פרפורי גאולה | שלום רוזנברג

הציונות הזכירה לנו שאיננו ברווז אלא ברבור. "התקווה" קראה לנו מארץ רחוקה. בעקבות הברווזון המכוער, ר' יהודה הלוי ואיוב

ר' נחמן מברסלב חיבר כידוע סיפורים מופלאים, מלאים רמזים קבליים ופילוסופיים. יחד עם זאת הוא לימד אותנו לשים לב גם לסיפורים הקדמונים, המכילים אף הם סודות עמוקים, למרות שהמספרים אותם איבדו את המפתח להבנתם. ארשה לעצמי להחזיר את המפתחות האבודים לשלושה סיפורים הזכורים לכם ודאי מאז הילדות. עשיתי זאת כי אני מאמין בהם. ברשימתי האחרונה השתמשתי בסיפור היפהפייה הנרדמת כדי לבטא את יחסנו לארץ ישראל. היום מבקש אני להצהיר שאני מאמין באמונה שלמה ב"ברווזון המכוער".

שאלת זהות

הביצים זה עתה בקעו ומהם יצאו ברווזונים. כולם געגעו בצוותא: גע, גע… ביצה אחת השתהתה, וממנה יצא ברווזון יוצא דופן.

– כמה מכוער ברווזון זה! הביטו באפו הנשרי, ראו את נוצותיו המסולסלות…

– הוא כל כך משונה ומסורבל שאי אפשר שלא להרביץ לו.

– הלואי והחתול המאולף שלנו יטרוף אותך, מנוול שכמוך…

הנוסח המקורי ארוך יותר, ואם אבוא להשלים אותו לא יספיקו השורות שברשותי. הברווזון לא סיפר שפגש בדרך עופות שצעדו צעידת אווז. הוא אף לא סיפר שבדרך מצא חרק, שאת סיפור גילגולו הטרגי כתב קפקא:

פעם הייתי אדם, גורג' סמסה היה שמי. גזרות נירנברג של הנאצים הפכו אותי לחרק… אני מתאר לי שהם מכינים עכשיו מערכת גזים קוטלי חרקים, כדי להיפטר ממני סופית.

ישעיהו הנביא (פרקים נב–נג) התייחס במפורש לגורלו וליסוריו של הברווזון. עמד על גורלו גם רבי יהודה הלוי בספר הכוזרי (מאמר שני, לד), כשנקודת המוצא שלו הייתה בדברי הנביא (נב, יג) "הִנֵּה יַשְׂכִּיל עַבְדִּי יָרוּם וְנִשָּׂא וְגָבַהּ מְאֹד". "יַשְׂכִּיל" פירושו כאן יצליח. בשוב ה' את שיבת ציון נוכל להביט אחורה לתקופת הגלות הקשה, כשהיינו מביטים בראי, והיינו רואים את דמותו של גולה או נווד, ש"לֹא תֹאַר לוֹ וְלֹא הָדָר", וכל אחד מאיתנו היה "נִבְזֶה וַחֲדַל אִישִׁים אִישׁ מַכְאֹבוֹת וִידוּעַ חֹלִי…".

אך נחזור אל הברווזון המכוער. המשך הסיפור ידוע. ערב אחד הופיעה להקת עופות מוזרה. היו אלה ברבורים. הברווזון לא ראה מימיו יצורים כה יפים. או אז מגלה הברווזון, אחרי מאמצים לא קלים, שהוא כלל אינו ברווז אלא ברבור. אכן, הברווזון המכוער הוא עם ישראל. זאת הייתה הציונות ששינתה את תודעתו. גילינו שאיננו ברווז אלא ברבור. "התקווה" קראה לנו מארץ רחוקה. מי אני, ברווזון הנרדף במרחקים או ישראלי – ברבור שאיבד את דרכו אך העומד לחזור לזהותו? זאת השאלה העמוקה ביותר שעמה מתמודד הברווזון המכוער, שאלת זהותו. ברווזון מכוער או ברבור יפה שמתגורר בארץ נוכרייה.

ההיסטוריה משתנה

לאורך השנים נתונים היינו בקונפליקטים ובמאבקים דתיים רבים. כאן מבקש אני להדגיש את השניים העיקריים שבהם מצאנו את עצמנו עומדים במאה ה–20: מול הנאציזם ומול הקומוניזם. המיתולוגיה הנאצית השתמשה רבות בדמותו של היהודי התוקע סכין בגב, המנצל ומוצץ הדם, הבוגד ומרעיל הבארות. אך מתחת לפני השטח, לפעמים במפורש ולפעמים בתת–ההכרה הקולקטיבי, התרחש תהליך הפוך: היהודי מסומל במי שהוליד, בצורה מוזרה מאוד, את הנצרות ואת כפיית המוסר על אירופה. איך אמר זאת אותו ארכי–רוצח: הנצרות המציאה את המצפון ועלינו להסיר את הגידול הזה. הגישה הזאת, שפותחה במידה מסוימת על ידי ניטשה, מקבלת גם ממד פסיכואנליטי לאור ההגות היונגיאנית. הנאציזם מהווה מעין ריאקציית–נגד מטורפת נגד כל שריד של מוסר. אם אשתמש בלשון חז"ל אומר עליהם כי "הם לא ראו, אבל מזלם ראה". אולי לא היה זה לגמרי במודע, אך באופן תת הכרתי הם נלחמו כנגד כל מה שיכול היה להציג חוק ומוסר.

ועתה כמה מלים על החזית השנייה – הקומוניסטית. אי אפשר להטיל ספק בממד החברתי של המקרא. ואכן לא לחינם התפתחה הגות חברתית–דתית יהודית, מכיוונים שונים. זכורים לי עדיין ימי הנעורים עם האידיאליזם של תורה ועבודה והאידיאולוגיה של הסוציאליזם הדתי. אלא שמאז משהו חמור התרחש בעולם. הרודנות הסטליניסטית הייתה לזונה. מחשבה חברתית נאמנה, האידיאליזם התמים או המיתמם, הפכו למשרת העיוור של הציניות הקומוניסטית. תהליכים אלה, שלדעתי היו הסיבה המכרעת ללידתו של הפוסט–מודרניזם, גרמו לכך שכל מחשבה חברתית הפכה פסולה ואווילית. פסולה, בגלל שהיא נתפסת כקשורה עם הסטליניזם; ואווילית, כי הממד הכלכלי של קריסת האימפריה הסובייטית הרס את האשליות האחרונות של אלו שהאמינו שהסוציאליזם יכול לבנות כלכלה מוצלחת. ברית המועצות ואלבניה היו שתי הדוגמאות הבולטות לכישלון זה. חבל שהקריסה הקומוניסטית התבטאה בפגיעת מוות לכל רגשות האחריות הכלכלית והחברתית לאדם הסובל.

למרות הערכה מחודשת זו של הסבל, אין ספק שאי אפשר לדון את ההיסטוריה ללא נקודת המבט של פרק מ"ב באיוב – פרק הסיום של הספר. היהדות מאמינה שהגאולה היא הכרחית. לא ייתכן שהקב"ה יסבול את הרע לנצח. אבל לאורך השנים ראינו את המציאות רק מנקודת המבט של הפרק הקודם ללא הפרספקטיבה של פרק הסיום. וכעת, דורנו חייב לראות את עצמו מאושר מפני שהוא יוכל לקרוא את הפסוקים הראשונים של פרק זה, את האתחלתא דגאולה. הוא רואה את ההיסטוריה המשתנה. ר' יהודה הלוי חי בנקודת השפל, כאשר הנוצרי והמוסלמי עמדו במלוא כוחם ואונם. כל אחד מהם שלט על חצי עולם וטען שהצלחתו היא ביטוי לברכת הא–ל והוכחה לצדקתו. היהדות נשארה רק כהימור הגדול של איוב נגד רעיו. זה היה הימור של אדם הסובל, ולא רק שהוא לא נגאל, אלא שהגאולה אף איננה כלל באופק ראייתו. ועדיין, תשובתו של איוב–ישראל היתה: "הן יקטלני לו אייחל", וביחד עם זאת "אחכה לו בכל יום שיבוא".

 

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון כ"ג אייר תשע"ז, 19.5.2017

מודעות פרסומת

פורסמה ב-23 במאי 2017, ב-גיליון בהר בחוקותי תשע"ז - 1032, מילה לסיום / שלום רוזנברג ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: