בתגובה ל"קראו לכם שלום"

מאת נריה כנפו, גיליון פרשת במדבר

שיח לאומי טהור

במאמרו מציג נריה כנפו שלושה מפיוטי ר' דוד בוזגלו (להלן: רד"ב): "בינו נא מורדים", "אתם יוצאי מערב" ו"לא הכוחות לא המוחות", ודרכם מבקש הוא להטיף לעם היהודי מוסר נוקב, על פיו "מוכרחים לוותר על ההרגל המגונה שלנו לשים את 'הערבים' בסל אחד". בחירתו של הכותב בשניים מן הפיוטים – "בינו נא מורדים" ו"אתם יוצאי מערב" – מכוונת מראש. כפי שעשו קודמיו, אף הכותב עושה את פיוטי רד"ב קרדום לקידום אג'נדה פוליטית, תרבותית ודתית חדשה, וזאת תוך התעלמות מופגנת ומודעת ממאה ארבעים ושמונה שירים ופיוטים אחרים שכתב. מדבריו ניכר היטב כי מסתמך הוא על מאמרו של ד"ר מאיר בוזגלו, "סאלים, חיים ודוד: וריאציות של שכחה" (תיאוריה וביקורת 22, עמ' 184-171) ועל סרטו של הבמאי רפאל בלולו, "שיר ידידות", על אודות חייו של רד"ב.

בנקל לי להפריך את טענתו של כותב המאמר "כי תפיסה זו של רבי דוד בוזגלו, שניתן אולי לחשוב שהיא תמימה או מנותקת מן המציאות, היא מוטיב חוזר בשירתו". היכן חוזר מוטיב זה בשירת רד"ב? יתרה מכך, אל מי מפנה רד"ב את הקריאה לשלום בשירו "בינו נא מורדים"? במקום להפריך את טיעוני הכותב אבקש להציג את תפיסתו וחזונו של רד"ב על אודות ארץ ישראל, מדינת ישראל ועם ישראל, ואת יחסו אל שכנינו הערבים, כפי שעולה משיריו ופיוטיו.

הפיוט "ירושלים עיר הבירה" הוא שיר עתירה לזירוז הגאולה. תוכנו של השיר מלמד כי ייתכן שנתחבר קודם מלחמת ששת הימים ואיחודה של ירושלים. הסימנים המובהקים לכך מצויים בעיקר בשתי המחרוזות האחרונות בשיר, שבהן הוא פונה בבקשת עזרה וסיוע בבניית העיר: "דָּר מָרוֹם שֹׁוכֵן / עֶזְרָתְךָ לָנוּ תֵּן / רַחֲמָן כָּמוֹךָ, אֵין / נִמְצָא בְּעֵינְךָ חֵן // אֲדוֹן עוֹלָמִים / מָלֵא רַחֲמִים / זַכֵּנוּ לִבְנוֹת יְרוּשָׁלַיִם". הרמיזה לברכת "הרחמן" מחדדת את רצון העם וכמיהתו לאיחוד חלקי העיר ושיקומה, רצון המתעצם עם בקשת הנקמה באויביו: "הַשְׁפֵּל אֶת אוֹיְבֵינוּ / הַקָּמִים עָלֵינוּ / וּנְקֹום נִקְמָתֵנוּ / מִיָּד שְׁכֵנֵינוּ // נֵשֵׁב לָבֶטַח / אָבוֹת עַל בָּנִים / תִּבְנֶה חָרְבוֹת יְרוּשָׁלַיִם". משחק המילים "תִּבְנֶה חָרְבוֹת יְרוּשָׁלַיִם" המושתת על הפסוק "תבנה חומות ירושלם" מלמד יותר מכול על כמיהתו של הדובר לאיחוד העיר ולקימומה.

אחד השירים המשמעותיים יותר בשירת רד"ב הוא הפיוט "אורו בת ציון עינייך", שבו נותן המחבר להתלהבותו ולצהלתו להתפרץ בשיר הלל והודיה על הבסת האויבים במלחמה ועל חזרת עיר הקודש לגדולתה, תוך נשיאת תפילה לשיקום מעמדה הרוחני, לרבות החזרת עבודת בית–המקדש למקומה. את הפיוט פותח רד"ב בטור השירי: "אוֹרוּ בַּת–צִיּוֹן עֵינַיִךְ / יוֹם בּוֹ שִׁמְשֵׁךְ עָלְתָה / וּכְשׁוּלֵי פָּארוּר נֶהֶפְכוּ / פְּנֵי חוֹבְלֵנוּ" – ובו מעלה הוא על נס את שמחתם, התאוששותם והחייאת רוחם של תושבי ירושלים ביום עליית העיר לגדולה, הוא יום שחרור העיר משליטת הצבא הירדני, תוך תיאור חרפתו ובושתו של צבא האויב, כתוצאה מכישלונו מול חיילי צה"ל.

השימוש בדימוי "וּכְשׁוּלֵי פָּארוּר נֶהֶפְכוּ / פְּנֵי חוֹבְלֵנוּ" המופיע בנחום ב, יא: "ופני כלם קבצו פארור", מתעצם בבבלי שבת ל, א: "נהפכו פני שונאי דוד כשולי קדירה", ומגיע לשיאו בשיר המלחמה המפורסם "אלו–ה עוז", מאת ר' שמואל הנגיד: "וּפָנִים קִבְּצוּ פָארוּר וְהָדָר / וְנֶהֶפְכוּ אֱלֵי שׁוּלֵי קְדֵרָה". רד"ב שהיה ער לעוצמת הדימוי המתפתח משתמש בו לצורך העצמת תחושת הבושה של האויב ואכזבתו לנוכח מפלתו, שכן "תּוֹחֶלֶת צָרִים חוֹנַיִךְ / נִכְזְבָה וְכָלְתָה / כָּל–עֻמַּת שֶׁבָּאוּ הָלְכוּ / מִקּוֹל יוֹבְלֵנוּ". הביטוי "מִקּוֹל יוֹבְלֵנוּ" שפירושו "קול השופרות שלנו" קושר את ניצחון צה"ל במלחמה לכיבושי יהושע ביריחו, למלחמות גדעון ולשרשרת ניצחונות גיבורי המקרא. בעקבות הניצחון עולה מעמדה של ירושלים וחוזר ונקשר הקשר בין עם ישראל לבירתו הנצחית:

וְעַל הָרַיִךְ / יְרוּשָׁלַיִם

    וּבִשְׁעָרַיִךְ / עָמְדוּ רַגְלַיִם

    רַגְלֵי דְּרוֹרַיִךְ / טְהוֹרֵי שׁוּלָיִם

יוּקַם עָל שִׁלְטוֹנֵךְ / לָנֶצַח עַל הַר מוֹר

    כֹּהֲנֵךְ וּסְגָנֵךְ / יָרִיעוּ שִׁיר מִזְמוֹר

עַל כַּנֵּךְ דּוּכָנֵךְ / הַהַלֵּל שָׁם נִגְמֹור 
הקשר לשירי המעלות בתהילים, ויותר מכול לפסוקים "עמדות היו רגלינו בשעריך ירושלם", "ירושלם הרים סביב להּ", ניכר היטב בשתי מחרוזות השיר הללו. מרכזיותו של הכינוי "דְּרוֹרַיִךְ" נודע עוד בהקשרו המילולי לחירותו של עם ישראל וריבונותו במדינתו החופשית וברמיזה לפסוקים מתהילים: "נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות ה'… גם ציפור מצאה בית ודרור קן …", המלמדים יחדיו על הגשמת חלומו של המחבר יחד עם חלומם של כלל ישראל.

*

אחד מביטויי הגאולה המיוחדים בשירי רד"ב הוא תיאור המקומות הקדושים: מערת המכפלה בחברון, קבר רחל בבית לחם, קבר יוסף בשכם והכותל המערבי בירושלים. התוצאות המדהימות של מלחמת ששת הימים והמפגש המחודש עם המקומות הקדושים יצרו תחושה של נס והרגשה של אתחלתא דגאולה. הגעגועים העזים לירושלים והכמיהה למקומות הקדושים המצוינים לעיל, שעד למלחמת ששת הימים נשלטו בידי ירדן, באים לידי ביטוי בטורי שירו של רד"ב:

עוֹד שָׁפְרָה לָנוּ נַחֲלָה / בְּחֶבְרוֹן הַמְּהֻלָּלָה

וּמְעָרַת הַמַּכְפֵּלָה / מַצֶּבֶת רָחֵל אֵם הַסְּגֻלָּה

עִם יוֹסֵף רַב הַמַּעֲלָה / אַף כֹּותֶל מַעֲרָבִי לִתְפִלָּה

עַד יָקִים בֵּית זְבֻולָהּ / אֵל גָּדוֹל נוֹרָא עֲלִילָה

האפשרות המחודשת לשוב ולפקוד את המקומות הקדושים עוררה אצל רד"ב את הצורך לתת לרגשותיו העצומים ביטוי ומשמעות מעשיים, ולהם נתן דרור בנאום שנשא בערב יום העצמאות תשכ"ח בעיר בית שאן:

יש לזכור כי לא על מגן נעשו נסים לדלתותינו שלא נפתחו בפני האויב. ולא על חינם זכתה שארית ישראל להוציא את המוחזקים בה מאז ומקדם ולשבת עצמאית במקומה, אם לא למען עשות רצונו יתברך כרצוננו בעבודת לב טהורה ורוח נכון ובמשמעת גמורה לקדושים אשר בארץ, אחרת אי אפשר להאמין כי זכות זו ששמה עצמאות תקום לנו למקנה לדורות עולם.

כפי שניסיתי להראות, מתוך השירים והפיוטים שהצגתי ניכר כי עלייתו של רד"ב לארץ ישראל חיזקה בו את עמדותיו הקודמות של איש הגולה שחלם במשך זמן רב לחיות בה, והצליח לעלות אליה רק בסוף ימיו. בשירים אלה ההיצגים המיתיים, הדתיים והמסורתיים של ארץ ישראל על אתריה השונים חוזרים ונשנים. נסיעותיו ברחבי הארץ לשם הנחלת מסורת שירת הפיוטים והבקשות, האהבה הרבה שלה זכה מתלמידיו ומעריציו וביקוריו בירושלים ואולי אף במקומות הקדושים שנכבשו במלחמה הפיחו עוצמה בשיח הלאומי שלו.

יוסי בן שבת

ד"ר יוסי בן–שבת הוא חוקר שירתו של רבי דוד בוזגלו, מכללת חמדת הדרום, נתיבות

 —

אידיליה מדומה

את הביקורת על הפרשנות הייחודית שהעניק נריה כנפו לשיריו של רבי דוד בוזגלו אניח למומחים ממני בתחום הספרות והשירה. בשורות אלו באתי להציג זווית ראייה שונה מזו של כנפו בכל הנוגע לסוגיית השלום עם שכנינו המוסלמים, תוך התמקדות ביחסי יהודים–מוסלמים במרוקו, הארץ שממנה עלו אבותיי ואבותיו של כנפו.

בדומה לכנפו, אף אני נולדתי לשושלת מפוארת של רבנים ומקובלים במרוקו – משפחת דנינו, המחזיקה בשושלת יוחסין ישירה מאב לבן עד לאבינו הגדול הרמב"ם. אולם בשונה מכנפו, מעולם לא חשתי סלידה ממאפיינים רבים של המורשת המרוקאית. מאז ומתמיד אהבתי את השפה, הלבוש, המנהגים והפיוטים המרוקניים שהיו ערבים לאוזניי, ולא היה בדמיונם לשירה המוסלמית לפגום בכך. נהפוך הוא. דווקא מתוך אהבה והערכה רבה לתרבות מפוארת זו, אשר שזורים בה מאפייני תרבות והשפעה גדולה, הן ערבית והן ברברית, הגעתי לחקור את התרבות וההיסטוריה של מרוקו בכלל ושל היהודים בה בפרט. אהבתי והערכתי הגדולה לתרבות המרוקנית מאפשרות לי גם לבחון בעין ביקורתית את החלקים הפחות נעימים בה.

מסוף תקופת המואחידון (1269) ועד לתחילת שלטון החסות הצרפתי (1912), חיו יהודי מרוקו תחת שלטון מוסלמי אדוק, לרוב סובלני כלפי היהודים, אשר היו נתונים במעמד שאותו נהוג לכנות "בני חסות", וחיו תחת מגבלות "תנאי עומר". באמצע המאה החמש עשרה הוקם המלאח הראשון בפס, והוא מהווה למעשה הגטו היהודי הראשון בעולם (הקדים בכמאה שנים את גטו ונציה, הראשון באירופה). מאז ועד המאה העשרים הורשו יהודים להתגורר אך ורק במלאחים היהודיים אשר היו מצויים בכל עיר, עיירה וכפר, הן בבלאד למחאזן (השלטון המרכזי של המלך) והן בבלאד אל שיבא (השטחים שתחת שלטון ראשי השבטים הברבריים). בניגוד לדברי כנפו כי "אלה לבשו את בגדיהם של אלה" המציאות הייתה שונה. היהודים חויבו ללבוש ג'לביות בצבעי שחור ולבן בלבד, ונאסר עליהם לעטות כיסוי ראש המזכיר את כיסוי הראש הערבי או הברברי.

המוסלמים במרוקו אכן ביקשו להשתתף בחג המימונה, והביאו תשורות של קמח, סולת ודבש לשכניהם היהודים, כדי להיות מבורכים אף הם בברכת "תרבחו ותסעדו", ואין ספק שמחווה זו מצביעה על כך שהסביבה הערבית במרוקו, ובמיוחד הסביבה הברברית, ידעה להכיל ואף לכבד את התרבות והדת של יהודי מרוקו, ואת מנהיגיה הרוחניים. אולם עלינו לזכור כי הם נהגו לעשות כך בעת שיהודי מרוקו שמרו על מעמדם הנחות תחת תנאי עומר. כאשר היה נדמה למנהיגות המקומית כי ידם של היהודים במעל כלשהו, הם הגיבו בעוצמה ובאכזריות כלפי היהודים. בוודאי ידוע היטב לכנפו הסיפור המזוויע על הוצאתו להורג באכזריות יתרה בעצם יום השבת של רבי דוד אביחצירא "עטרת ראשנו", אחיהם הבכור של בבא סאלי ובבא חאקי (סבו של כנפו), רק משום שחשדו בו כי שמח על עצם הכיבוש הצרפתי.

כנפו כותב כי "מי כמונו יכולים להבין את החיים תחת שלטון זר", אולם הוא מתעלם מן העובדה שיהודי מרוקו תחת השלטון הזר מעולם לא ביקשו לערער את יסודות המדינה שבה חיו, ולא ניסו לפגוע בשליטי הארץ, וכל שכן לטעון לבעלות כלשהי עליה (למרות שהגיעו למרוקו כשש מאות שנים לפני הכובש המוסלמי), וזאת בניגוד למצב בארץ ישראל ולתפיסת ערביי הארץ את לגיטימיות השלטון היהודי בארץ.

אני מצטרף לקריאתו של כנפו: "אנחנו מוכרחים לוותר על ההרגל המגונה שלנו לשים את 'הערבים' בסל אחד". אף אני סבור כי יש לחתור לשוויון מלא בין כלל אזרחי המדינה, ללא הבדל דת, גזע ומין, ובאותה מידה אני גם דורש מכל אזרחיה לגלות נאמנות למדינה שבה הם חיים, גם אם הם חולקים נקודת מבט אחרת על היווצרותה של המדינה. וכאן יורשה לי להעיר כי ההכרה בנראטיב של האחר אין משמעה אימוץ הנראטיב שלו, כפי שעשה כנפו באמצו את המספר המפוברק והדמיוני של מיליון וחצי פליטים ערבים ב–48'.

חובה עלינו לחתור לשלום עם שכנינו שכל חפצם לחיות את חייהם בשלווה. אף אני נמשך אחר תפיסת עולמו של רבי דוד בוזגלו ורבנים נוספים יוצאי המגרב וארצות המזרח, אשר ביקשו לחיות כאן בארץ אבותינו בשלווה עם שכנינו הערבים. יחד עם זאת, עלינו לזכור כי אותם אנשי הדמים – "המגוגים" בלשונו של רבי דוד בוזגלו – הם אלו השולטים כיום במוקטעה ברמאללה וביתר שאת ברצועת עזה. ובשל מנהיגים אלו, גם הרב עובדיה יוסף (שאותו אוהבים תומכי השלום לצטט) חזר בו מתמיכתו בהסכם אוסלו, וכפי שכתב ביום כ"ג בשבט תשס"ג: "ברצוני להבהיר את עמדתי בעניין יש"ע, לא פעם הסברתי מכבר כי פסק ההלכה אשר נתתי בזמנו 'שטחים תמורת שלום' אינו תקף כלל לרגל המצב הנוכחי. אני התכוונתי אך ורק לשלום אמת, שבו ירושלים וסביבותיה ישכנו לבטח, בשלום ובשלווה. אולם עתה עינינו רואות וכלות, כי אדרבה מסירת שטחים מארצנו הקדושה גורמת לסכנת נפשות. לא לשלום כזה ייחלנו ולא לנער הזה התפללנו. לפיכך הסכם אוסלו בטל ומבוטל, כי אני שלום, וכי אדבר המה למלחמה…".

דורון דנינו

הרב ד"ר דורון דנינו הוא חוקר ומרצה באוניברסיטת בר אילן, ומשמש יועץ בכיר בסוגיית הסכסוך הישראלי–פלשתיני במכון הרברט קלמן ליישוב סכסוכים בינלאומיים

שלום נטול חתימות והסכמים / נריה כנפו משיב:

בניגוד לטענתו של ד"ר בן שבת, לא ביקשתי להציע דרך אחת להבין את דברי רבי דוד אלא עמדתי על כך שדמותו מורכבת וכי יש באמתחתו הן פיוטים המדברים בשפה אוניברסלית והן המדברים בשפה פרטיקולרית לאומית וחריפה, ואף הבאתי לכך דוגמה אחת.

ביקשתי ללמוד מרבי דוד את היכולת לדבר בשתי שפות מקבילות, נוקבות וחריפות, אך מבלי להיות מזוהה עם מחנה מסוים. וכפי שאני לומד מרבי דוד על שיח הלאומיות ושמחת הניצחון והכרעת הערבים, אני לומד ממנו על שיח השלום ומציאת המכנה המשותף עם הערבים. אך בניגוד לבן שבת אינני מבקש לטעון לגישה ותפיסה אחת בדרכו של רבי דוד.

בדבריי אכן הסתמכתי על דבריהם של ד"ר מאיר בוזגלו, בנו של רבי דוד, ועל סרטו של רפאל בלולו, שהציגו את המורכבות שעליה דיברתי – המתאפשרת בזכות ההיכרות המעמיקה של אב ובנו ששום מחקר אקדמי לא יצליח להשיג. ואף סרטו של רפאל נתן במה לתלמידים שונים של הרב שיכולים להשלים יחד דמות מורכבת.

באשר לדבריו של הרב ד"ר דנינו – אבקש לעמוד דווקא על החלק העיקרי של דבריו שבו הוא חולק על עמדתי בעניין עשיית השלום, ולהבהיר כי לא ביקשתי להכריע בעניין צורת עשיית השלום אלא להתייחס לעצם ההתכוננות אליו.

כתבתי על הצורך לעשות שלום דווקא במנותק מחתימה על הסכמים ומשיח של ויתורים או נסיגות. שלום במובן הרחב ביותר של המילה, כפי שמעיד דנינו, התקיים בפועל בין יהודים לערבים במרוקו, כבני אדם, כצאצאים לאברהם אבינו, כמאמינים בא–ל אחד. אכן אין בגישה זו כדי לפתור את ה"סכסוך" הישראלי–פלשתיני על כל מורכבויותיו, אך בהחלט יש בו כדי לקדם שיח שונה, בגובה העיניים, שנחוץ לנו מאוד.

פורסם במוסף 'שבת,' מקור ראשון, ט"ו סיון תשע"ז

מודעות פרסומת

פורסם ב-13 ביוני 2017,ב-גיליון בהר בחוקותי תשע"ז - 1032, תגובות. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: