שיפוט מהיר – 1031

תחנה אחת–עשרה

אמילי סנט–ג‘ון מַנדל

מאנגלית: שרון פרמינגר

בבל, 354 עמ‘

כל רומן מצליח וקטסטרופת סוף העולם שלו. ב“תחנה אחת–עשרה“ הקנדי זוהי מגפת שפעת אלימה המתפשטת בעולם בתוך ימים ספורים וקוטלת כמעט את כל האנושות. זעיר פה זעיר שם מתגודדים שרידי המבול, אנשים שהצליחו לברוח בזמן מריכוזי האוכלוסייה או שהיו עמידים לנגיף. אין חשמל, אין אינטרנט, ואיכשהו גם אין מהנדסים שיצליחו לשקם את הציוויליזציה; לפחות לא באזור המפותח–לשעבר בלב צפון אמריקה שהעלילה מתמקדת בו לאחר האסון.

באזור הנזכר מסתובבת, במוכנות קרבית מתמדת, חבורת “הסימפוניה הנודדת“ ומנסה לתת לבני האדם את מה שמעבר להישרדות: אמנות. הצגת מחזות של שייקספיר ונגינת קונצרטים. אחת השחקניות הנודדות נושאת איתה עותק נדיר של קומיקס על תחנת חלל מנותקת, כמו גם, בלי קשר ככל הידוע לה, זיכרונות על שחקן תיאטרון וקולנוע נודע שמת בליל פרוץ המגפה. רשת של קורי–קשרים והשתקפויות תאגד את אלה, ועוד הרבה, עם דמויות ואירועים נוספים, לפני החורבן ואחריו.

“תחנה אחת–עשרה“ אינו ספר מדע בדיוני, אף שיש בו יסודות כאלה, ואף שהוא זכה בפרס ארתור סי. קלארק. הוא על–ז‘אנרי. הוא מתכתב עם המדע הבדיוני, אבל עסוק בהצדעה לעמודי התווך של התרבות הקאנונית. יש לו איכויות של ספרות יפה גם מעבר להצדעה הזו, אבל גם תכונות של ספרות קלה: מתח מתמיד והתמקדות בעִניונו של הקורא, קצת על חשבון העמקה הגותית.

יש לציין שהמחווה המתמשכת לתרבות הגבוהה, המוצגת כנר התמיד של האנושות וכסיבה הטובה ביותר לחיות, יותר תמטית והצהרתית מאשר ממומשת: לא ממש ברור מה מחזות שייקספיר או סימפוניות בטהובן אכן עושות לנפשו של הצופה והמאזין. אשר לאופציה הרוחנית הנפוצה אולי יותר בעולמנו, האמונה הדתית – זו מופיעה רק בעיוותה החולני הכיתתי וממלאת בעלילת הספר את תפקיד הקוטב השלילי.

יותר משהספר מהלל את האמנות והתרבות הגבוהה, הוא מבקש לייקר על לבנו את הציוויליזציה המודרנית בכללותה – החומרית והרוחנית כאחד. אתם חושבים, שואל אחד הקטעים בספר במפורש, וקטעים רבים אחרים במשתמע, שהחיים המודרניים כופים עליכם ניכור? חכו ותראו איזה ניכור נורא היה מתקיים בלעדיהם. הרשת התחבורתית, התקשורתית והווירטואלית שאנו חיים בה היא מעטפת חמה ורוחשת של אנושיות, עם כל הפגמים והמתחים והתסכולים שבה, ובלעדיה יהיה קר.

לפנינו יצירה היכולה להפגיש את שוחרי הספרות הגבוהה ואת חובבי הספרות הקצבית במקום טוב באמצע; רומן עשוי היטב, היטב עד מאוד, השוזר חוטי עלילה במיומנות משכנעת (אף כי העלילה עצמה מסתברת פחות, בפרט מבחינה טכנולוגית). לשבחה גם ייאמר כי אף שאינה מתעלמת ממה שבינו לבינה בתרבות מתירנית, היא נוגעת בזה בכיסוי וברמיזה ובאופן השווה לכל נפש, גם לזהירות שבנפשוֹת.

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון ט"ז אייר תשע"ז, 12.5.2017