מאירים את העולם | שרון רימון

 

לאחר שציוותה על הדלקת המנורה בשני הספרים הקודמים, שבה התורה ומצווה על כך בפעם השלישית בפרשתנו. על משמעות הקשר שבין המנורה למסע המדבר

פרשת בהעלותך פותחת בציווי משה לאהרן להדליק את המנורה, ובקיום הציווי על ידי אהרן (במדבר ח, א–ד):

וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֵלָיו בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת הַנֵּרֹת אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת. וַיַּעַשׂ כֵּן אַהֲרֹן אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה הֶעֱלָה נֵרֹתֶיהָ כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה. וְזֶה מַעֲשֵׂה הַמְּנֹרָה מִקְשָׁה זָהָב עַד יְרֵכָהּ עַד פִּרְחָהּ מִקְשָׁה הִוא כַּמַּרְאֶה אֲשֶׁר הֶרְאָה ה' אֶת מֹשֶׁה כֵּן עָשָׂה אֶת הַמְּנֹרָה.

הציווי על הדלקת המנורה הופיע כבר פעמיים בתורה – בפתיחת פרשת תצווה (שמות כז, כ–כא) ובסיום פרשת אמור (ויקרא כד, א–ד). מדוע חוזרת התורה על הציווי בפעם השלישית, ומדוע דווקא כאן?

איור: מנחם הלברשטט

הזווית של העם

כאמור, בפרשת תצווה מופיע הציווי על הדלקת המנורה בפעם הראשונה. הדגש ניתן שם על חלקם של ישראל בהדלקת המנורה. כל שאר הציוויים על הכנת המשכן מופיעים בפנייה ישירה של ה' אל משה רבנו – "ועשית ארון", "ועשית שלחן" וכדומה – ואילו רק לגבי הדלקת המנורה נאמר: "ואתה תצווה את בני ישראל ויקחו אליך שמן" (כז, כ). סגנון דברים זה מדגיש את העובדה שבמנורה עם ישראל שותף באופן פעיל.

הפרשייה בפרשת אמור זהה כמעט לחלוטין לפרשייה שבפרשת תצווה, אך דווקא על רקע הדמיון בולט ההבדל שביניהן. בפרשת תצווה הציווי מסתיים במילים "מאת בני ישראל", ואילו באמור הסיום הוא: "על המנורה הטהורה יערוך את הנרות לפני ה' תמיד". מכאן אתה למד שבעוד פרשת תצווה מדגישה את חלקו של העם במצוות ההדלקה, פרשת אמור שמה דגש על טהרת המנורה ועוצמת קדושתה, וכן על העובדה שהכהן עורך את נרות המנורה "לפני ה' תמיד".

ניתן להסביר לאור זאת שהתיאור הכפול של הדלקת המנורה, בספר שמות ובספר ויקרא, נועד ללמד על שני הפנים של הדלקת המנורה: מצד אחד הכהנים מדליקים את המנורה כנציגי ישראל (כמתואר בפרשת תצווה); ומצד שני, הכהנים מתפקדים בהדלקת המנורה כנציגי הקודש (כמתואר בפרשת אמור).

ומה לגבי הציווי שבספר במדבר? פרקים ז–ח בספר במדבר מתארים שלושה אירועים הקשורים לחנוכת המשכן: קרבנות הנשיאים לחנוכת המזבח (פרק ז), חנוכת המנורה (תחילת פרק ח) וטהרת הלויים (המשך פרק ח). מדוע אירועים אלה מתוארים דווקא בספר במדבר, ולא תוארו בספר שמות או בויקרא, שבהם כבר מתוארת חנוכת המשכן?

