לך עמהם ואל ימצאו עלילה, שכשם ששמו של הקב"ה מתקדש על אותו שעִמי, כך מתקדש עליך.

וכך אתה מיעצני? שבועה איני זז מכאן עד שתמסרני בידם.

זה הסבר הפסוק "וַיִּקְחוּ אֶת הַפָּר אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם"."ומי נתן להם? אליהו". המדרש רואה בכך יישום הפסוק (איוב לה, יא): "מַלְּפֵנוּ מִבַּהֲמוֹת אָרֶץ וּמֵעוֹף הַשָּׁמַיִם יְחַכְּמֵנוּ". "מַלְּפֵנוּ" פירושו "מְאַלפנו". אנו חושבים שאנו אלו שמאלפים את החיות, אך באמת היינו יכולים ללמוד רבות מהן. כל היצורים החיים, פרט לאדם, חיים על פי הסדר הטבעי שלהם. רק אנחנו בני האדם משחיתים אותו, ואחד הביטויים להשחתה זאת הוא עבודה זרה.

הפר סירב פקודה! אין הוא נלחם על חייו על פי האינסטינקט החייתי שבו. הוא מוכן לעלות על המזבח כקרבן, אך בצדק הוא שואל – כיצד יוכל הוא למלא פקודה שיש בה עבודה זרה בעליל. על כך אומר לו אליהו פעמיים "לך עמהם", ועל פי בקשת הפר הוא מוביל אותו בידו אל מזבח הבעל. יש משמעות לקרבנו של הפר השני, בדיוק כמו המשמעות שיש לישראלים שחיים חיי מוסלמי כאשר נשלחו במשימה סודית לסוריה.

סכנת הקנאות

אינני יודע אם אני קורא רק מהרהורי לבי, אבל מרגיש אני שלא במקרה שאלת סירוב הפקודה על ידי הפר התגנבה דווקא להפטרה של הפרשה המדברת על ירושת הארץ (פרשת פינחס), כאילו מתוך אזהרה לעתיד הרחוק שבו המחלוקות על גבולות הארץ עלולות לפלג את העם. לא רק בשם הדמוקרטיה אנו מתנגדים לסירוב פקודה, אפילו כשמדובר היה בסירוב כנגד אותה החלטה ידועה שהתקבלה לכאורה על ידי שלטון דמוקרטי אך תוך כדי מניפולציות איומות. אפילו החלטות כאלו חייבים אנו לקבל בשם האחווה, כדי להימנע ממלחמת אחים ומשבירת אחדות העם.

אנו מתנגדים לסירוב מפני שלסכנת הסירוב יש תמונת ראי – הקנאות, לעשות יותר מאשר מצווה אותנו החובה. זאת סכנה המאיימת עלינו מצד שומרי החוק. למשל, כאשר המשטרה שומרת "יותר מדי" על הסדר הציבורי תוך אלימות מיותרת. אך דוגמה קשה יותר היא כאשר בני ישיבה קנאים פוגעים בחיילים שהגיעו לשכונה חרדית. שמעתי סיפור מהימן על כך ועל זה אי אפשר לסלוח. כפרה זוטא הייתה רק העובדה שכמה חרדים עזרו לחייל לברוח בדרך עקלתון.

ואוסיף בדרך אגב שאמנם נכון הדבר שעלינו להכיר בחשיבות היסוד החרדי שבמדינתנו. העולם החרדי עשוי להיות בעתיד כוח קריטי בשלטון. אך אני עוד זוכר את שלמדתי בישיבה לפני יותר משישים שנה במסכת חולין (נו, ב): "תניא היה רבי מאיר אומר – הוא עשך ויכוננך: כרכא דכולה ביה [= כרך שהכול בו]. ממנו כהניו ממנו נביאיו ממנו שריו ממנו מלכיו …". המסר של ר' מאיר הוא שביכולתנו לבנות לנו מדינה בעצמנו עם כל המערכות הכרוכות בכך, וזה כולל את העולם התורני, אך גם את העולם הפוליטי, המדעי והתרבותי. אם בטוחים החרדים בכך שגדולי ישראל יכולים לבנות מדינה אידיאלית, אזי כדי שאני ועמי נוכל לקבל זאת עליהם לשכנע אותנו בכך וזה לא יהיה קל.

חושב אני על לא פחות מאשר תוכנית מטורפת: קנטון חרדי עצמאי שיכלול כמה ערים חרדיות ושם תוכיח החרדיות שהיא מסוגלת לאתגר של ר' מאיר. שיראו הם כיצד ניתן לבנות חברה ומדינה מבלי להיזקק לחינוך האקדמי "הקלוקל" ולעוד מרעין בישין תרבותיים מאיימים. קשה לי להאמין שהחרדים מסוגלים כיום להיענות לאתגר כזה. האם יבוא יום שבו יהיו הם מסוגלים? עד אז, לא אהיה רגוע.

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון כ"ב סיון תשע"ז

מודעות פרסומת

פורסמה ב-18 ביוני 2017, ב-גיליון שלח תשע"ז - 1036, מילה לסיום / שלום רוזנברג ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: