אומרת שירה – 1030

ולך תפענח את הרחמים

שפי רוזנצויג / פרדס

ספר ביכורים רגיש ועז הוציא שפי רוזנצויג תחת ידיו. רגיש מכיוון שנראה כי העולם ברכותו ואכזריותו נוגע בו ללא חציצה, ועז בזכות התיאור של החוויה הזו. ביטוי לכך מופיע בשיר "מתחת לרותם עם אליהו הנביא", המובא כאן בחלקו:

אֵלִיָּהוּ בִּקֵּשׁ לָמוּת / אַחֲרֵי שֶׁגִּלָּה לְכֻלָּם / אֶת הָאֱ–לֹהִים הָאֲמִתִּיִּים. // אַחַת לְאַרְבָּעִים לַיְלָה / אֲנִי חוֹבֵר אֵלָיו מִתַּחַת לָרֹתֶם /אוֹ רוֹדֵף אַחֲרָיו עַד הַר חוֹרֵב // שְׁנֵינוּ יְשֵׁנִים בְּכֹחַ לֹא לְהִתְעוֹרֵר, לֹא לִרְאוֹת / אֶת הַשִּׁכְחָה הַגָּסָּה, אֶת הַמַּלְכוּת נִכְנַעַת לְשִׁלְהוּב אַלִּים..

רוזנצויג משתמש בדמותו הקשה והסוערת של אליהו הנביא כדי לתאר את הפער בין אמונה למרי מול שמים, ואת התנועה העזה בין אמון בחיים לשבר שבהם; כמו אליהו, גם האדם הבודד שואף לפעמים למות מול האדישות וחוסר הפשר. המשורר יושב לידו ומתמסר למצודה האפלה של כאבו, ובהמשך השיר גם המשפחתיות כמו לא מצילה אותו: "אֲנִי מִתְקַמֵּט, נִצְבָּט/ אֲבָל מִתְחַפֵּר בִּשְׁנַת הַזַּעַם שׁוּב". אלא שלא כמו אליהו, אין הוא נשאר שם: "אַחַת לְאַרְבָּעִים לַיְלָה / אֲנִי פּוֹגֵשׁ אוֹתוֹ מִתַּחַת לָרֹתֶם / עִם סִפּוּר נוֹרָא וְחָדָשׁ. / הוּא יָשֵׁן / אֲבָל מַקְשִׁיב לִי / 'זֶה לֹא חָדָש' / הוּא מֵלִיט בִּבְכִי אֶל הָאַדֶּרֶת / וְאֵין לִי מָקוֹם יוֹתֵר לְיָדוֹ". לא ברכב אש ולא במענה הא–לוהי נמצאת התשובה, אלא בשטף העז של החיים, שמחייב את המשורר ומחלץ אותו מהכאב.

אם המהפכה של הדור הפואטי הקדום הייתה בשפה הישראלית החדשה שקיבלה השירה הדתית, שירתו של רוזנצויג (שהיא חלק טבעי ממנה) מסמנת חלק מדור חדש של משוררים שהם גל מהפכני נוכחי ושקט של שירת גברים, שהביתיות והמשפחה היא חלק טבעי מהשפה האינטימית שלהם, לא פחות מאשר המרחב שמחוצה לו. במחזור שירים יפהפה בשם "ארבע השכמות" הוא מתאר את חווית הבוקר של גבר המשכים קום וער לפני בני ביתו, שעה שהוא מתכונן לצאת לעמל יומו. התווך הזה, שבין הלילה ליום ובין הפנים והחוץ, בין המרחב הביתי שסומן עד כה כנשי ובין המרחב החיצוני שנתפס כגברי, כמעט לא סומן עד כה בספרות העברית, והוא חלק ממהלך עדין, אמיץ וחשוב, שרוזנצויג בספר הביכורים הבשל שלו מסמן אותו בחייו וכתיבתו.

"בְּ טֶ רֶ ם" / צוֹעֵק לִי הַבֹּקֶר / בְּגֹדֶל לֹא טִבְעִי // הָאֶתְמוֹל מְזַנֵּב בִּי נֶחְשָׁלִים, / הַמָּחָר הֶעָלוּם מְסַמֵּא אוֹתִי / בְּסַנְוֵרִים. // בַּתִּקְרָה יֵשׁ פֶּצַע – / רְטִיבוּת שֶׁחָדְרָה, / הַמִּלִּים שֶׁשֻּׁדְּרוּ לַשָּׁמַיִם / נֶעֶצְרוּ שַׁם רוֹחֲשׁוֹת בִּכְאֵב. // הָרִצְפָּה רוֹעֶדֶת, / בְּאֹפֶן סִמְלִי לְהַפְלִיא / אֲנִי יוֹצֵא אֶת בֵּיתִי.

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון ט' אייר תשע"ז, 5.5.2017