בעוד השמיטה נספרת במחזור של שביעיות, היובל מתקדש למשך שנה אחת בלבד. מהו העיקרון הרוחני העומד מאחורי סדר הספירות שבתורה?

פרשיות בהר בחקותי נעות בשני צירים: האחד עוסק באדם ובאדמה ובקשר ביניהם; והשני עוסק בקדושה שמקורה בחפץ ובקדושה שמקורה באדם. כפי שנראה להלן, שני צירים אלה מביאים לצורת ספירה שונה של השנים.

איור: מנחם הלברשטט

שביתת האדמה והאדם

שנת היובל באה בעקבות ספירת שבע שביעיות שנים. לא ברור כיצד עברנו מספירת שביעיות לספירת שנה אחת – שנת החמישים. ובמילים אחרות – מדוע שנת החמישים קדושה ולא השנה השביעית בשביעייה הבאה, או לחלופין כל השביעייה הבאה. התשובה על שאלה זו טמונה בניתוח קדושת השנה השביעית.

וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ שַׁבָּת לַה' שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר (ויקרא כה, ד).

מוקד השנה השביעית הוא האדמה. השבתת עבודת האדמה נובעת מהדרישה שהארץ תשבות בשבת שלה. הבנה זו מובלטת באמצעות הקדמת המושא לנושא: "שדך – לא תזרע" במקום "לא תזרע את שדך". החובה שהארץ תשבות מאפשרת את השלמת השביתה בזמן הגלות.

מוקד שונה נמצא בפרשת משפטים:

וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע אֶת אַרְצֶךָ וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ. וְהַשְּׁבִיעִת תִּשְׁמְטֶנָּה וּנְטַשְׁתָּהּ וְאָכְלוּ אֶבְיֹנֵי עַמֶּךָ (שמות כג, י–יא).

חלק מהשוני שבין הפסוקים הוא מושא הציווי. כאמור, אצלנו חובת השביתה חלה על הקרקע, ואילו בפרשת משפטים האדם ניצב במרכז: הוא המצווה לעבוד שש שנים ולשבות בשנה השביעית.

גם עבד עברי שובת בשנה השביעית, אלא שהספירה היא אישית: העבד משתחרר בשנה השביעית מתחילת עבודתו. שם נקודת המוקד היא האדם, כאשר לכל אדם יכולה להיות שנה שביעית משלו. ההפך הוא הנכון כאשר המוקד הוא באדמה, אז השנה השביעית משותפת לכולם.

הממד הכפול שבשביעית מופיע גם בשבת:

שֵׁשֶׁת יָמִים יֵעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן קֹדֶשׁ לַה' כָּל הָעֹשֶׂה מְלָאכָה בְּיוֹם הַשַּׁבָּת מוֹת יוּמָת (שמות לא, טו).

שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲשֶׂה מַעֲשֶׂיךָ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תִּשְׁבֹּת לְמַעַן יָנוּחַ שׁוֹרְךָ וַחֲמֹרֶךָ וְיִנָּפֵשׁ בֶּן אֲמָתְךָ וְהַגֵּר (שמות כג, יב).

הפסוק הראשון מדבר על היום השביעי כקדוש לה', ואילו הפסוק השני מצווה על האדם לשבות. לא לחינם, באחרון מופיע נימוק סוציאלי, הדומה לנימוק השני בשמיטה.

חיבור בין הגאולות

ייחודה של שנת היובל הוא בכך שהיא מחברת בין האדם לאדמה:

..תַּעֲבִירוּ שׁוֹפָר בְּכָל אַרְצְכֶם. וְקִדַּשְׁתֶּם אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ לְכָל יֹשְׁבֶיהָ יוֹבֵל הִוא תִּהְיֶה לָכֶם… לֹא תִזְרָעוּ … כִּי יוֹבֵל הִוא קֹדֶשׁ תִּהְיֶה לָכֶם (ויקרא כה, ט–יב).

קדושת שנת החמישים נוצרת על ידי האדם, אבל הארץ שותפה לו. איסור עבודת האדמה ביובל נובע מהקדשת האדם, אך הוא חל על האדמה: העברת השופר היא בארץ, בארץ קוראים דרור ליושביה, והעבדים חוזרים לאחוזתם.

עיקרון זהה מופיע בהמשך. דיני גאולת הקרקע נפתחים בקביעה שהארץ אינה שייכת לנו. אלא שלמרות שמוקד הדיון הוא הקרקע, התורה משלבת בו את האדם, וקובעת שהאדם שב לאחוזתו כאשר הקרקע חוזרת לרשותו. בהמשך, בדיני גאולת האדם נאמר שהאנשים לא שייכים לנו. ושוב משתלבת כאן הקרקע, כאשר העבדים מוגדרים כאחוזה, "והיו לכם לאחוזה".

האדם והאדמה והקשר ביניהם נמצאים גם בפרשת בחקותי. בסוף הפרשה, התורה דנה בפדיון אדם ואדמה שהוקדשו. והנה, למרות הדיון הנפרד, התורה מקשרת אותם בערך משותף: ערכו המקסימלי של האדם זהה לפדיון האדמה, חמישים שקלים.

אחד ושש

לאור אותו חיבור מיוחד שבין אדם לאדמה נבין את סוד ספירת היובל. התורה מכנה פעמים רבות את יום השבת כיום השביעי. בבריאת העולם ובמן, השבת באה לאחר שישה ימים. ברם, במועדים נראה שהספירה הפוכה. היום הראשון הוא עיקרו של החג, ולאחר מכן יכולים להופיע שישה ימים נוספים. בסוכות, ברי שהיום הראשון הוא העיקר, שהרי רק הוא מקרא קודש ולא היום השביעי. אף היום הראשון של חג המצות הוא העיקר. בחג הפסח המתואר בספר דברים יש יום ראשון שהוא עיקר, ושישה ימים אחריו, שבהם אוכלים מצות.

נראה שהבדל זה נובע בשאלת מקור הקדושה. קדושת השבת קשורה לקדושת העולם, שהרי תחילתה היא ביצירת העולם. קדושה זו אינה תלויה כלל באדם. לכן יש לכך סדר טבעי קבוע – שישה ימים ולאחריהם שבת. קדושת הרגלים, לעומת זאת, תלויה באדם, שהרי הוא המצווה לקבוע את תאריכיה. לכן הקדושה מתחילה ביום הראשון, ולאחריה באים שישה ימים. נמצא, אם כן, בסיכומם של דברים, שבקדושות שמקורן מחוץ לאדם הקדושה חלה על השביעי, ואילו בקדושות שמקורן הוא האדם הקדושה הראשית חלה על הראשון.

עתה יובן מדוע עברנו ביובל מספירת שבע שנים לספירה של שנה אחת. נראה לומר שההנחה כי רק שנת היובל קדושה היא שגויה. בדומה לשביעיות הקודמות, הקדושה חלה על שביעיית השנים השמינית. ברם, בשביעייה זו, השנה הראשונה קדושה ולאחריה יש שש שנות חולין. עיקרון זה מבוסס על השילוב שבין האדם לאדמה, כאמור. ספירת שנות השמיטה מבוססת על קדושת הקרקע ועל קדושת האדם. שנת היובל מבטאת זאת בכך שלאחר שבע שביעיות שבהן השנה השביעית היא הקדושה באה שביעייה שבה השנה הראשונה היא הקדושה, כמקור לקדושת האדם. עמדה זו מתיישבת עם הבנת התנאים הסבורים ששנת היובל חופפת לשנה הראשונה במחזור הבא של השמיטות, והסבר דומה מתאים לחג השבועות, אך לכך נתייחס בעז"ה במקום אחר.

הרב מאיר שפיגלמן הוא מנהל מערכות מידע במכללת הרצוג ור"מ בכולל בית הבחירה, כרמי צור

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון כ"ג אייר תשע"ז, 19.5.2017