ייתכן שהסיבה לתיאור הנוסף של חנוכת המשכן נעוצה באופיו המיוחד של ספר במדבר: הספר מתאר את מסע העם במדבר כמחנה שהשכינה בתוכו, ואת היחס שבין העם ובין המשכן. כחלק מתיאור זה מובא בספר במדבר תיאור של חנוכת המשכן מן הזווית של העם. לכן הקדשת הלויים מתוארת דווקא בספר במדבר, מפני שהלויים הם מחליפי הבכורות בעבודת המקדש, ובכך הם מהווים נציגים של העם במקדש. וכך גם לגבי המזבח והמנורה. שני כלים אלה הם היחידים שהעם שותף בעבודתם באופן קבוע – על ידי הבאת קרבנות המוקרבים על המזבח, ועל ידי הבאת שמן המאור שבעזרתו דולקת המנורה. לפיכך הם נשנו והופיעו בספר במדבר.

קשר הדוק למקדש

כעת נותר לברר: מהי המשמעות של שני הפנים שבהדלקת המנורה? מהי המשמעות של שותפות העם בהדלקת המנורה? את התשובה לכך ניתן למצוא במדרש (תנחומא בהעלתך סימן ב):

כביכול אמר הקב"ה למשה: אמור לישראל: 'לא בשביל שאני צריך לאורכם אני אומר לכם להדליק נר, אלא בשביל לזכותכםבא וראה, כשאדם בונה בית והוא עושה חלונות בתוך ביתו, והוא מבקש שיהא האור נכנס, הוא עושה את החלונות צרות מבחוץ ורחבות מבפנים; למה? כדי שיהא האור נכנס מבחוץ ומאיר מבפנים. וכשבנה שלמה את בית המקדש לא עשה כן את החלונות, אלא צרות מבפנים ורחבות מבחוץ, כדי שיהא האור יוצא מבית המקדש ומאיר מבחוץ, שנאמר ויעש לבית חלוני שקופים אטומים (מלכים א ו', ד), להודיעך שכולו אור ואינו צריך לאורה משלך, ולמה צויתי אתכם? בשביל לזכותכם, לכך נאמר בהעלתך את הנרות

המדרש מבהיר שהדלקת המנורה איננה לצורך ה': ה' איננו צריך שיאירו לו את ביתו אלא להפך – המקדש נבנה כך שאור יֵצא מן המקדש ויאיר כלפי חוץ. על פי תפיסה זו היינו מצפים שדווקא בהדלקת האור המיוחד הזה, המאיר החוצה, לא ישתתפו ישראל, והיא תבוצע רק על ידי הכהנים כנציגי הקודש (כפי שמוצגת הדלקת המנורה בספר ויקרא, כהדלקה על ידי נציגי הקודש). אולם התורה בחרה להדגיש דווקא את חלקו של העם בהדלקת המנורה.

הסיבה לכך היא שהמנורה מסמלת את האור של המקדש היוצא ממנו ומשפיע על העולם שבחוץ, והתורה מדגישה כי לכל העם יש חלק בכך: אורו של המקדש קשור אל העם בקשר הדוק, וללא ישראל המדליקים את המנורה – אורו של המקדש לא יכול היה להשפיע כלפי חוץ.

משום כך קיימת חובה גדולה מצדם של ישראל לזכך ולטהר את מעשיהם, שהרי מעשיהם של ישראל משפיעים על אורו של המקדש. כאשר ישראל חוטאים הם פוגמים בכך בקדושתו ובטהרתו של המקדש ולכן יש צורך לכפר על הקודש מטומאות בני ישראל ביום הכיפורים (ויקרא טז). כאשר ישראל שומרים על קדושת המחנה (כפי שמצווה עליהם בספר ויקרא ואף בספר במדבר) ובנוסף לכך הם מביאים שמן למאור – הם שותפים בהעלאת אור המקדש והפצתו כלפי חוץ.

הרבנית שרון רימון מלמדת תנ"ך ועורכת תוכן באתר התנ"ך של המכללה האקדמית הרצוג

פורסם במוסף 'שבת,' מקור ראשון, ט"ו סיון תשע"ז

מודעות פרסומת

פורסמה ב-13 ביוני 2017, ב-גיליון בהעלותך תשע"ז - 1035 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: