כמו ציפור בכלוב לבן | רחלי אברהם–איתן

 

הקשר של האם עם בתה המטיילת בהודו אבד בזמן שצונאמי פגע בחופי אסיה. הדרמה החיצונית בעלילת הרומן חושפת דרמה פנימית באמצעות מחשבותיה של האם ותיאורי יחסיהן

תלוי איך מספרים

דורית זילברמן

ידיעות ספרים, 2016, 208 עמ'

"תלוי איך מספרים" הוא ספרה השמונה–עשר של הסופרת (והדוקטור לספרות) דורית זילברמן. במיומנות האמונה על רקמת המילים, טווה בפנינו הסופרת עלילה המבוססת על סיפור אמיתי. אך אין הבדיה נעדרת מסיפור העלילה, והקורא מוצא את עצמו כחלק מן הסיפור, אם כהורה ואם כילד במשפחה המתפרקת, ומזדהה עם המתרחש בעוצמות גבוהות.

גרעין הסיפור: הבת מטיילת בהודו בזמן שצונאמי משתולל בחופי אסיה והאם מאבדת את הקשר עם הבת. האב מתגורר באמריקה. ככל שהאם צופה ברשת CNN המתח שלה גואה, ובפרט כשהיא רואה בעיתון את תמונת הבת במסגרת שחורה. הספר פותח במשפט "נעלמה, פשוט נעלמה – נזעק בלבה המשפט לפני דלפק הקבלה בתחנת מרחב הירקון". ככל שנכנסים לעומק העלילה ולעומק יחסי האם והבת המסובכים, מבינים שהבת "נעלמה" מן האם עוד טרם ההיעלמות החיצונית המתוקשרת.

לבת יש קעקוע, מספרת האם לשאלת היומנאי במשטרה כדי שיזהו אותה, "נדמה לי סמל הידידות". היא אינה בטוחה בכך. גם פרט זה מלמד על "היעלמות" הבת מן האם. פרט זיהוי זה מסמל תכונה מכוננת של הבת "הנעלמת" מן האם, הרצון לחיות בשלום, בידידות, עם הסביבה הקרובה והרחוקה, אך בפרט עם אמה שלה, המחמיצה אותה.

רצון‭ ‬להמריא‭ ‬מתוך‭ ‬הכלוב‭ ‬הלבן‭ ‬אל‭ ‬החופש‭. ‬יוזף‭ ‬ריפל‭ ‬רונאי‭, ‬אישה‭ ‬עם‭ ‬כלוב‭ ‬ציפורים‭, ‬1892

ביצים במקרר

השם שבחרה הסופרת לגיבורה שלה סימבולי למהות האם אובדת העצות – אנה – בבחינת "אנה אני באה". היא מחפשת את דרכה גם במישור של ההורות, במסגרת תפקידה כאם לבת. אנה מתייסרת ופוצחת בהלקאה עצמית על האופן שבו התייחסה לבתה המתבגרת בנושאים שגרתיים. פנימיותה של האם נחשפת בטכניקת "זרם התודעה" שהמחברת נוקטת במיומנות רבה. הרהורי האם נחשפים ללא כחל וסרק גם בעניינים אינטימיים ובהקשר לבתה, ואפשר לחוש בקנאתה לה.

תיאור המטבח מלמד על כך שהאם לא תפקדה כאם במלוא מובן המילה ולא דאגה לצרכים הבסיסיים של הבת. בעוד שחדר השינה המה חיי אהבה סוערים, "המטבח עמד מיותר וחסר חיים. איש לא בישל בו וכוסות הקפה נערמו בצד פירורי לחם וקופסאות פלסטיק ריקות עם שיירי גבינה או חומוס ואף אחת מהן לא טרחה לזרוק לפח" (עמ' 14).

מהעובדות המסופרות דרך נקודת המבט של אנה, עולה רגישותה של הבת הכמהה לגלות יחס חם יותר מהאם הטרודה בענייניה שלה. האם תולה פתק לפני צאתה לעבודה: "יש ביצים טובות מאוד במקרר". כל ילד היה מצפה לפתק שיבשר לו על ארוחה שאמו טרחה והכינה למענו, כגילוי של אהבת אם. אך הבת לא מקטרת, ומשיבה בנימה אירונית: "אימוש, תודה על הביצים שהטלת לי, נסי בפעם הבאה סתם לבשל". לכאורה תחלופת הפתקים ביניהן היא על תקן מי כותבת מצחיק יותר, אך לצחוק הזה יש טעם מר של החמצה הדדית.

בשעה שהבת ראתה את אמה כמושלמת במראהָ וביופייה, אנה נלחמה כדי לדכא אותה. שמה של הבת, רוני, מסמל את מהותה הפנימית, ילדה תקשורתית ושמחה במהותה, והאם היא זו שמנטרלת את שמחתה במקום לעודד, לטפח ולהעצים את בתה. האם במשבר. במובן מסוים האם היא "הנעלמת" מעיני עצמה והיא מעלימה את האמהות והאהבה מבתה. האם עצמה זקוקה לטיפוח. ככל שאנה מוסיפה להעלות זיכרונות ומלקה את עצמה, היא מבינה את טעויותיה, כגון המריבות הקולניות עם האב, ללא דין וחשבון, שלהן היו הילדים עדים. היא מבינה שמשהו חלחל לבת, כשהיא נזכרת במריבותיה של הבת עם החבר. הבת מתקנת זאת בכוחות עצמה, כשהיא נוסעת להודו ומסגלת לעצמה יכולות מדיטטיביות כדי למצוא את השקט הנפשי בתוכה.

"אני חייבת לבקש ממנה סליחה", היא הייתה אומללה. "צריכה להבין מה פשר הכעס הנוראי הזה שגרם לה לניתוק כל כך מוחלטוכן. לבקש סליחה. אם רק נמצא אותה, אני אכתוב ספר שלם, גדול, שתהיה בו רק מילה אחת: סליחה, ואקדיש אותו. אם רק נמצא אותה" (עמ' 125–126).

הסתבכות העלילה החיצונית, כשהבת האובדת לא נמצאת, מחריפה את התסבוכת הפנימית של האם ומביאה אותה עד הקצה, הקצה המר שמוליד את התובנה ואת הצורך בשינוי. שני אירועים חיצוניים מתרחשים ומאיצים את פתרון סבך העלילה הפנימית המתרחשת בלב הגיבורה. אנה מוצאת אהבה חדשה שנוטעת בה כוח לאחות את השברים. האהוב הוא מורה דרך, חוקר העוזר לה למצוא את הבת, אך למעשה עוזר לה למצוא את עצמה, מעין מורה דרך לנפשה הדואבת.

רוח פרצים

הספר מכיל סצנות סימבוליות לא מעטות שחושפות את העלילה הפנימית, שלמעשה היא העלילה הראשית. חיפוש הבת האובדת במרחבי הודו הוא מעגל העלילה החיצוני שמטרתו העיקרית חישוף מעגל העלילה הפנימי. כך למשל סצנת הכנרית בכלוב, שההורים קונים לרוני כשהייתה בת שלוש (בעמ' 26).

תמונה זו, שעולה בדעתה של אנה, מסמלת את שהתרחש בעולמה שלה ואת העתיד להתרחש בסיומו של הסיפור. זהו רמז מקדים לפתרון סבך העלילה הפנימית בלבה של אנה. זהו עוד זיכרון שאנה נזכרת בו, אך למעשה הוא סיפור שמשקף באופן סמלי את עולמה הפנימי.

תיאור הבית היפה, בית פרטי עם חצר ומשפחה קטנה, מצייר את מה שנראה מבחוץ. אך למעשה אנה הייתה לכודה בתוכו כציפור בכלוב לבן. לאנה ולמנשה לא היה ניסיון בגידול ציפורים. פרט זה משליך על חוסר ניסיונם בגידול ילדים ועל הקושי לגדל ילדים. החיים לא מכינים אותנו לכך. הם חשבו שיפה להניח את הכלוב מול החלון הגדול, שהציפור תראה את החוץ ותוכל לדמיין את עצמה עפה. וכאן אפשר לקרוא את נפשה של הגיבורה ואת מאווייה הפנימיים להמריא מתוך הכלוב הלבן אל החופש שממנו צומחים.

רוח פרצים מבחוץ הביאה לגסיסתה של הציפור, אם תרצו ציפור הנפש של אנה ושל כל אחד ואחת מהדמויות במשפחה במינון כזה או אחר. רוח פרצים הביאה להרס המשפחה ולהתפרקותו של "הבית היפה". אנה ומנשה חשבו שזו עונה שלאחריה תבוא הצמיחה. אכן, הציפור פרחה אל החופש, כגיבורת הסיפור, אנה, שהיציאה מהכלוב, בזכות היעלמותה של רוני, הביאה לפריחתה המחודשת, למציאת אהבה, ולחידוש הקשר בין האם ובתה. "אנה הרימה עיניים וראתה מבעד לחלון ציפור צהבהבה חוצה את המסך הכחול שנפרש מול החלון שלהם" (עמ' 26). שוב תיאור סמלי להתרוממותה של אנה מעל כל הקשיים ולפתיחת חלון הזדמנויות חדש במעגלי האהבה והמשפחה. אך הציפור היא גם ציפור הנפש של הבת המשתחררת מהאם המדכאת אותה, כמו שמדכאים ציפור בכלוב.

נגיד שרוני מתה

תיאור הלידה המתואר בפרוטרוט (עמ' 90–91) מאשש זאת. סצנה זו מתפרשת על–ידי אנה המסבירה את הלידה כמסמלת את יחסי האם והבת: "זאת חוויית היסוד בין שתיהן: רוני נחנקה בלידה. כל פעם שניסתה להגיח החוצה, חבל מטעם אמא משך אותה פנימה או חנק אותה. היא עוד לא נשמה והדם לא זרם לה בגוף והיא נולדה כחולה". אנה גם מסבירה את המשחק שלהן "נגיד שרוני מתה" בלידה עצמה, אולי כבר אז רוני שיחקה את משחק המוות "להראות לאמא שלה מה זה. אולי זה שם המשחק שלה גם בהיעלמות המסתורית הזאת" (עמ' 91).

סצנת הלידה נקשרת בסצנת הציפור, כמו גם בסצנת התחפושת של הציפור שתפרה לרוני. אנה רואה את רוני ככנרית (לא את עצמה): הילדה אמרה אז "אם תלכו פעם ליער ותיקחו אותי – אז רק בכלוב". והאם ענתה לה, "רוני שלי, היער מפחיד. יש זאבים ונחשים. עופי גוזל שלי, אל תפחדי, חצי את השמים ותעברי את היער" (עמ' 92-91).

בסיומו של הסיפור הבת היא זאת שמלמדת את האם לחצות את יער החיים ללא פחד ולוקחת אותה אל האם הגדולה – אָמָה – (שם סימבולי לאמהות ולאהבה), שם היא זוכה לחיבוק שכה חסר לה בילדותה ושמסביר את קשיחותה כלפי בתה. אנה המחובקת בזרועותיה הגדולות של האם הגדולה, אָמָה, פרצה בבכי והבכי מיאן להיפסק.

"תלוי איך מספרים", שם ארס–פואטי לרומן הנפלא של דורית זילברמן, החושף עלילה דרמטית חיצונית ופנימית כאחד, שתי עלילות השזורות זו בזו ושוזרות מחדש את יחסי האם והבת הטעונים, שְׁזִירה המסתיימת בתמונה הסימבולית של שזירת שערותיהן בדבש הדביק.

 

ד"ר רחלי אברהםאיתן היא משוררת וחוקרת ספרות

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון ט' אייר תשע"ז, 5.5.2017

מודעות פרסומת

פורסם ב-7 במאי 2017,ב-גיליון אחרי מות - קדושים תשע"ז - 1030, סיפורת. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: