דרוש תלמוד משמעותי | שי פירון

כיצד ניתן להפוך את לימוד הגמרא לרלוונטי לחיי התלמידים, ולהתאים אותו למאה העשרים ואחת? 
כך תהפוך התורה שבעל–פה מנטל על התלמידים למרכיב חשוב בגיבוש זהותם הדתית

סוגיית מקומם של לימודי התלמוד בפרט ולימודי הקודש בכלל במערכת החינוך הדתית–לאומית עלתה שוב לדיון ציבורי רחב. במקביל התעורר דיון רחב, חשוב לא פחות, בשאלת היקף תופעת החילון של צעירים וצעירות דתיים. בעיניי, שתי הסוגיות הללו קשורות קשר הדוק. למגינת לבי, כל צד רואה בנתונים השונים הוכחה ניצחת לשיטתו. שוב אנו מחמיצים הזדמנות לדיון עומק על חיינו הדתיים בכלל, ועל מקומם של הקודש ולימודי הקודש בפרט. דיונים מסוג זה צריכים להיערך באומץ לב. אין בהם האשמה, תחושה של כישלון או ניצחון. כולנו מפסידים מהמצב הנוכחי, כולנו נרוויח מתיקון.

תרבות דיאלוגית

הנחת היסוד היא שהכול פועלים לשם שמים, שאיש לא פוסל את רעהו, שכל עמדה לגיטימית לדיון בבית המדרש. שאלות כגון היחס בין שעות לימוד הגמרא והעניין שמגלים בו תלמידים; מידת המשמעות הקיומית של הלימוד בבניית אישיותם של הבוגרים; הטענה שלפיה תלמידים מסיימים שתים–עשרה שנות לימוד ללא שליטה בסיסית במיומנויות; מקומן של הבנות בלימודי התושב"ע בכלל ובלימודי הגמרא בפרט; היחס בין לימודי הגמרא ללימודי ההלכה והמחשבה – כל אלו אינן שאלות פדגוגיות, ואפילו לא טענות כלכליות (תשואה ביחס להשקעה), אלא סוגיות קיומיות הנוגעות לאופיים של הבוגר או הבוגרת ולמאפייני הציבור.

לימוד גמרא מכיל בתוכו ידע נרחב, אבל לא פחות מכך – תרבות דיאלוגית וכישרון לניהול מחלוקות נוקבות (לעתים ללא הכרעה: "תיקו", כך מסיימת הגמרא סוגיה ארוכה ורבת דעות, ומה זה אם לא חינוך עמוק לכך שלא תמיד יש הכרעה?), כלי מחשבה, שפה. לימוד הגמרא אמור היה להשפיע על כל תרבות החיים שלנו בענייני הפרט, הקהילה והמדינה, לא רק בשל מסקנותיה של סוגיה זו או אחרת, אלא בשל ההשראה שהתרבות התלמודית הייתה אמורה להשרות עלינו.

השאלה הופכת לחמורה משלושה טעמים: ראשית, החשיבות שאנו מייחסים ללימוד בשיח הציבורי לעומת התוצאות הגלויות לעין כול; שנית, ההשקעה הרבה בשעות לימוד; שלישית, ההשקעה במשאבים. מניסיוני כמורה לגמרא בכל שכבות הגיל, מכיתות היסודי ועד לישיבת ההסדר ולמדרשות לבנות, בהוראת הגמרא לבנים ולבנות בישיבה תיכונית ובאולפנית ישורון, אני מבקש למקד את המבט בשלוש הערות שנוטים לא לעסוק בהן. אך קודם לכן, אני מבקש לשתף בשלוש תמונות, בשלושה אירועים משמעותיים שנתקלתי בהם על פני רצף של כשלושים וחמש שנות לימוד והוראה, והם מבחינתי יסודות לדיון.

איור: נעמה להב

שלוש תמונות

תמונה ראשונה: לפני כשלושים וארבע שנים הייתי תלמיד שנה א' בישיבת מרכז הרב. למדנו מסכת בבא קמא. קיבלנו דפי מקורות כהכנה לשיעור. הם דרשו מאיתנו זמן ומאמץ לא קטן. החברותא שלי, יואב ברי (היום הרב יואב ברי, ראש אולפנה בחיפה), הסתייע במחברות שבהן סיכם את החומר הנלמד בכיתה י"ב. לא היה ראשון או אחרון שהופנינו אליו במראה המקום שלא הופיע בסיכומים של ר' יואב מכיתה י"ב. נדהמתי. הוא סיפר לי בעיניים נוצצות על הר"מ שלו, הרב זרח נובוגרוצקי, שלימד אותו ואת חבריו גמרא, "אבל על רמה". הוא כבר ידע את החידוש של ה"נחלת דוד" על "אישו משום חיציו", הוא כבר הכיר את החילוקים המרכזיים בין "אבות" ל"תולדות". בעוד אני מתמודד עם לשונו של רש"י, יואב כבר הכיר את הראשונים והאחרונים המרכזיים בש"ס. מה גרם לתלמיד של הרב זרח להבין – ואני מדגיש: לא לדקלם, להבין – את יסודות הסוגיה? מה גרם לו ללמוד גמרא בתשוקה בלתי נתפסת?

תמונה שנייה: כעשרים שנים לאחר מכן עמדתי בראש אולפנית ישורון בפתח תקווה. במקביל זכיתי לייסד ישיבה תיכונית בפתח תקווה ולעמוד בראשה. קבוצה של תלמידות כיתה י"א ביקשה להיבחן בגמרא במקום בתוכנית הלימודים המקובלת בתושב"ע. הסכמתי. החוויה הייתה מרתקת, מפני שלימדתי את תלמידי הישיבה ואת תלמידות האולפנה את אותן סוגיות. בישיבה הוקדשו ללימוד כעשרים שעות שבועיות. בישורון הקדשנו כארבע או חמש שעות שבועיות. על התוצאות וההישגים אין צורך לכתוב. אתם כבר מבינים לבד.

תמונה שלישית: בעת כהונתי כשר החינוך הובלנו רפורמה מקיפה – שנעצרה לצערי – לצמצום מספר הבחינות החיצוניות. התחושה הייתה שרוב הלמידה במערכת החינוך מוכוונת לבחינה ולא ללמידה עצמה, שלא לדבר על חוויה, העצמה, פריחה אישית וגיבוש זהות ומשמעות. אני מבקש להדגיש שעל אף שצמצום הבחינות והעברת הלמידה ליחסי מורה–תלמיד–בית ספר–קהילה–הורים הם תופעות עולמיות מוכחות; ועל אף שכל מי שמוכן להיות ישר יודע שבחינות לא מספקות תוצאות (ולא כאן המקום לעסוק בנזק התרבותי והלימודי העמוק של "תרבות של בחינות") – מקור ההשראה שלי היה בית המדרש: צורת הלמידה במדרשה, במכינה ובישיבה. תוכנית הלמידה המשמעותית נוסדה בבית המדרש. זהו המקום שבו יושבים צעירים וצעירות עד השעות הקטנות של הלילה ומבקשים לעמוד על סוד הקיום של העולם. לא הבחינות מדרבנות אותם, אלא חיפוש אמת פנימית נוקבת.

נפגשתי עם אנשי החינוך הדתי והצעתי להם ללמד תלמוד שלא לבחינה חיצונית, תוך עמידה על שלוש הנחות יסוד: לא ייפגע היקף השעות, לא ייפגע שכר המלמדים, לא תיפגע הקרדיטציה הנהוגה בבר אילן ללומדי חמש יחידות תלמוד. קמה סערה גדולה. "פגיעה בלימוד התורה"; "גזרה ההופכת כוהנת להיות פונדקאית" ועוד. שני רבנים בלבד הגיעו ללשכתי לחזק את הכיוון ולשוחח על ההזדמנות של לימוד תורה לשמה: הרב דוב זינגר והרב איתן צוקר. אני מציין אותם בשמותיהם, מפני שעל פני הדברים הם נמנים עם שני בתי מדרש שונים. אבל הבנתם את נפש התלמיד הובילה אותם לראות בצמצום הבחינות גאולה והזדמנות. הם לא ראו בביטול הבחינה גזרה, כי אם הזדמנות נהדרת ללמוד גמרא באמת. דרכי ההערכה צריכות להיות דומות לאלו של השפה התלמודית, ולא לאלו של החשיבה המערבית. אין סיבה שמה שקורה בישיבה הגבוהה, במכינה או במדרשה לבנות לא יקרה בשנות התיכון. וגם אם יידרשו כמה שנים כדי לחולל שינוי תרבותי, הוא נצרך, חשוב ומעורר תקווה.

בין המחנך למורה לגמרא

אלו שלוש התמונות. מה אם כן אני מבקש להציע?

ראשית, להפריד בין מקצוע המחנך לבין מקצועו של המורה לגמרא. לא בכדי נקטתי במילה "מקצוע". עבודת המחנך איננה רק "תפקיד"; זהו מקצוע הדורש ידע, מיומנויות והכשרה. זוהי עבודה מקצועית שלא יכולה להסתמך רק על אינטואיציות או על ניסיון מוקדם בהדרכה בבני עקיבא או בסמינריונים ובמדרשות. גם לימוד גמרא הוא מקצוע. צריך להיות תלמיד חכם אמיתי, בעל ידע נרחב והיכרות מעמיקה עם הראשונים והאחרונים על הסוגיה, לצד ידיעת מתודות של הוראה, יכולת ניתוח של סברות, מיקוד בשאלות שמעוררות את הראש ואת הלב לעיצוב חיים של משמעות, ועוד.

אני מודה: מעולם לא קיימתי שיעור מבחן בגמרא כשביקשתי לקבל אדם מסוים להיות מחנך בישיבה. זאת משום שחיפשתי מחנכים טובים, ולא מורים טובים לגמרא. היה לי חשוב שהר"מים בישיבה יצטיינו במקצוע החינוך. הגמרא היא על הדרך. אינני חושב שהייתי ראש ישיבה חריג. אבל אילו הייתי מחפש מורה שילמד חמש יחידות במתמטיקה, אני מעריך שלא הייתי מתפשר על איכות ההוראה של המורה, גם אם הוא חלש בשיחות אישיות או לא יודע להיות סחבק של החבר'ה בטיול השנתי. לא כל מי שראוי להיות מחנך ראוי להיות מורה לגמרא, ולהפך: לא כל מי ששבילי הגמרא נהירים לו צריך להתמחות בנבכי הנפש.

אנחנו חייבים להתחיל להפנים שהחיבור בין מלאכת החינוך לבין הוראת הגמרא יוצר נזק. אנו מחברים ביניהן בגלל השעות הרבות המוקצבות למקצוע הגמרא. אך הבה נבחן ביושר: כמה זמן מתוך שיעורי הגמרא מוקדש ללימוד הגמרא? כמה זמן מוקדש לשיחות מחנך, לאקטואליה, לבירורים על דרכה של הישיבה, לחריקות ולחריגות התנהגותיות של הכיתה ועוד? האם אלו שיחות חשובות? מאוד. אבל מה זה אומר על חשיבות שיעור הגמרא? על קדושת הטקסט? את שיעורי הגמרא צריכים להעביר מומחים בידיעת הגמרא ובהוראתה. את הנהגת הכיתות צריכים להוביל מומחים בתורת הנפש, בהנהגת חבורת צעירים, כאלה היודעים להניע, להפעיל, להותיר רושם בנפש, להשרות אווירה של טוב וכמיהה לתיקון היש.

הלימוד‭ ‬איננו‭ ‬רק‭ ‬מהות‭, ‬אלא‭ ‬גם‭ ‬כישרון‭. ‬לומדים‭ ‬גמרא
צילום‭: ‬נתי‭ ‬שוחט‭, ‬פלאש‭ ‬90‭. ‬למצולמים‭ ‬אין‭ ‬קשר‭ ‬למאמר

מעל למקום ולזמן

שנית, אני מבקש להפנות את תשומת הלב לשלושת ערכי היסוד של הלומד: אתגר, תובנה והארה. למידה הופכת למשמעותית כשהיא מאתגרת. המוח והלב הם שרירים הדורשים אימון. מערכת חינוך מפנקת אינה מערכת מחנכת. מה חושב על הלמידה תלמיד שעיקר לימודו מסתכם ביכולת להתמסר במשך חודש או חודשיים לפני הבחינה ללימוד בעזרת כלי עזר, כגון גמרא שוטנשטיין או תלמוד הרב שטיינזלץ, ובעזרת ספרים כמו "שערי תוספות" או "מי מנוחות", המאפשרים לו "לדעת" את דברי בעלי התוספות בלי ללמוד אותם אפילו פעם אחת? הקומה הראשונה של הלימוד היא אם כן האתגר. צעירים אוהבים אתגרים.

הקומה השנייה היא התובנה. לימוד ראוי מוביל למסקנות מהותיות, כאלה שגורמות ללומד לשנות את מבטו על העולם. היחס למושגים כמו "נזק", "אבדה" או "מלאכה בשבת" אינו כפי שהיה לפני השיעור; אלו מושגים תלמודיים והלכתיים, אך הם גם מושגים משמעותיים שיש ללמוד מהם לכל תחומי החיים. "אבדה" נוגעת גם לתחושה של איבוד חלקים משמעותיים בחיינו; יש לה משמעות גדולה בחייו של האדם המודרני. התאמת המושג "מלאכה", וממילא איסור המלאכה בשבת, לתנועה בנפש, לכלי חשיבה מופשט ומוגשם כאחד, הופכת את מושגי השבת לעל–זמניים, כאלה שלא תלויים (רק) בחידושים טכנולוגיים. סברות פשוטות שנאמרו במאות הקודמות עלולות להפוך ללא רלוונטיות בימינו. מחנכים רבים מנסים להפוך את הלימוד לאקטואלי, וזו טעות. הלימוד צריך להיות רלוונטי, מעל למקום ולזמן.

השלב השלישי הוא ההארה: ההבנה שבעקבות התובנות שהתחדשו חיי ייראו אחרת. המושגים הופכים להיות תמרורי הארה לחיים מלאי הוד, חלק מאבני היסוד של בניין חיי.

האם לימוד הגמרא בתיכון מושתת על אתגר, על תובנה ועל הארה? האם מבנה הלימוד בתיכון מאפשר לתלמיד הממוצע לראות בלימודי הגמרא תשתית לעיצוב דפוסי חייו? בשנים האחרונות התפתחה שורה ארוכה של שיטות לימוד גמרא קיומיות. אפשר לבחון את שיעוריו של הרב שג"ר זצ"ל, ללמוד ממנו איך ר' שמעון שקאפ איננו "רק" אחרון, אלא מורה דרך, מחנך, פילוסוף מעורר השראה. אפשר לעיין בספרו של הרב ד"ר יהודה ברנדס או בספריו של הרב דוב ברקוביץ. יבחר לו כל אחד את הדרך הראויה. אבל נפרצה דרך חדשה, המשלבת בין עיון מאתגר בראשונים ובאחרונים לבין גיבוש תובנות רלוונטיות ויצירת נתיבי הארה אישיים. איננו זונחים את הראשונים והאחרונים. אבל מותר לזכור ששיטת הלימוד הקיימת לא ניתנה למשה מסיני, אלא נוסדה בבית מדרשו של רבי חיים מבריסק לפני 120 שנה. חובה עלינו לבחון את הדרך המתאימה לשעה ולדור.

גמרא בהקבצות

ההצעה השלישית היא לעבור ללימוד גמרא בהקבצות. אין לי כלים מדעיים להעריך זאת, אבל מניסיוני, יותר תלמידים ותלמידות עזבו את חיי התורה והמצוות בגלל עודף בשעות לימודי קודש מאשר כאלה שעזבו בגלל מיעוט שעות לימודי הקודש. יש מי שחושב שמספר השעות מעיד על רמת יראת השמים. כל התורני מחברו – לומד יותר שעות גמרא מחברו. אך לימוד הגמרא איננו רק מהות, אלא גם כישרון. גמרא היא שפה. אני מאמין שיש ללמוד גמרא בהקבצות. יש כאלה שמסלול בקיאותי, שיטת לימוד ספרדית או לימוד לפי נושאים מתאימים לאישיותם. לאחרים מתאים ללמוד בעיון. אין הבדל בין החלוקה להקבצות במתמטיקה לבין אופי לימוד הגמרא. כאמור, בכל אחד מהמסלולים הללו יש צורך במורה מקצועי לגמרא, וכל אחד מהמסלולים הללו חייב להיות רלוונטי ונוגע בנפש הלומד – אבל המחשבה ששלושים צעירים יושבים יחד באותו שיעור גמרא לא מתיישבת עם נקודות החוזק המאפיינות את התלמידים השונים בכיתה.

כאמור, לא באתי לעסוק רק בשאלת לימוד הגמרא, לבחון את מידת הצלחתו ולהציע כלים פדגוגיים וחינוכיים לשיפור המצב. לא באתי למעט כהוא זה ממסירות נפש עצומה של מחנכים ומחנכות המתלבטים בשאלות אלו לילות כימים, במשך שנים רבות, ומוסרים את נפשם באמת ובתמים על חינוך ליראת שמים. סוגיות חשובות רבות ממתינות לגואל: כיצד ייתכן שבעוד שבמקצועות אחרים הולכת וגדלה המגמה של לימוד עצמאי, חוקר – בישיבות הולך ומצטמצם הזמן המוקדש ללימודים בחברותא? בכל העולם מדברים על מורה מנחה, ולא על מורה שמערה את החומר לתוך מוחות הלומדים, ודווקא בגמרא, המקצוע הדיאלוגי ביותר, אנו ממשיכים לדבוק בהוראה הפרונטלית?!

אני סבור שמדובר בשאלת עומק, המלמדת על אופן הדיון בשורה ארוכה של נושאים אחרים: דיון בתוך תחומי המגרש הקיימים ללא פריצת דרך מחשבתית הוא לא יעיל, לא ראוי ולא נכון.

הרב שי פירון כיהן כשר החינוך, שימש כראש אולפנית ישורון וישיבת כפר גנים, והיה מראשי ישיבת ההסדר אורות שאול. מכהן כרב השכונה הדתית באורנית

פורסם במוסף 'שבת,' מקור ראשון, ט"ו סיון תשע"ז

מודעות פרסומת

פורסמה ב-13 ביוני 2017, ב-גיליון בהעלותך תשע"ז - 1035 ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. 3 תגובות.

  1. א.ז. - בן מחזור כ מנפ"ח

    …ובימים ההם כשלמדתי במדרשייה [מחזור כ] לא אהבתי או למצער לא קיימתי יחסים קרובים עם לימודי הגמרא. היה לנו רמ"ים טובים (אומנם לא מאורי הכולה) כמו אריה שלוסברג ושייע וגם הרב יוגל, שלימדו בשיטות מסרתיות כמו שלמדו בליטא.
    הא גופא קשיא: כל כך למה? למה העדפתי לשחק כדורסל ולעשות פורים וברדק? או דלמא שיטת הלימוד דאז לא כבשה אותנו והתלמוד לא הלך עלינו קסם, בלשון המעטה.
    אבל היום – כשאני לומד דף יומי בחשק, בסקרנות ובמעורבות אינטלקטואלית רבה – אני מיצר על כך ש'לא היה לי שכל' אז. כמה סוגיות ופלפולים -הייתי יכול למלא את כרסי; כמה מפגשים עם אביי ורבא והוויותיהם – פיספסתי. וחבל על דאבדין וכן משתכחים.
    והנה, אני מנסה ומתאמץ יומיום להשלים את החסר ב-55 השנים הבאות שנותרו לי.
    אני שוגל בלימוד סוגיה באופן של מדו בסלבודקה או בטלז', אבל אני יודע שלדור הצעיר החדש, "ילדי המסכים' (סמרטפון, אייפד, מחשב נייד ונייח וטלוויזיה), שרוממות ההיטק בגרונם וחרב פייסבוק פיפיות בידם – יש ליצור 'היכי תימצא' הולם.
    אגב, אני דתל"ש שאוהב את התלמוד וממית (כמעט) עצמו באהלה של הגמרא.
    [ מעניין לבדוק, למשל, כמה מבני מחזורי – או בכלל – 'נשארו דתיים' (כן, אלה הרופאים {נאצ'?}, עורכי הדין, המהנדסים – לומדים גמרא ביומיום?!]

  2. בניגוד לקודמי , אינני מגדיר את עצמי כדתל"ש אלא כ"דתי לפי דעתי" ("מה חמור ממה" יכולה להיות סוגיה מענינת !)
    בכל אופן , מי שקורא את תגובותי כאן יודע כמה ביקורת יש לי על תורתו של בית שני.
    לדעתי נטישת הנבואה ופיתוח "תורת בית שני" , הם האחראים העיקריים לאלפיים שנות גלות וסבל שעברו על עמינו.
    ורק כאשר חלקים בעמינו התחילו להתנער ממננה , התחילה הגאולה , למעשה.

    לשמחתי , כיום הדור "גדול יותר" מאשר מה שתורת בית שני יכולה לספק , וטוב שכך.
    המשבר בלימודי הגמרא אמיתי ועמוק הרבה יותר מאשר "דרך הוראה" כזאת או אחרת , זה פשוט נסיון להתאים נעל של בן 3 לרגלו של בן 5….

    עם זאת , אני מכיר בכך שאין כרגע באמת אלטרנטיבה לתורת בית שני (אין היום מסורת מקובלת של "לימודי נבואה" וכדומה).

    מאחר וכך , אני חושב שהגיע העת לוותר על גמרא כ"מקצוע" , אך כן להביא לפני התלמידים סוגיות מהותיות – סוגיות ערכיות , סוגיות עם צדדים לכאן ולכאן – לא רק בנושאי "ביצה שנולדה ביום טוב" ודומיהם , אלא גם ובעיקר בנושאים אקטואליים. סוגיות שמטרתן היא לעורר דיון בכיתה , ולהביא את הדיעות השונות בגמרא ובשו"תים בנושאים אלו.
    וכן – זהו תפקידו של מחנך , ואני חושב שמי שצריך להעביר שיעור שכזה צריך להיות המחנך.
    ואני חושב שגם ספרי שו"ת יכולים להיות מקור נהדר לדיונים שכאלו , ולא רק גמרא.

    (וכאן אני דווקא מחזיק מהגמרא –
    הגמרא התפתחה למעשה כדיון פתוח.
    בניגוד לדורות שלאחר הגמרא , שבעיקר כתבו "חידושים" , הגמרא מתארת וויכוח בקבוצת אנשים העוסקים בנושא מסוים.
    ואת זה נכון להביא ולהעביר לתלמידים – את היכולת הזו לנהל דיון אמיתי + היכולת להתייחס למקורות שונים \ למציאות ולפרש אותם איש איש לפי שיטתו).

    מי שירצה אחר כך להעמיק בלימוד הגמרא כבר ימצא מספיק מסגרות רלוונטיות לעניין.

  1. פינגבק: בתגובה ל"דרוש תלמוד משמעותי" | מוסף "שבת" - לתורה, הגות ספרות ואמנות

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: