לכסות על הפשע | הרב מאיר שפיגלמן

כיסוי הדם מהווה הצהרה על כך שאין לאדם זכות על נפשה של החיה. ההרחקה מן הדם כציר מרכזי בפרשה

פרשת שחוטי חוץ (פרק יז) מחולקת לארבעה חלקים, שכל אחד מהם פותח בכותרת "איש איש מבני/מבית ישראל". החלקים עוסקים באיסור שחיטה מחוץ למשכן, באיסור אכילת דם ובדין כיסוי הדם. שני הפסוקים האחרונים דנים בנבלה וטרפה.

על אף שהפרק פותח באיסור שחיטה מחוץ למשכן, הנושא המרכזי בפרק הוא איסור אכילת דם. ניתן להסיק זאת מתיאור העונש על העברה. בכל חלקי הפרשה, ניסוח העונש הוא ניטרלי: "ונכרת האיש ההוא". ביחס לאיסור אכילת הדם יש התערבות אישית של ה': "וְנָתַתִּי פָנַי בַּנֶּפֶשׁ הָאֹכֶלֶת אֶת הַדָּם וְהִכְרַתִּי אֹתָהּ מִקֶּרֶב עַמָּהּ". מדוע איסור זה הוא כה חמור, וכיצד הוא משתלב עם האיסורים השונים בפרק?

איור: מנחם הלברשטט

יעד של כפרה

התורה מביאה שני נימוקים שונים לאיסור אכילת דם.

וַאֲנִי נְתַתִּיו לָכֶם עַל הַמִּזְבֵּחַ לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם כִּי הַדָּם הוּא בַּנֶּפֶשׁ יְכַפֵּר. עַל כֵּן אָמַרְתִּי לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל כָּל נֶפֶשׁ מִכֶּם לֹא תֹאכַל דָּםואישאֲשֶׁר יָצוּד צֵיד חַיָּה אוֹ עוֹף אֲשֶׁר יֵאָכֵל וְשָׁפַךְ אֶת דָּמוֹ וְכִסָּהוּ בֶּעָפָר. כִּי נֶפֶשׁ כָּל בָּשָׂר דָּמוֹ בְנַפְשׁוֹ הוּא וָאֹמַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל דַּם כָּל בָּשָׂר לֹא תֹאכֵלוּ (ויקרא יז, יאיד).

הנימוק השני מסביר שהדם הוא הנפש, ולכן אין לאכול את הדם ויש לכסותו בחיה ובעוף. תוכן הנימוק הראשון הוא שאין לאכול דם משום שהוא מכפר, ללא ציון בעלי החיים שלגביהם הדבר אמור. ברם, מסתבר שהנימוק הראשון חל רק על בהמות הכשרות לקרבן, ולכן יש צורך בנימוק שני החל על חיה ועוף שאינם כשרים לקרבן.

אף תוכן זה מוביל למסקנה שהחלק הראשון אינו מרכז הפרק והוא מהווה הקדמה לנימוק הראשון. ניתן לקבוע שיעד הדם הוא כפרה משום שיש איסור לשחוט בהמה מחוץ למשכן.

חובת כיסוי הדם של חיה ועוף אינה רק פעולה טכנית, המחייבת את העלמת הדם בשל איסור אכילתו. התורה רומזת לרובד נוסף במצווה זו.

אדם השוחט בהמה שאינה קרבן מושווה לרוצח: "דם יחשב לאיש ההוא דם שפך". דהיינו, אין זכות לאדם ליטול חיים למען מילוי כרסו. דרישה זו מציבה רף מוסרי גבוה, המופנה רק כלפי בני ישראל, ולא לגר הגר בתוכם. כך ניתן להסיק מחסרון המילים "ומן הגר הגר בתוכם" בחלק הראשון בפרק. מילים אלו מופיעות בשלושת החלקים הבאים, וחסרונן נראה מכוון.

גם בחיה ועוף, שלא ניתן להביאם כקרבן, הנוסח דומה: "ושפך את דמו וכסהו בעפר". הביטוי "שפך דם" מובא במקרא בשני הקשרים בלבד: רציחה והבאת קרבן. השימוש בביטוי זה כאן מייצג את שתי המשמעויות כאחת. פעולת הכיסוי בחיה ועוף מקבילה להבאת בהמה לקרבן. כדי לא להיחשב לרוצח השופך דם, נדרש האדם לשפוך את הדם ולכסותו. כביכול הוא אמור להעלים את פשעו על ידי כיסוי הדם.

אין זכות על הנפש

הפרק מסתיים בשני פסוקים שאינם קשורים כביכול לאיסור אכילת דם:

וְכָל נֶפֶשׁ אֲשֶׁר תֹּאכַל נְבֵלָה וּטְרֵפָה בָּאֶזְרָח וּבַגֵּר וְכִבֶּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָמֵא עַד הָעֶרֶב וְטָהֵר (ויקרא יז, טו).

סביר להניח שמדובר כאן דווקא בנבלת חיה ועוף, וזאת משני נימוקים: ראשית, נבלת בהמה גורמת לטומאה גם לנושא אותה וגם לנוגע בה (ויקרא יא, לט–מ), וזאת לא הוזכר כאן. מצד שני, דיני נבלת חיה ועוף לא הובאו שם, ומסתבר שהתורה משלימה כאן את דיניהם, השונים מנבלת בהמה. שנית, כאמור לעיל, לכל אחד מחלקי הפרק פתיחה דומה. היעדרה של כותרת דומה לפסוקים העוסקים בנבלה מורה שפסוקים אלו מהווים המשך לפסוקים הקודמים, הדנים דווקא בחיה ועוף.

התורה אינה מבארת מדוע דיני בהמה שונים מדיני חיה ועוף. נוסף לכך, מלשון התורה במקומות רבים משמע שנבלה מותרת באכילה, אלא שהיא מטמאת את אוכלה. מציאות זו מוזרה: אם הנבלה מותרת באכילה, מדוע אכילתה גורמת לטומאה? הקישור בין דין נבלה לדין כיסוי הדם משיב על שאלות אלו.

לכיסוי הדם יש משמעות סמלית מעבר למה שהזכרנו. כיסוי דם החיה מהווה הצהרה על כך שאין לאדם זכות על נפשה של החיה. אולם מה קורה כאשר אדם מוצא נבלה שכבר מתה? כאן אין ביכולתו להצהיר שאין לו זכויות על נפשה. אכילתה מלווה לפיכך בגוון שלילי של אכילת בשר בלי שפיכת דמו, ובשל כך יוצרת טומאה. התורה מבליטה את הקשר בין אכילת נבלה ואכילת דם בשימוש במונח "נפש" המבצעת את החטא. במקרים האחרים בפרק אין התייחסות לנפש החוטאת.

נקודה זו מבדילה בין בהמה לחיה ועוף. בהמה אמורה להיות מוקרבת במשכן, ולפיכך גם לבשרה יש מעמד מיוחד שלא מומש כאשר הבהמה מתה מאליה. ממילא נוצרת טומאה בכל מגע עם הבשר, ולא רק באכילתו. בנבלות חיה ועוף הבעיה היא רק אכילת הבשר כביכול עם הדם, ובעיה זו קיימת רק באכילה.

הבנה זו נתמכת משני שינויים בספר דברים. נבלה נאסרת לחלוטין באכילה, ונוסח איסור אכילת דם הוא "לא תאכל הנפש עם הבשר". אם איסור אכילת נבלה הוא משום שלא שפכו את דמה, אזי האיסור הוא אכילת הנפש עם הבשר. אצלנו אין איסור על אכילת הנבלה, וממילא האיסור הוא רק לאכול את הדם שהוא הנפש.

הרב מאיר שפיגלמן הוא מנהל מערכות מידע במכללת הרצוג ור"מ בכולל בית הבחירה, כרמי צור

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון ט' אייר תשע"ז, 5.5.2017

מודעות פרסומת

פורסמה ב-7 במאי 2017, ב-גיליון אחרי מות - קדושים תשע"ז - 1030 ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: