במלוא קומת אדם | נועם אורן

 

יוסקה אחיטוב, ממעצבי הרוח החשובים של הקיבוץ הדתי, שלל את ההגות המתיימרת לפרש את המציאות במבט א–לוהי ושאף להטיל את כובד האחריות על האדם. חמש שנים לפטירתו

ישנן כמה דרכים למדוד את הצלחתו של הוגה. הדרך המוכרת ביותר היא מידת ההיכרות עמו והעיסוק בכתביו. שיטה נוספת היא לבדוק את מידת ההשפעה של הגותו. אך לעתים יש סתירה בין שתי השיטות הללו, וזאת כאשר השפעתו של הוגה מסוים היא כה גדולה על החברה המסוימת הנבדקת, עד שהגותו הופכת למובנת מאליה. עצם התקבלותה של הגותו על ידי החברה הופכת את כתביו לבלתי רלוונטיים, ועל כן הם אינם נלמדים כלל.

זהו המקרה של יוסקה אחיטוב, אשר נפטר בדיוק לפני חמש שנים. הגותו השתרשה בעומקי הזרם הליברלי של הציונות הדתית ובחוגי הקיבוץ הדתי והפכה לחלק בלתי נפרד ממנו, אך מעטים בציבור הרחב שמעו על אודותיו ומעטים יותר קראו את כתביו והעמיקו בהם. עם זאת, העיסוק בהגותו הוא חשוב מאין כמוהו. ראשית, משום שהוא יכול לחשוף את ערכי היסוד שעליהם הושתת הזרם הדתי–ליברלי לאחר קום המדינה ולהראות כיצד הוא נבנה; ומעבר לכך, אותו חלק מההגות אשר הוטמע בחברה הישראלית הוא רק חלקיק מהגותו הענפה ורחבת ההיקף שמתאפיינת בחדות הבחנה, בעמקות ובכנות. מפאת קוצר היריעה לא אוכל לעסוק במגוון ההיבטים השונים בהגותו, אלא אשתדל לעמוד על רעיון אחד, אשר למיטב הבנתי עומד בתשתיתה.

יוסקה‭ ‬אחיטוב
באדיבות מרכז שלום הרטמן

יוזמה לתיקון עולם

אחד ממאמריו המכוננים של אחיטוב נקרא "לקראת ציונות דתית בלתי אשלייתית". את המושג "דתיות בלתי אשלייתית" הוא שאל מהוגים אחרים אשר כבר עשו בו שימוש לפניו – ישעיהו ליבוביץ' ואליעזר גולדמן. כדי להבהיר מושג זה אשתמש בהגדרתה של גילי זיוון, אשר כתבה לא מעט על הגותם של ליבוביץ', גולדמן ואחיטוב. זיוון קובעת כי המשמעות של "דתיות בלתי אשלייתית" במשנתם של הוגים אלה היא "תפיסה דתית… הסולדת מכל ניסיון אנושי שמבקש לתפוס את המציאות מנקודת מבט א–לוהית". פירוש הדבר, שאותם הוגים התנגדו לכל הגות המתיימרת להבין ולפרש את המציאות בעיניים לא אנושיות, כדוגמת ההגות מבית מדרשו של הרב קוק, שמנסה להבין את המציאות מתוך פרספקטיבה א–לוהית–משיחית ולהסיק מכך מסקנות קונקרטיות.

ואולם, בעוד המניע להתנגדותם של ליבוביץ' וגולדמן לכל דתיות אשלייתית נבעה מתפיסת עולם פילוסופית מסוימת, המניע של יוסקה היה אתי בעיקרו. ליבוביץ' וגולדמן קיבלו מהרמב"ם ומעמנואל קאנט את הקביעה כי אין לו לאדם כל יכולת לצאת מנקודת מבטו האנושית ולהכיר את המציאות באופן אחר, ועל כן כל תפיסה דתית המתיימרת להביט על המציאות דרך עיניו של הא–ל היא תפיסה אשלייתית. אחיטוב קיבל ככל הנראה את הגישה הפילוסופית הזאת, אך נראה כי בחירתו לאמץ גישה דתית בלתי אשלייתית לא נבעה משיקולים פילוסופיים טהורים, אלא משיקולים אתיים. הוא סבר כי טמונה סכנה עצומה בניתוח המציאות בכלים א–לוהיים. וכך כתב:

המרכיב האשלייתי הגנוז במושג "אתחלתא דגאולה" הוא במובן זה שהעתיד מובטח, מאחר שאנו צועדים זה מכבר על מסלול הגאולההסכנה הטמונה בו היא הפיתוי לקחת סיכוים פוליטיים וביטחוניים מעבר למה שמתירים הניתוחים הריאליים. בשלהי מלחמת העולם השנייה נמסרה מפיו של הרב הרצוג ה"הבטחה" כי "בית שלישי לא ייחרב", והיא חזרה וצוטטה שוב ושוב ברגעי משבר כמו בערב מלחמת ששת הימים, במלחמת יום כיפור, וגם מאוחר יותר, במסגרת ויכוחים על סיכונים ביטחוניים הכרוכים בהחלטות והכרעות פוליטיות. הריאליסט במקרים אלה גונה בחוסר חזון ובקטנות אמונה (משבי רוח, עמ' 257).

אחת ההשלכות המאתגרות של אימוץ גישה דתית בלתי אשלייתית היא דחייה או התעלמות מכל היבט "אשלייתי" הטבוע בתוככי הדת. מושגים כדוגמת נבואה, גאולה, משיח ואף השגחה א–לוהית הם מושגי יסוד בכל דת, ובייחוד בדת היהודית. ואכן, ליבוביץ' וגולדמן רוקנו מושגים אלו מתוכן. מפורסמת קביעתו של ליבוביץ' כי הוא מאמין במשיח שיבוא, אך כל משיח שבא הוא בהכרח משיח שקר. פירוש הדבר כי האמונה בביאת המשיח היא אמונה חסרת כל משמעות לחייו הממשיים של האדם. במקומות אחרים ליבוביץ' אפילו מרמז על כך שהאמונה בביאת המשיח היא אך ורק כלי למשיכת ההמונים, וכאשר האדם הדתי מגיע למעלה הגבוהה ביותר, הלוא היא העבודה לשמה, הוא אמור להיפטר מאמונה זו.

בשונה מהם, אחיטוב אינו דוחה לחלוטין את המושגים הדתיים ה"אשלייתיים", ובמקום לרוקן אותם ממשמעות הוא מעניק להם פרשנות מחודשת. לפי אחיטוב, מהותה של האמונה המשיחית היא כי העולם הוא בר תיקון, והדבר מטיל עלינו חיוב במציאות הריאלית – לקדם את הטוב ולקרב אותנו לעולם האידיאי, תוך מודעות לכך שזהו מאבק אינסופי. במילים אחרות, במקום שהאמונה בביאת המשיח תביא את האדם לעסוק בחישובי קצין ובפנקסנות של הקב"ה, היא אמורה דווקא להפיח בו תקווה ואמונה בכך שעולם טוב יותר הוא אפשרי. אמונה זו גוררת בהכרח גישה אקטיבית כלפי המציאות ומעודדת נקיטת יוזמה לתיקון העולם:

עמדה בלתי אשלייתית נוטה למזער ולצמצם את הפער שבין המציאות הריאלית ובין המציאות האידיאלית, על ידי הורדת רף האידיאל שאליו ניתן לשאוף, זאת מבלי לוותר על השאיפה המתמדת לשיפור ותיקון (שם, עמ' 302).

מבחינת אחיטוב, החיים הדתיים באים לידי המימוש השלם ביותר בחיי המעשה – המעשה הדתי והמעשה המוסרי. על כן כל אמונה דתית צריכה להימדד בתרומתה לפרקטיקה, לחלקה בתיקון העולם. על ידי פירוש מחודש זה של מושגי הגאולה, מנטרל אחיטוב מצד אחד את הסכנה המוסרית הטמונה באמונה משיחית "אשלייתית", אך הוא אינו מרוקן, מצד אחר, את המושגים הללו מתוכן, כפי שעשו קודמיו. אפשר לומר כי פרשנות זו נאמנה לא רק להגותו של אחיטוב, אלא גם לתכונות אישיותו הבולטות שאפיינו אותו ביותר – אופטימיסט, ריאליסט ורציונליסט.

רוני‭ ‬וולדנברג‭, ‬צברים‭ ‬בקיץ‭, ‬2016‭. ‬מתוך‭ ‬התערוכה‭ "‬את‭ ‬תלכי‭ ‬בשדה‭" ‬המוצגת‭ ‬בתאטרון‭ ‬ירושלים‭.

עבר לתמיכה ברבנות הקיבוץ

אחיטוב היה אכן עדות חיה של הגותו. פרופ' דוד הרטמן, מחבריו הטובים, שנפטר כחצי שנה אחריו, תיאר אותו כך:

הרב סולובייצ'יק וכל האחרים נשאו דרשות וכתבו מאמרים על תקומת ישראל. אצל אחיטוב זו הייתה מציאות. הם כתבו מאמרים על היחסים בין דתיים לחילוניים, על עלייה ובניית העם והארץ, אבל הוא היה הדבר האמיתי. "אמור מעט ועשה הרבה" לא היה רק פתגם, זה היה יוסקה.

דוגמה מובהקת לחייו הבלתי אשלייתיים היא שינוי העמדה שלו בדבר הצורך של הקיבוץ הדתי ברב. כאחד מעמודי התווך של הקיבוץ הדתי בכלל ושל קיבוץ עין צורים בפרט, סבר אחיטוב שהחיים הקיבוציים הם דרך המימוש האופטימלית לחיי הדת – בשילוב של קודש וחול, בדאגה לחברה ולפרט ובעיצוב חיי הקהילה. כראשוני הקיבוץ הדתי הוא האמין שהדתיות שתיווצר בקיבוץ הדתי לא תזדקק לגורם חיצוני סמכותי שיורה לחברים כיצד לנהוג, מכיוון שהסמכות הדתית נתונה בידי הקבוצה והיא תתבסס מלמטה באופן הטבעי והבריא ביותר.

ואולם, חזון זה לא התממש והחיים הדתיים בקיבוץ לא התנהלו באופן האידילי המצופה. מתוך ראייה מפוכחת של המציאות הוא לא נצמד לתפיסתו הראשונית וניסה להסביר את המציאות בעזרתה, אלא הכיר במציאות הקיימת ובהשלכותיה החינוכיות על הנוער – והיה מיוזמי מינוי רב לקיבוץ.

דוגמה נוספת של התפכחות, הקשורה יותר לענייננו, היא ההתפכחות מהאמונה כי החל מראשית הציונות או קום המדינה, וביתר שאת ממלחמת ששת הימים, אנו נמצאים בעיצומו של תהליך גאולי. כרבים בדורו, גם אחיטוב התרגש מהניצחון חסר התקדים של מלחמת ששת הימים, ומהאפשרות לצעוד לראשונה בשבילי ארץ התנ"ך, ואף קיבל על עצמו בתחילה להפסיק מנהגי אבלות בספירת העומר. אך מהר מאוד הוא הבין כי על אף השינוי הדרסטי שחל במציאות היהודית–ישראלית לא מדובר בשינוי שנמצא מחוץ להיסטוריה אלא בתוך ההיסטוריה. הוא הגיע לתובנה זו מתוך הסתכלות במציאות הריאלית הפגומה, האנושית.

בעוד זרמים אחרים בציונות הדתית נישאו על גלי המשיחיות המפרשת את המציאות בהסבר–על, הרואה במציאות הפגומה "חבלי משיח" ומוצאת סימני גאולה בכל התפתחות, חיובית או שלילית, אחיטוב פשוט הכיר בכך שהמציאות הריאלית איננה שונה באופן מהותי מכפי שהייתה טרם המלחמה, והשכיל להבין את הסכנות המוסריות והדתיות הטמונות בתפיסתם של אנשי גוש אמונים, סכנות שעליהן התריע ללא לאות.

קידוש בעולם הזה

מי שנכח בהלווייתו של אחיטוב ולא הכיר את דוד הרטמן היה בטוח שהאיש המבוגר היושב לצד המשפחה וממרר בבכי קולני הוא בן משפחה קרובה, אח או אולי בן–דוד. אחרי ההלוויה הסביר הרטמן שיותר משבכה על לכתו של אחיטוב, הוא בכה עלינו, שנגזר עלינו לחיות בלעדיו. ועדיין, נראה לי כי אחיטוב השאיר לנו קריאת כיוון אשר תעזור לנו להתמודד עם לכתו, ואולי אף להנכיח אותו בעולמנו. באחת מהרצאותיו הוא עסק במשמעות מילות ה"קדיש", וכך הוא אומר:

"יתגדל ויתקדש שמיה רבא" יתגדל ויתקדש שמו; שמו במובן של רישומו בעולם, בעולם הזה, כאן בארץ מתחת לשמים; רישום שלא ניתן להתעלם ממנו בעולמנו זה שהוא ברא כרצונו. בידינו הוא ואנו נושאים באחריות לכך אם רישומו של הנסתר והנעלם, של בורא העולם בעולמנו, יתגדל ויתקדש. או שמא חס ושלום הוא יתחללהקדיש איננו תפילה שעוסקת במוות אלא בחיים; תפילה שעוסקת בהמשכיות ובתקווה כי עושה השלום במרומיו הוא יעשה שלום עלינו כל ישראל, ואמרו אמן (שם, עמ' 27).

קריאה זו של אחיטוב במילות הקדיש משולבת היטב עם תפיסת הדתיות הבלתי אשלייתית שהוצגה למעלה. אחיטוב קובע כי עלינו, האנשים שנשארו בעולם שמתחת לשמים, מוטלת החובה להגדיל ולקדש את שמו של הנסתר והנעלם, על ידי מימוש רצונו בעולמנו אנו. במקום לנסות ולהבין את דרכי ה', עלינו לנסות להבין את דרכי האדם ולשפרן. בכך הוא מכוון אותנו ומורה לנו את הדרך, כי אל לנו להסתפק בבכי על הנעלם, על מה שמעבר להשגתנו, אלא עלינו לממש את רצונו בחיינו ובעולמנו – "סור מרע ועשה טוב, בקש שלום ורדפהו".

נועם אורן הוא סטודנט לפילוסופיה ולמחשבת ישראל

פורסם במוסף 'שבת,' מקור ראשון, ט"ו סיון תשע"ז

מודעות פרסומת

פורסמה ב-13 ביוני 2017, ב-גיליון בהעלותך תשע"ז - 1035 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: