שחרור מקיבעון רפואי ומלחצים כלכליים של חברות התרופות, בשילוב ספקנות בריאה, עשויים לגרום לרופאים ולמטופלים כאחד להיפתח לאפשרויות אחרות בדרך לריפוי, להקלה ולשיפור איכות החיים

רפאו את עצמכם

מסע להבנת השפעת 
הנפש על הגוף

ג'ו מרצ'נט

מאנגלית: צילה אלעזר

כנרת, זמורה–ביתן, 2017, 380 עמ'

ספרים נושאים לעתים שמות בלתי מתאימים. בעיקר בתרגום. הכותרת הפשטנית בעברית שהועדפה על ה–"cure" האנגלי הפשוט משייכת את הספר לז'אנר ספרי הניסים המבטיחים גדולות ונצורות, כאילו שריפוי עצמי הוא דבר כל כך פשוט. רק כותרת המשנה משנה את התמונה: מסע להבנת השפעת הנפש על הגוף. כותבת הספר היא דוקטור לגנטיקה ומיקרוביולוגיה שדוגלת במדעיות ואינה מאמינה ברייקי ובאנרגיות קסומות, אך בכוח סקרנותה ופתיחותה חקרה מחוזות רפואיים שונים ואף מוזרים.

נושא הספר הוא השפעת הנפש על הגוף, משמע דיון בפרקטיקות שונות הממחישות את השינויים החלים בגוף בעקבות גורמים נפשיים מסוגים שונים. הדיון מתבסס על מחקרים מדעיים שמתוארים בספר לפרטיהם, כולל הפניות למקורות השונים. המחברת תיארה טיפולים שונים וגם סיפרה על התנסויותיה האישיות. נקודת המבט של הכותבת היא של ספקנות בריאה, ומקורות יניקתה אינם "ניו–אייג'יים" אלא מדעיים, מה שתורם לאמון הרב שהספר מעורר.

הרעיון שהנפש משפיעה על הבריאות מוכר מהחכמה העממית היומיומית ומהפולקלור. ידוע שאנשים עלולים לחלות ואף למות מרוב צער. לב שבור הורג את בעליו, כמו בנובלה "בדמי ימיה" של עגנון, שבה מתוארת אישה שנפטרה ממחלת לב, תרתי משמע. החיים היומיומיים מלאים עדויות לכוח ההרסני הטמון בגורמים נפשיים כמו מחלות שפורצות בעקבות מתחים וטראומות. ברפואה הקרויה "הוליסטית" מקובל להשתמש במושג "גופנפש", ולהקדיש זמן רב לשיחה עם החולה. מרצ'נט מציינת שהרפואה לא תמיד מצליחה לתת מענה ומזור, ולעומת זאת יש טיפולים בלתי מקובלים שמוכיחים את עצמם.

תחושת‭ ‬השלווה‭ ‬וההרמוניה‭ ‬עשויה‭ ‬לייתר‭ ‬תרופות‭ ‬למיניהן‭. ‬מתרגלים‭ ‬מדיטציה‭ ‬בפורטוגל
צילום‭: ‬אי‭.‬פי‭.‬איי

תשומת לב ומדיטציה

בפרק הקרוי "טיפול דמה" מתוארים שיפורים שהתחוללו בעקבות "תרופה" שאינה מכילה מרכיבים פרמקולוגיים, הידועה בשם "פלצבו" – מילה שמקורה בתרגום ללטינית של ספר תהילים ומשמעותה לשאת חן, להפיק רצון. הפלצבו ידוע בעולם הרפואה, אך השימוש בו מועט בשל הרתיעה האתית משימוש בתרופה שאינה תרופה. הפלצבו מועיל במקרים רבים. בניסוי על חולי פרקינסון התברר שכאשר חולים חשבו שהם מקבלים דופמין, אותו חומר שחסר לחולים הללו, הם הגיבו כאילו קיבלו את החומר. במחקר אחר על אודות מחלת גבהים, הגיב מטפס הרים לחמצן דמה כאילו נשם חמצן אמיתי. המחברת אמנם מסתייגת ואומרת שהפלצבו לא עשוי להשפיע על נתונים פיסיים כמו מחסור בחמצן או באינסולין, ובוודאי לא על זיהומים חיידקיים, אך היכולת להחליש סימפטומים או לבטלם היא רבת ערך ביותר ומצמצמת סבל וגם לקיחת תרופות.

יתרה מזאת, אף תרופות כימיות פועלות במקרים רבים בערוץ הנפשי. האפקט של תרופות פסיכיאטריות לדיכאון וחרדה קשור לכך שהחולה יודע שהוא נוטל תרופה – עובדה שחברות התרופות משתדלות להסתיר, לטענת המחברת. עובדה מדהימה אחרת היא שגם כאשר המטופל יודע שהוא מקבל פלצבו הפלצבו מסייע לו. נקודה חשובה במתן תרופות היא הריטואל. יש חשיבות לצבע הכמוסה ולרופא שמעניק אותה בטקס הרפואי המקובל. תשומת הלב של הרופא היא חלק חשוב בעניין, בין שהחולה מקבל תרופה אמיתית ובין שהוא מקבל פלצבו.

תחום נחקר אחר הוא המדיטציה. יש אינספור דרכים למדוט, ביניהן "שיטת סילבה" לשליטה מוחית, שיש בה הרבה אלמנטים של אוטוסוגסטיה. שיטה נפלאה אחרת היא הריכוז בנשימות. מחקר המוח תרם רבות להבנת השינויים המוחיים המתחוללים בעת פעולת המדיטה, והפרק מלא וגדוש במידע מדעי מרתק. אין ספק שתחושת השלווה וההרמוניה והשינויים המוחיים שנוצרים בעת המדיטציה עשויים לייתר תרופות למיניהן, ביניהן תרופות ללחץ דם גבוה, לחרדה ולשינה. בפרק גם תיאור של פרקטיקות בודהיסטיות של קשיבות, "מיינדפולנס", ביניהן אסטרטגיה להתמודדות עם כאבים.

מעי רגיז ולידה מרגיזה

מצעד המחלות והריפויים האפשריים עובר לאורך הפרקים, כאשר פרקים מסוימים מתמקדים במחלות ספציפיות. תשומת לב רבה מופנית לבעיות של מעי רגיז שמאמללות אנשים רבים ומגבילות את חייהם. בפרק הקרוי "בטראנס" מתוארת השפעת ההיפנוזה על צרות הכרוכות בבטן אומללה. מעי רגיז נחשב ל"הפרעה תפקודית" יותר מאשר למחלה של ממש. אבל גם הפרעה תפקודית עשויה לפגוע מאוד באיכות החיים. החדשות הטובות הן שהבטן קשורה למוח ולכן ניתנת להשפעה נפשית.

בפרק מתואר מפעל חיים של רופא בכיר שמחוץ לבית החולים עובד בשיטת היפנותרפיה ממוקדת מעי, ומשרדו טובע במכתבי התודה של מטופליו. ומכיוון שטיפולים אלה מעצם מהותם אינם עשויים להיבחן לפי קטגוריות המקובלות בעולם הניסויים הרפואיים, קשה לממסד לקבלם, למרות היותם כל כך מוצלחים ומשני חיים.

"דבר אלי" הוא שמו של פרק אחר, שבו המחברת מספרת מניסיונה על לידה טראומתית שעברה בבית חולים עם מיילדות מנוכרות וחסרות רגישות, ועל לידה מסוג אחר שגם בה היו לה קשיים, אך תשומת הלב האישית והאמפתית אפשרה לידה ללא התערבות כירורגית. כאן עולה הנושא השנוי במחלוקת של לידה בבית חולים לעומת לידה בבית. המחברת אינה נוקטת עמדה חד משמעית, ומניחה שיש נשים שמוטב להן ללדת בבית חולים, אבל המסר החשוב העולה מדבריה הוא שהתערבות רפואית שאינה אמפתית עלולה לסבך את מהלך הלידה, והיפוכה, האמפתיה והשיחה התומכת, חשובות בזמן בדיקות קשות, ואף במצבים סופניים.

חשוב לציין שיחס טוב ויצירת דיאלוג משפיעים על תהליכים שיש להם שמות רפואיים. הרגשה טובה בעת טיפול או בדיקה משפיעה על המצב הגופני. הנושא עולה גם בפרק אחר, העוסק בחיים החברתיים. קיומו של מגע אנושי חיוני לשרידות ולבריאות. מחקרים על קהילות מאריכות חיים גילו שאחד האלמנטים החשובים בבריאות הוא התחושה שאיננו איים בודדים אלא חלק בלתי נפרד מקהילה.

רמזים מוקדמים והשפעות שליליות

סקירה מועטה זאת נועדה אך לטעימה, כי אין כל אפשרות לפרט את שלל הגילויים: מידע על שיטות שונות לשיכוך כאבים קשים; השפעה של טיפול קוגניטיבי–התנהגותי על חולי פיברומיאלגיה עד כדי יכולת להתגבר כליל על החולשה האופיינית לחולים אלה; טכניקות המשפיעות על מערכת העצבים; התמודדות עם ילדים על הרצף האוטיסטי; השפעת החוויה הדתית על מצבים בריאותיים. תופעת ה"נוצבו" (nocebo) – יצירת השפעות גופניות שליליות על ידי רמזים מוקדמים והשפעות שונות. כך למשל באחד הניסויים חוו המשתתפים תופעות לוואי שליליות מתרופת פלצבו, משום שידעו עליהן. ומוטב לא לספר לחולה שעומדים להכאיב לו – "תכף תרגיש דקירה קלה" – כי הידיעה עצמה עלולה לגרום לתגובת "נוצבו" שפירושו המילולי: אני אזיק.

אחד המוטיבים השזורים לאורך הספר הוא חברות התרופות. נתקלתי בזה רבות גם במאמרים עיתונאיים. יש ארגונים כלכליים שמעדיפים את המצב הנוכחי של שימוש מוגבר בתרופות כימיות. הכוחות הללו משפיעים על הממסד הרפואי ועשויים למנוע תזוזות בכיוונים שיגרמו להפחתת השימוש בתרופות. גורם מעכב אחר הוא הקיבעון הרפואי וההליכה בדרכים מקובלות עד כדי היאטמות לאפשרויות חדשות.

בזמנו נסקר במוסף זה המחקר הסוציולוגי של יעל קשת (רסלינג, 2010), שבו היא מתארת את התופעה של טהרנות רפואית והישמרות מכל דבר שמתקרב לרפואה בעלת אופי שונה. ברור שהטהרנות יותר פסיכולוגית מאשר מדעית, למרות היותה נושאת את שם המדעיות. על כל פנים, המסקנה של הספר אינה ויתור על הרפואה המקובלת, אלא היפתחות לאפשרויות נוספות, להרחבת המנעד הרפואי. זהו ספר מוצלח במיוחד בתרגומה היפה והרהוט של צילה אלעזר. הוא לא מבטיח לנו "לרפא את עצמנו", אך פותח אופקים חדשים להתמודדויות במצבים קשים.

פורסם במוסף 'שבת,' מקור ראשון, ט"ו סיון תשע"ז