בתגובה ל"דרוש תלמוד משמעותי"

 מאת שי פירון גיליון פרשת בהעלותך

חסר להם ידע

מעטים הם אנשי החינוך שיש להם ניסיון מגוון ועשיר כמו ניסיונו של הרב שי פירון. ובכל זאת, הוא שוגה. הרב שי הביא תמונות מגוונות מניסיונו החינוכי. אביא גם אני תמונה אחת משלי. תמונה של כיתה ז' בבית הספר "אורות עציון" שבו העברתי היום בצהריים שיעור גמרא.

לפי הכללים שהרב שי הציע במאמרו, השיעור שהעברתי היה אמור להיות קטסטרופה. השיעור שהועבר לכיתה הטרוגנית היה שיעור למדני ללא השלכות והארות לחיי המעשה של הילדים (הנושא היה פטור "טמון" באש). ובכל זאת, כפי שנוכחו לדעת גם חבורת מבקרים לא קטנה שהזדמנה לצפות בשיעור, הילדים השתתפו ונהנו.

הטעות של הרב שי נעוצה לטעמי במשפט הסיום שלו: "דיון בתוך תחומי המגרש הקיימים ללא פריצת דרך מחשבתית הוא לא ראוי, לא נכון ולא יעיל". ההיפך הוא הנכון. זלזול במגרש ובתבניות שיצרו במשך אלפי שנים אבותינו ואבות אבותינו הוא הוא לא ראוי, לא נכון ולא יעיל.

הגמרא הינה מופת לימודי. אלפי שנים פיתח ושכלל עם ישראל צורת לימוד שהחזיקה מעמד כל כך הרבה שנים. כנראה שיש בה משהו. הרב יהודה עמיטל אמר פעם שהוא אינו יודע להסביר למה צריך ללמוד גמרא, אבל הוא יודע שכל קהילה יהודית שבנתה את עצמה ללא לימוד גמרא משמעותי לא החזיקה מעמד. כדוגמה לכך הביא הרב עמיטל את יהדות איטליה המפוארת.

ב"תוכנית הראל", שבמסגרתה העברתי היום את שיעור הגמרא, אנו מנסים להתחקות אחרי מקורות ההצלחה של לימוד הגמרא. אנחנו לומדים את הגמרא ביחד, בחבורה, ולא בצורה פרונטלית. המורה לא מסביר את שאלת הגמרא אלא שואל אותה, והתלמידים לא מנסים להבין את תשובת התוספות אלא לענות אותה בעצמם. את פריצת הדרך איננו מחפשים מחוץ למגרש אלא דווקא בתוכו. אנו לובשים את מדי נבחרת הגמרא, עולים על המגרש, שעליו עדיין משחקים אביי ורבא, ומצטרפים אליהם.

בדרכו לפריצת הדרך ולעזיבת המגרש הישן והטוב שוכח הרב שי עקרון יסוד מהותי. הרב שי מחשיב את כל הדברים שאותם הידע מביא לנו – אתגר, תובנות על החיים, הארות שמאירות את חיינו – אך את הליבה עצמה הוא זונח. במילים יפות הוא מוחק את חשיבות הידע הטהור מצד עצמו, את העוצמה שיש בעצם הידיעה. לדידו, השאלה היחידה היא איך הידע משרת אותי. ידע שלא משרת אותי הוא חסר ערך.

"אין בור ירא חטא, ולא עם הארץ חסיד". המחנכים הטובים בעולם לא יצליחו לגדל אנשים גדולים מנערים בורים ועמי הארצות. חייבים למלא את קנקנם של הנערים באוצרות התורה והידע הרחב כדי שיגדלו ויתעצמו. לנערינו לא חסרות הארות ותובנות מחכימות על החיים. הם מקבלים אותן מהפייסבוק ישר לוורידים. חסרים להם ידע והשכלה מהאוצר הטוב שהניחו לנו אבותינו.

עמיחי גורדין

הרב עמיחי גורדין הוא ר"מ בישיבת הר עציון, ראש תוכנית צורים (במכללת הרצוג) להכשרת מחנכים מובילים וראש מכון הרא"ל להעצמת לימודי הגמרא

—-

טוב שהלימוד הגלותי גווע

המאמר מבכה את דעיכת לימוד הגמרא כאילו אבדה אושיית האמונה היהודית מלבבות צעירינו, וחלפה מצוות לימוד התורה מהעולם הציוני–דתי. אלא שנזכרתי שגדול הפוסקים, רבי משה בן–מימון, כינה את לימוד הגמרא "רב היגיעה ומעט התועלת". וגם נזכרתי בגדול עורכי הפסיקה, רבי יוסף קארו, שהעיד על עצמו שלמד את הש"ס (אך ורק) פעם וחצי לפני שניגש לכתיבת המונומנט ההלכתי "שולחן ערוך".

ואף נזכרתי שמקובל ענק כרבי חיים יוסף דוד אזולאי קבע ב"חוק לישראל" את הלימוד היומי של היהודי כלימוד מגוון ביותר שכלל מעט מהספרים הבאים: תורה (חומש ממש, לא תחליף בבלי), נביאים, כתובים, משנה אחת, גמרא אחת (חמש או שש שורות), דינים (הלכה פסוקה), זוהר (קבלה) ומוסר.

הבבלי הוא תלמוד גלותי. ריש לקיש הטיח ברבה בר בר חנה "א–לוהים שונא אתכם (= את חכמי בבל) על שלא עליתם בחומה", וסתר את השבועה הבבלית המבוססת על "השבעתי אתכם… אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ" בפסוק אחר משיר השירים: "אם חומה היא נבנה עליה טירת כסף, ואם דלת היא נצור עליה לוח ארז".

אך איך יעלו הבבלים בחומה ויעזבו את עסקיהם ואת פרנסתם? הם לא היו אז הרבה יותר טובים מיהודי ארה"ב היום. וכדי להצדיק את עצמם המציאו את השבועה על איסור העלייה בחומה ואיסור ההתגרות בגויים, שבועה שאינה מופיעה כלל בתלמוד הירושלמי.

בארץ ישראל שנאו את הבבלים, ובתלמוד הבבלי עצמו מסופר שאנשי ארץ–ישראל האשימו את עולי הרגל הבבלים במעשים שלא הבבלים עשו אותם אלא האלכסנדרונים, וזאת בשל שנאתם של אנשי הארץ לבבלים. איך לא ישנאו קהילה שעמדה על הגדר מול המאמץ של הישראלים דאז לבסס את מדינתם?

ואנו, השבח לא–ל, עלינו לארץ בחומה, התגרינו בגויים והקמנו מדינה בחסדו יתברך, ובכל זאת נשארנו תקועים עם הלימוד הגלותי הזה שרבי זירא עצמו, כשעלה מבבל לארץ, צם עשרות תעניות כדי להשכיח אותו מלבו.

בורא עולם צפה את העיוות הלימודי הזה וכבר הקפיד להיות הכי מפורש שאפשר: "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה". ספר התורה ממש, ולא סתם ספר התורה, אלא הזה, זה שנתתי לכם, זה שהכתבתי למשה, זה ולא אחר, זה ולא הבבלי.

לכן, אני מלא שמחה ורינה שהלימוד העקר והגלותי הזה, שבגללו הורחקנו מלימוד דברי משה רבנו, הבטחות הנביאים, התלמוד הירושלמי, הפסיקה המפורשת, ההגות היהודית, המיסטיקה היהודית, השירה והדקדוק, ואף מארץ ישראל, הולך וגווע. כי אז, עם מותו, יוכלו לחזור לתחייה כל רבבות הספרים המאכלסים את מדפי הספרייה הענקית של הדת היהודית ואשר הזנחנו, השכחנו ודחינו לקרן זווית. אז נוכל לברך בשם ומלכות על התורה החדשה הישנה נושנה הזו, שהיא כנראה "התורה החדשה" המובטחת על–ידי הנביא לעתיד לבוא, "ברוך מחיה המתים".

אבי צרפתי

אבי צרפתי הוא אדריכל ובונה ערים

——

גמרא לחיים. לא לבגרות

בישיבת נוה שמואל, שאליה מתקבלים אחד מחמישה פונים ואף פחות מכך, ניגשו כשליש מהתלמידים לבגרות בתורה שבעל פה במקום לבגרות בגמרא. בישיבת מקור חיים ניגשים כלל התלמידים לבגרות בתורה שבעל פה, הקלה יותר.

ואולי אין שום פגם בכך. למעשה, כפי שטען הרב שי פירון בדבריו בשבוע שעבר, עצם הרצון לכרוך את לימודי הגמרא עם הבגרות בגמרא הוא שורש הבעיה. אם גמרא הופכת להיות עוד מקצוע לבגרות, אזי צדק אחד ההורים שסיפר לי שכאשר הוצב בנו בפני הבחירה בין ציון שנתי ("מגן" בפי התלמידים) 70 בגמרא או 100 בתושב"ע, בחירתו הייתה בהכרח 100 בתושב"ע. אחרי הכול, אם לימוד התורה מסתכם בציון בתעודת הבגרות אזי עדיף לבחור בזה שישפיע טוב יותר על ממוצע קבלתו לאקדמיה. הגמרא הפכה לקרבן של הבגרות לגמרא.

אבל לדעתי מדובר בבעיה רחבה יותר. כל דרך הלמידה בבתי הספר הפכה בדור האחרון את מבחני הבגרות, המיצ"ב והמבחנים הבינלאומיים מאמצעי למטרה. רפורמת הלמידה המשמעותית שבה החל פירון בכהונתו כשר החינוך הייתה צעד חלקי בדרך לתיקון, אך היא אך החלה וכבר נגדעה. ואולי הבעיה הייתה שהרפורמה אמרה "לא" להיבחנות אך לא הציעה סדר יום חלופי למערכת החינוך.

לדעתי, מערכת החינוך בישראל חייבת לעבור שינוי מהותי. הגדרת מטרות בית הספר צריכה לעבור עדכון ערכי, ולדעתי יש לבססה על שלושה עקרונות חינוכיים:

א. חינוך התלמיד לביטחון עצמי – ביטחון שמשמעו הבנה מהן נקודות החוזק והחולשה האישיות שלו.

ב. חינוך התלמיד לביטחון חברתי – ביטחון שבו הילד לומד את מקומו בחברה, מתרגל סיטואציות חברתיות ובונה את כישוריו הבין–אישיים.

ג. חינוך התלמיד לביטחון ערכי – האמונה בדבר שהוא מעבר לצורך, לאינטרס ולמיידי האישי או החברתי.

לשלושת אלו צריך החינוך הדתי להוסיף את האמונה בחובה. האמונה כי יש לאדם חובות בעולמו, הנגזרות מדברי הקב"ה, וכי שליחותו היא למצוא את הדרך להגשים את חובתו בעולם.

מערכת חינוכית אשר תציג תפיסה זו או דומה לה במרכזה תיראה באופן שונה מאוד מזו הקיימת היום. ראשית, ההיבחנות תנותק מהחלק החשוב בלמידה. הבגרות תשמש כלי קבלה לאקדמיה ולא כלי לסיכום לימודי התיכון. התלמיד ייבחן בסוף כיתה י"ב, ורק אז, בארבע מקצועות היסוד (אנגלית, עברית, מתמטיקה בשילוב יסודות המדע, והומניסטיקה). בכל אחד מאלו ניתן יהיה להיבחן באופן רגיל או מוגבר. בנוסף יוסיף כל תלמיד רק מגמה אחת או שתיים שבהן יוכל להרחיב ידיעותיו ולהיבחן. עוד יוצעו בתוך בתי הספר תעודות מקצועיות שונות אשר ייתנו לתלמיד כלים שונים ומגוונים לבחירתו מתוך העולם המקצועי.

ואחרי כל אלו ייוותר מקום רב במוסדות החינוך למקצועות החשובים באמת. אלו שעליהם לא נבחנים בבגרות אלא בחיים. כדוגמת חינוך פיננסי, דיבייטינג, יסודות התִכנות, ספרות טובה, ידע עולם. וגם גמישות מחשבתית והתמודדות עם עולם משתנה. כל אלו מקצועות ועקרונות שיש לתרגמם ולעדכנם מדי דור לתוכנית הלימודים הנדרשת לחיים עצמם.

וכאן גם צריך לבוא עיקר מקומם של לימודי הקודש. גמרא, תנ"ך ומחשבת ישראל הם מקצועות אהובים במכינות ובישיבות ושנואים בבתי הספר. ההבדל איננו נעוץ במורים אלא בדרך הלמידה. אני אוהב ולומד היום גמרא פי כמה מאשר בגיל 18 בישיבה התיכונית נוה שמואל. מדוע? כי זה לא לבגרות. זה לחיים.

משה (קינלי) טורפז

משה (קינלי) טור–פז הוא ראש מִנהל החינוך בירושלים 

 ———–

להפריד בין המורה למחנך / הרב שי פירון משיב:

אני מודה לרב גורדין על הערותיו, אלא שדומני שתלה בי מה שלא כתבתי. בעיקר מפני שהתעלם מהטענה המרכזית בדבריי, והיא הצורך להעמיק את מקצועיותם של המורים תוך הפרדה, במקרה הצורך, בין תפקיד המורה לתפקיד המחנך. הדגשתי שאין להתפשר על רמת הלימוד, ולהיפך – יש להציב את האתגר בלימוד כאחד מהיעדים. הצלחתו של הרב גורדין כמורה נפלא לגמרא מחזקת את טענתי שאין להתפשר על איכות המורים.

ואם על הצעתי לצמצם את היקף הלימוד ואופיו לחלק מהתלמידים מלין הרב גורדין, הריני סומך דעתי על דעתו של הרב אהרן ליכטנשטיין.

בשנת תשס"א פרסם הרב מאמר תחת הכותרת "הוראת הגמרא בישיבות התיכוניות" (שנה בשנה, היכל שלמה, ירושלים תשס"א), ובו הציע לשנות את מוקד הלימוד בישיבות התיכוניות. תחת לימוד הגמרא, כתב הרא"ל:

הכיוון הנדרש הוא העברת הדגש מגמרא למשנההרחבת העיסוק ב"משנה תורה" על חשבון ליבון תוספות. לספר "משנה תורה" עצמו מקום נכבד בקידום מטרת העמקת תודעת ה"משנה"… צמצום מרכיב הגמרא במערך התורני גובה, כמובן, מחיר: צינון הלהט, הורדת מתח, אובדן עוצמה, השקטת מלחמתה של תורה, העיונית והקיומיתאך התמורה ברורה אף היא: הרחבת מעגל התלמידים השומרים אמונים לתורה ולנותנה, צמצום ממדי נשירה, נפשית ופיזית, והגברת היקף הידע. יש באימוץ כיוון זה משום התפשרות עם המציאותאולי אפילו כניעה בפניה. אבל כשחיי עולם מונחים על כף המאזניים, הנעז להשתתף במאבקי כוח? הנתעקש להטיח ראש בקיר?

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון כ"ב סיון תשע"ז

מודעות פרסומת

פורסם ב-18 ביוני 2017,ב-גיליון שלח תשע"ז - 1036, תגובות. סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

  1. אבי צרפתי. אנא הזדהה יותר, אך דבריך מופלאים וחשובים. ישנן כמה קבוצות לומדים ששמה מול עיניה את הכיוון הזה של החזרת הירושלמי לקדמת הבמה. של לימוד יסודי של התנ"ך, של בירור תורת ארץ ישראל על מרכיביה הלאומיים והנפשיים.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: