שותפים לקדושה | הרב מאיר שפיגלמן

מהקדשת הכהנים, דרך שמירת המועדים ועד פרשת המקלל – למרות שהקדושה מגיעה ממרום, פרשתנו מלמדת כי עם ישראל הוא היוצר אותה

הנושא המרכזי בפרשיות קדושים–אמור, המהוות יחידה אחת, הוא הקדושה:

וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים כִּי אֲנִי ה' אֱ–לֹהֵיכֶם.

וּשְׁמַרְתֶּם אֶת חֻקֹּתַי וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם אֲנִי ה' מְקַדִּשְׁכֶם (ויקרא כ, ז–ח).

פסוקים אלה מתארים שני מסלולי קדושה. הפסוק הראשון תובע מהאדם להתקדש, לפי שהאדם צריך להידמות לה' שהוא קדוש. האמצעי להתקדשות הוא עשיית מצוות, כפי שנאמר בפרשת ציצית: "לְמַעַן תִּזְכְּרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֶת כָּל מִצְוֹתָי וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים לֵא–לֹהֵיכֶם". הקדושה היא אישית, וכל אדם יוצר את קדושתו.

בפסוק השני ה' מקדש את עם ישראל, ועל העם לשמר את קדושתו. הביטוי המאפיין מסלול זה הוא "אני ה' מקדשכם". במסלול זה המצוות אינן אמצעי לקדושה, אלא הקדושה היא שמחייבת את שמירת המצוות. כדי למנוע את חילול הקדושה אפשר שיתעורר צורך להעניש חוטאים, המסלקים את הקדושה.

איור: מנחם הלברשטט

מפתח הפרשה

בפרשת אמור אנו למדים שגם על פי המסלול השני, שבו הקדושה מגיעה ממרום, עם ישראל אינו פאסיבי אלא הוא שותף ליצירתה. ניתן ללמוד זאת מהקו השוזר את רוב המצוות בפרשה. הנה, כך מתארת התורה את אפשרות יצירת הקדושה על ידי עם ישראל ביחס לכהנים:

וְקִדַּשְׁתּוֹ כִּי אֶת לֶחֶם אֱ–לֹהֶיךָ הוּא מַקְרִיב קָדֹשׁ יִהְיֶה לָּךְ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' מְקַדִּשְׁכֶם (ויקרא כא, ח).

וכך גם לגבי קודשים:

דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו וְיִנָּזְרוּ מִקָּדְשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא יְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי אֲשֶׁר הֵם מַקְדִּשִׁים לִי אֲנִי ה' (ויקרא כב, ב).

בהמשך נלמד הדבר ביחס לשבת. למרות שקדושת השבת קבועה ומתקדשת על ידי ה', היא בסיס לקדושת בני ישראל:

וְאַתָּה דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אַךְ אֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ כִּי אוֹת הִוא בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם לְדֹרֹתֵיכֶם לָדַעַת כִּי אֲנִי ה' מְקַדִּשְׁכֶם (שמות לא, יג).

השבת היא האות לקדושת עם ישראל, שהיא המאפשרת את קידוש הזמנים. עולה מכאן שהשבת היא הבסיס לקדושת הרגלים, אך אינה חלק מהם. בשל כך התורה מבדילה בפרשת המועדות שבפרשתנו בין השבת ובין הרגלים.

אחרונים חביבים באים הציוויים על המנורה והשולחן שלאחר פרשת המועדות, וגם הם קשורים לעם ישראל, כפי שנראה להלן. גם הנושא האחרון בפרשה, פרשיית המקלל, קשור להשתייכות לעם ישראל ולחילול קדושה. נמצאנו למדים אפוא שזהו מפתח הפרשה – יצירת הקדושה על ידי עם ישראל. נעמיק ונבחן כעת כיצד עיקרון זה מעצב את נושאי הפרשה.

מן ההדיוט אל הגדול

כאשר התורה עוסקת בקדושת הכהנים בדרך כלל היא פותחת בכהן גדול וממשיכה אל הכהן ההדיוט. אולם בפרשתנו הדיון פותח בכהן הדיוט ומסיים בכהן גדול. מדוע?

נראה שהדבר מתקשר לסוגיית ההקדשה. בדרך כלל ה' בוחר ומקדש את הכהן הגדול, והכהנים הרגילים הם עוזריו. בשל כך, הכהן הגדול מופיע ראשון. אך בפרשה שלנו המסלול הפוך. הכהנים מתקדשים על ידי העם, ומתוכם נבחר אדם אחד שיימשח לכהן גדול. אמנם עדיין ה' הוא המקדש את הכהן הגדול, אך בחירתו נעשית על ידי העם. לכן הפרשה נפתחת בעיסוק בכהן הדיוט ומשם עולה לעיסוק בכהן גדול.

הגמרא מתלבטת בהבנת תפקידי הכהנים. דעה אחת סבורה שהכהנים הם שליחי עם ישראל. כיוון שעם ישראל אינו יכול לעבוד במשכן, הכהנים נבחרו לעבוד במקומו. לפי הדעה השנייה הכהנים הם חלק ממערכת המקדש, בדומה לארמון המלך המעסיק עובדים שונים. לפי דברינו שני הצדדים צודקים, אלא שיש להבדיל בין כהן רגיל לכהן גדול. כהן רגיל מתקדש על ידי העם ומתפקד כשליח שלהם. כהן גדול הוא נציגו של ה'. עם ישראל יכול לבחור את האדם הראוי לכך, אך הוא מתפקד רק לאחר שה' יקדשו.

בהערת אגב נעיר ששאלה זו עמדה כנראה ביסוד מחלוקתם של משה וקורח. קורח טען שכל העדה יכולים להתקדש ולא רק אהרן. משה משיב לו שאכן העדה כולם קדושים, ברם הכהן הגדול חייב לקבל את הסכמת ה', ולכן הוא מציע את ניסיון המחתות.

הכלים והעם

נעבור כעת אל עבודת המנורה והשולחן. בספר שמות מופיעים שני ציוויים הנוגעים להדלקת הנרות במשכן. ציווי עשיית המנורה כולל חובה להדליק נרות במנורה. הדלקת נרות אלה אינה מצווה עצמאית, אלא חלק ממצוות הקמת המנורה, לפי שאין מנורה ללא נרות. בפרשת תצוה מופיע ציווי שני להדליק נר תמיד. ציווי זה אינו קשור למנורה, והדלקת הנר לא חייבת להתבצע באמצעות המנורה.

הפרשה שלנו חוזרת באותן מילים על הציווי לקחת שמן מעם ישראל כדי להעלות נר תמיד. ברם, היא מוסיפה שיש להדליק אותו במנורה. במילים אחרות, התורה מחברת בין נר התמיד שאינו חלק מהמשכן למנורה שבמשכן.

גם ציווי השולחן המקורי כלל את החובה לשים עליו לחם, כחלק מהגדרת השולחן. אצלנו התורה מוסיפה רובד נוסף: על עם ישראל להביא לשולחן שנים עשר לחמים, כמספר השבטים. בהבאת הלחם עם ישראל משתתף בתפקוד המשכן. ואכן, הבאת הלחם נעשית דווקא בשבת שהיא האות לקדושת עם ישראל.

המשכן המתואר בספר שמות, ובחלקו הראשון של ספר ויקרא, הוא משכן של ה'. קדושתו נוצרת מגבוה, ותפקיד עם ישראל מסתכם בעשייתו. כאשר איש מבני ישראל מבקש להקריב קרבן, הוא יכול להביאו למשכן כאורח ולהקריבו שם, אך אין הוא חלק מהמשכן. פרשיות קדושים–אמור מוסיפות פן שונה מחלקו הראשון של ספר ויקרא. המשכן שייך גם לעם ישראל. לכן קדושת המשכן, הקודשים והכהנים נוצרת גם על ידי עם ישראל.

 

הרב מאיר שפיגלמן הוא מנהל מערכות מידע במכללת הרצוג ור"מ בכולל בית הבחירה, כרמי צור

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון ט"ז אייר תשע"ז, 12.5.2017

מודעות פרסומת

פורסמה ב-15 במאי 2017, ב-גיליון אמור תשע"ז - 1031 ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: