"סרט זיכרון הוא פרויקט שנועד לכישלון. אף פעם לא באמת נצליח לספר על מי שהיה. הסרט, כמו המוות, מהול בהחמצה". תמונות קצרות מפיו של קולנוען, על הכורח ואי האפשרות להנציח

יום צילום ראשון.

פנים. סלון בית של משפחה שכולה. לילה.

המשפחה מתכנסת עם אורחים מרובים לחגוג את יום ההולדת של הבן החייל. גם החברה לשעבר הגיעה. והנר היה דלוק, והעוגה נחתכה. יום הולדת לכל דבר, כמו לא מלא עשור לפטירתו.

החדר של הבן קפוא כמוזיאון. דבר לא ננגע. כלי המלחמה – הנשק, הכומתה, תעודת הצטיינות של סוף טירונות – חנוטים בתוך ויטרינה מזכוכית. כמו היה הילד, המלאך, עדיין איתנו. המיטה מוצעת, הספר שקרא מונח פתוח על הכרית. אני מצלם בחדר שסוגר עליי. נגמר לי האוויר.

תנו רבנן, בשעת פטירתו של רבי אמר: לבניי אני צריך. נכנסו בניו אצלו.

אמר להם: הזהרו בכבוד אמכם, נר יהא דלוק במקומו, שולחן יהא ערוך במקומו, מטה תהא מוצעת במקומה, יוסף חפני שמעון אפרתי הם שמשוני בחיי והם ישמשוני במותי… 
(כתובות קג ע"א)

רבי מבקש שאחרי מותו יישאר הכול כשהיה. השולחן שעליו למד יישאר על גלילי הקלף הפזורים עליו, הנר שהאיר את קולמוסו שערך את המשנה יידלק כל ערב מחדש, ועל המיטה שעליה שכב לא יעלה זר.

החלל של החדר לא יסגיר את החלל שנוצר. המוות לא ייראה ולא ייזכר. "המנוח ביקש, המנוח נהג לומר" מתאים לזקנים שמתו, לא לצעיר שנקטף. לא לחיים שנגדעו. אף אחד לא מדבר על החייל בלשון עבר. המוות הופך לקדוש מרוב שלא נוגעים בו, גדול מהחיים, פלנטה אחרת. המוות הוא ההוא שלא מזכירים את שמו. ואני מנסה לחלץ משהו מהמשפחה על מי שהיה, ועל מה שנהיה מהם ולהם, על האב שמת ומעולם לא חי יותר אחרי שהבן נלקח, אבל המילים עבורם הם כמו להניח אבן על המצבה, כמו הכרה ואישור, כמו להכיר בפרדה, כמו למלא את החלל.

‭"‬אני‭ ‬רוצה‭ ‬שנחגוג‭ ‬את‭ ‬החיים‭ ‬שציווה‭ ‬לנו‭, ‬ולא‭ ‬מוות‭ ‬והעדר‭". ‬צילומים‭ ‬מתוך‭ ‬סרט‭ ‬על‭ ‬אריק‭ ‬בקר‭ ‬שנרצח‭ ‬באדורה.
משחק‭ ‬כדורגל‭ ‬לזכרו

להיכנס לסלון

פגישה עם משפחת שכול לקראת סרט.

פנים. בית קפה תל אביבי. לילה.

"סרט זיכרון הוא פרויקט שמראש נועד לכישלון", אני אומר למשפחה שאיבדה אחות, "אף פעם לא באמת נצליח לספר על מי שהיא הייתה, אפילו לא על מי שהייתה עבורכם. אל תגידו שלא הזהרתי". מאז שצעק עליי בן שכול אני מגן על עצמי. פותח כל משא ומתן בהצהרה שהזיכרון וההנצחה לעולם לא ייפגשו, שאת מה שצרור בעומק הלב אי אפשר לספר. את המבט החד שלו ואת הצעקה לעולם לא אשכח: "אתה רוצה שאסכם לך אותה במשפט?! שאגיד לך מה אני זוכר ממנה כשאני עוצם עיניים?", הוא נהם, "שאארוז לך את אמא באוסף סיפורים? עשתה כך, עשתה כך… למען ה', היא הייתה בן–אדם. לא מסכמים בן–אדם!". הרגשתי שעוד רגע הוא קם להכות אותי או לשבור את המצלמה. את הסרט שלהם פתחתי במשפט הזה שלו. פתחתי בהתנצלות, בהצהרת כישלון, בכך שגם הסרט, כמו המוות, מהול בהחמצה. שתמונה היא דבר שטוח, דו ממדי, שאינו יכול אפילו במשהו להביא מהחי שכבר אינו.

ואף על פי כן, אני מסביר למשפחה, יש דד–ליין (deadline) שיקצוב את הניסיון לספר ולשחזר  ולהציג תמונות קצרות מהחיים שכבר אינם. כמו השבעה והשלושים גם העיסוק שלנו באבל תחום. צריכים לבחור את מי לראיין, איזה סיפור להכניס ואיזה לא. מייצרים מבנה עם התחלה אמצע וסוף. כן, גם סוף. וחושב על הצילום – to shoot: לִירוֹת, לְצַלֵּם, לַהֲרוֹג בִּירִיָּה, לְהַסרִיט, לִנְטוֹעַ, לָצוּד. ועל העריכה – to cut: לַחתוֹך, לִגזוֹר, לַחֲצוֹת, לִגדוֹם, לִקצוֹב. ושם עצם: בָּתוּר, כָּרוּת, מְבוּתָר.

לפלוש, אני מוסיף ביני לביני. להיכנס לסלון המשפחה, לחדר השינה, עם נעליים מלאות בוץ, לבקש שייזכרו, שיראו תמונות. מתי ראיתם אותו בפעם האחרונה? איך הודיעו לכם? מתי אתם נזכרים בו? יש לכם סיפורים מצחיקים עליו? הוא עשה פעם משהו שאסור? זה לטובת הילדים שלו, שעכשיו קטנים, האחיינים שלא הכיר, בשביל החיילים שלו, התלמידים, שיהיה גם משהו מצחיק בסרט, לא רק עצוב. אולי המוכר בקיוסק זוכר אותו גם, בשביל הדורות הבאים, בשביל הסבא והסבתא, לטובת הנצח, אני אומר. מתרץ. "זה כאילו שעברנו את השבעה עוד פעם מחדש", אומרת לי אם שכולה אחרי שהסרט מסתיים. לפתוח מחדש את כל האלבומים, לשמוע את החברים, גם אלו שמעולם לא דיברו. לשם מה? אני שואל את עצמי, לשם מי?

אריק‭ ‬כחייל

הרוג מלכות

צפירה, יום הזיכרון.

פנים. סלון הבית שלי. 11 בבוקר.

אני עומד במרפסת הפונה לרחוב. בעוד שעה אהיה בהקרנה של סרט זיכרון לילד שנרצח בפיגוע. העיניים נעצמות ומשפטים מהאוב נשמעים מאליהם: "זה לא סרט על הנכד שלי", אומר הסב, רב גדול שהעמיד תלמידים הרבה, "אני לא רוצה סרט שכול, מחליש, על מי שהיה ומה שאמר. זה סרט על המאבק הגאולי. על עם שחוזר לארצו ומקריב את מיטב בניו. אני רוצה שהסרט יעצים, שייתן כוח". הוא מסביר. "אבל זה גם הנכד שלך, חוץ מזה שהוא חלק מדור", אני מחציף פניי. "אני רוצה שתספר על זיכרונות שלך ממנו, איזה נכד הוא היה. עליך כסבא, אפילו על הכאב האישי אם תסכים".

הסרט נפתח בשיעור שהרב נותן על הגאולה והתמורה, מסביר שהמלחמה היא מלחמת ה' והקרבנות הם קדושיו. ובאישון לילה, כשכולם מסתלקים, אני מבקש שיתיישב, מפעיל את המצלמה, מניח בחיקו אלבום ומבקש שידפדף בתמונות שלו עם הנכד. הפריים חשוך מאוד, רק הפנים והזקן הארוך שהלבין בטרם עת מוארים בפרופיל. הוא מעביר דף ועוד דף ואז נעצר. מסתכל ארוכות מעבר אליי, מעבר למצלמה, ועוצם את עיניו הדומעות. אני מפנה את המצלמה לאשתו שניצבת בצד, שביס לראשה, אור יקרות על פניה כמו בציור של ואן גוך, ובלי לזוז היא מביטה בו ארוכות. רגע של חסד, חזק יותר ממגע. הם נושאים את קרבנם יחד, בלי מילים. אני לא מתאפק, מחלל את הרגע ושואל "במה אתה נזכר?"

לילה לפני ההקרנה בתו, האם השכולה, מתקשרת. היא מבקשת שנוריד את הקטע שרואים אותו בוכה. "הוא לא יאהב את זה. התלמידים…", היא מסבירה. אני מנסה להסביר שזה רגע אנושי כל כך, מיוחד, שישלים את התמונה של הסיפור הכללי על הגאולה, שנראה ונרגיש אותו לרגע כסבא, כאדם. ואולי, אני מנסה, זה דווקא טוב לתלמידים, שילמדו מרבם שמותר לבכות. מספר לה שהזיכרון החזק ביותר מאבא שלי הוא כשהוא בוכה ביום הכיפורים בפיוט הרוגי מלכות. בוכה על השואה שלקחה ממנו את הדודים משני הצדדים, גזלה את ילדותו, בוכה על צער השכינה. אני מנסה, אך לשווא.

ונזכר לקראת סוף הצפירה במשפט אחר, הפוך, שאמרה לי אם שכולה: "אני לא רוצה שיהיה בסרט כלום מהצבא. לא איך הוא מת ומתי. לא מעניין אותי המחבל שירה מפה ומשם. אפילו זה שהציל אחרים לא. הוא הילד שלי, שלי. אני ילדתי אותי, אני הינקתי, לא הממשלה והמפקדים שלו. אני רוצה שתראה בסרט את התלתלים שהיו לו, את החיים שינק עד העצם, תספר איך אהב אותי. איך לא היה עובר שישי אחד בלי שהיה מתקשר להגיד שבת שלום. את זה אני אומרת לך, לא למצלמה. אותי אי– אפשר לצלם, לא נשאר ממני כלום".

ועוד נזכר בצילום במוזיאון הלח"י, באלמנה של נרצח אינתיפאדה, שעבורה בעלה הוא כמו יאיר שטרן ושאר עולי הגרדום – הרוג מלכות. היא עוברת עם ילדיה במוזיאון, מצביעה על ברזני ופינשטיין שהתפוצצו עם רימון. אני שואל מה עובר לה בראש, והיא אומרת: "אם הייתי נשואה לאחד כזה, להרוג מלכות, אני רוצה להישאר האלמנה שלו לנצח".

פלסטר לאיבר קטוע

חוץ. מגרש כדורגל. בין ערביים.

אזכרה לחלל צה"ל. האם עומדת על הקווים וצועקת לחברים של הנפטר שמפסידים לצעירי היישוב. "תזיזו את עצמכם, א' מסתכל עליכם מלמעלה, אין לכם כבוד למתים?!". מדי שנה, לזכר הבן שיותר מכול אהב כדורגל, היא מארגנת משחק. מדי שנה החברים מפסידים לילדי היישוב. אחרי המשחק הם נפגשים למנגל ושותים בירה ועוד אחת. "אני רוצה שנחגוג את מי שהיה, את החיים שציווה לנו. שמה שיעלה בנו ולנו כשנחשוב עליו זה חיים עד העולם, ולא מוות והעדר". וכשאחרון החברים מתרחק אני משאיר את המצלמה מכוונת אליה ורואה את פניה משתנות, מתכנסות. מבטה הולך ונעלם. כשהיא מבחינה בי היא מחייכת במאמץ, ונכנסת הביתה.

תניא, ביום ההוא שרבי שמעון היה צריך להסתלק מן העולם, והיה מסדר דבריו, נתאספו החברים בבית רבי שמעון והיו לפניו רבי אלעזר בנו ורבי אבא ושאר החברים, והיה הבית מלא… בעוד שהיו יושבים, פתח רבי שמעון עיניו וראה מה שראה ואש סיבבה את הבית…  
עמד רבי שמעון וישב וצחק ושמח… אחר שהלכה האש ראיתי את המאור הקדוש, קודש הקדשים, שנסתלק מן העולם, נתעטף ושוכב על ימינו ופניו צוחקות… (ספר הזוהר)

בשכול, כמו בעוני, כל משפחה אומללה בדרכה שלה. ואני מנסה להקל, לשים פלסטר לאיבר שנקטע, לנסות להקל במקום שאי אפשר. אם שכולה אחת אומרת: "תמיד חשבתי שאם אנשום עמוק, אקח אוויר, הכול יסתדר. אוכל להתמודד עם כל דבר". ואני מסתכל ארוכות בפנים שלה. נזכר בדברי הזוהר שקורות ביתו של אדם מעידין עליו ואברי גופו. נכנס בזום–אין לתקריב, מתבונן בקמטים, בקורות חייה שנחרצו בפניה, כמו מספרים על עומק הכאב. "אבל זה, זה משהו אחר. לנשום עמוק, לקחת אוויר, זה כבר לא עוזר. זה חזק יותר מכל דבר".

ומנסה להתנחם, לשווא, באם שאומרת: "מה שחשוב זה החיים. ההנצחה היא הדרך שבה נבחר להמשיך לחיות, לגדל ילדים, לעטות מסכה אם צריך, ולבחור בחיים".

יוחאי רוזנברג הוא במאי קולנוע ומנחה קבוצות

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון ב' אייר תשע"ז, 28.4.2017