ירושלים הנרדמת | שלום רוזנברג

הקשר בין ישראל לארצו ניתן להבנה רק כיחס של אהבה ונישואים. בעקבות היפהפייה הנרדמת והנסיך שנותר נאמן לה

נבחרתי השנה להתווסף לקבוצה המכובדת של "יקירי ירושלים". אני מקווה שלא אבייש את הכבוד הזה. על כל פנים, מבקש אני להקדיש כמה מרשימותיי הבאות למקומה של ירושלים בתודעה היהודית. כאן אקדים לחשוף לפניכם את שלושת העיקרים שבהם רואה אני את יסודות אמונתי: אני מאמין ביפהפייה הנרדמת, אני מאמין בברווזון המכוער, אני מאמין בסינדרלה. נעסוק כעת בסיפורה של היפהפייה הנרדמת:

קללה איומה ירדה על הנסיכה. בעלותה למגדל ישן נגעה הנסיכה במסרגה, נדקרה באצבעה, ומיד צנחה ושקעה בתרדמה עמוקה. המלך והמלכה נרדמו אף הם… כך גם הפרחים ובעלי החיים שבארמון. שיחים של ורדים קוצניים גדלו והתפשטו… עד שכיסו את הכול והסתירו את הארמון מעין רואים.

ויהי היום, ובן מלך הופיע במדינה. מפי זקן אחד שמע הוא על הארמון החבוי מאחורי הוורדים הקוצניים, כשבתוך הארמון, כך שמע, רדומה הנסיכה היפהפייה. בן המלך שמע גם כי רבים ניסו לעורר את ישני הארמון ולא הצליחו. כולם נכשלו ונספו. בן המלך לא פחד. הוא הגיע לארמון. הקוצים פינו לו דרך אך נסגרו אחריו. פגעים שונים איימו עליו, אך הוא לא נרתע. הוא הגיע אל המגדל, ובו מצא את הנסיכה הנרדמת. הוא נשק לה, והיא קמה לתחייה. בן המלך והיפהפייה הנרדמת התחתנו, והולידו בנים ובנות.

אהבה מסתורית

היפהפייה הנרדמת היא ארץ ישראל, ובלִבה ירושלים. בשנות הגולה נפלה עליה – בעצם על שניהם – תרדמה, הכול מסביב נהרס. האמנם זו אותה נסיכה? הנסיך, עם ישראל, האמין שכן. הוא העיר את הנסיכה, ארץ ישראל, ירושלים. ואכן, הקשר לארץ, כפי שבא לידי ביטוי ברוח האומה, איננו ניתן להבנה, אלא אם נראה בו יחס מסתורי של אהבה ונישואים בין ציון, הארץ, לבין העם המהווה מעין ישות קולקטיבית. קשר שהתחיל באברהם המגיע לירושלים, כשהוא מונהג על ידי קריאה שמימית: "לך לך… אל הארץ אשר אראך", כמי שמבלי דעת נמשך לדמות מסתורית שהופיעה בחלומותיו ונתנה חיות חדשה לחייו.

שתי תיאוריות על שנאת ישראל פיתח הרמב"ם באגרת תימן. לפי גישתו, רדיפתן של האומות באה לידי ביטוי בשני דפוסים שונים. האחד הוא הדפוס האנטי–יהודי הנולד מדחייה ושנאה הנובעות משרידי האלילות שבתוכן. השני נולד דווקא מהזדהות ומקנאה, ומודרך ביודעים או בלא יודעים מהרצון לרשת את הזהות היהודית, את אלה שהביאו לעולם את התגלות ה'.

אכן, באופנים שונים, ניסו האויבים לפגוע באוהבים: העם והארץ – ויתרה מכך – למחוק את עצם האהבה, את שרידיה, את זיכרונותיה, אף את שמה. הרומאים לא הסתפקו בבניית מקדש ליופיטר במקום בית המקדש, אלא ראו את עצמם חייבים לשנות את שם הארץ. מן הפלשתים – עם שכבר לא היה קיים אז – לקחו את השם המזויף: "פלשתינה", שירש את השם המקורי, ומסמל מאז את המאבק נגד האהבה שבין העם היהודי וארץ ישראל.

עד כאן עימות בין עמים. אולם כאשר אברהם הפך ל"אב המון גויים", ואמונתו פרצה אל מעבר לגבולות עמו, ניתוספו פרקים טרגיים עוד יותר לתולדות האהבה הזו. הנצרות והאסלאם לא הסתפקו בדחיקת היהדות ובחלוקת העולם בין רומא בירת הנצרות למכה בירת האסלאם. הם לקחו מהיהדות רבים מתכניה של הדת וסמליה, אולם לא אמרו בזה די וראו את עצמם יורשים בלעדיים של דת–האב. כך הם הפכו לאדיפוס. ובאקט אדיפלי רצו לכבוש גם את האם – את ירושלים. רצח האב, העם היהודי, בוצע על ידיהם בדרכים שונות, מהן ביולוגיות (רצח) ומהן תיאולוגיות – בכך שהרשו ליהדות לשרוד רק כעד זקן, מאובן, שאף אינו יכול למות, עד להצלחתו המוחלטת של בנו שקם כנגדו.

עיר בהמתנה

אך נחזור כעת אל היפהפייה הנרדמת. יותר מכל סופר אחר, היטיב לתאר מרק טוויין את גורלה של ירושלים. בשנת 1867, מאה שנה לפני שחרור ירושלים, ביקר בארץ ישראל. רשמי המסע כונסו בספרו: "מסע תענוגות לארץ הקודש". מתוך תיאורו אביא להלן קטעים קצרים (בתרגומו של ארנון בן נחום, עמ' 163-162):

ארץ ישראל יושבת עטויה שק ואפר. רובצת עליה קללה שהובישה את שדותיה והצמיתה את אונה… סביב מעברות הירדן שבהן נכנסו שבטי ישראל לארץ היעודה בשיר ושמחה, אינך מוצא אלא מחנה עלוב של בדואי–מדבר… אף ירושלים הנודעת, פאר השמות בהיסטוריה, איבדה את כל גדולתה העתיקה והפכה לכפר–חלכאים… שוממה ומכוערת. וכי למה לא תהא כן? הייתכן כי קללת–שמים תנוול ארץ? ארץ ישראל אינה שייכת עוד לעולם החולין הזה. מקודשת היא לשירה ולמסורת – היא ארץ החלומות.

במקום אחר מוסיף מרק טוויין הערה בעקבות ביקור במקום הקרב על חצור (שם, עמ' 64): "מחזות מרעישים כאלה שוב אינם מתרחשים עוד בזה העמק. אף כפר אחד לא תמצא לכל ארכו – למרחק שלושים מיל מזה או מזה… לגבי אזור זה אמורה אחת הנבואות: 'והשמותי אני את הארץ, ושממו עליה אויביכם הישבים בה…' (ויקרא כ"ו, לב)". דברים אלה מתאימים להפליא לדברים שכתב הרמב"ן בפירושו לאותו הפסוק: "ושממו עליה אויבכם היא בשורה טובה מבשרת בכל הגליות שאין ארצנו מקבלת את אויבינו וגם זו ראיה גדולה והבטחה לנו כי לא תמצא בכל הישוב ארץ אשר היא טובה ורחבה ואשר היתה נושבת מעולם והיא חרבה כמוה, כי מאז יצאנו ממנה לא קיבלה אומה ולשון וכולם משתדלים להושיבה ואין לאל ידם".

הנסיכה לא רצתה לקבל "מועמד" אחר. היא חיכתה לנסיך שלה.

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון ט"ז אייר תשע"ז, 12.5.2017

מודעות פרסומת

פורסמה ב-16 במאי 2017, ב-מילה לסיום / שלום רוזנברג ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: