האדם הראשון בחר להתמודד עם הנטיות הטבעיות שלו, ונפל. על אתגרי הציונות הדתית בראי תורת הסבא מנובהרדוק

ביקשתי הפעם לדון בכמה מאתגרי השעה העומדים כיום בפני הציונות הדתית. כמבוא, בחרתי בדבריו של אחד מגדולי המוסר, הסבא מנובהרדוק, ר' יוסף יוזל הורוביץ, על פיתוי הנחש בגן העדן. על פי תפיסתו, האדם לפני החטא היה כמעט מלאך, אלא ש"ניתנה לו היכולת שאם ירצה אזי יחדל מלהיות מלאך. אם ירצה לחיות חיי בחירה ולא חיי מלאך, הרשות בידו" (מדרגת האדם, ב).

אכן, בידי אדם הראשון הייתה פתוחה בחירת הבחירה, בין חיי מלאך "בלא שום סכנה לקנייניו הרוחניים", לבין חיי אדם שבו יתעוררו "המידות והנטיות הטבעיות". או אז יצטרך האדם "לבא אתם במלחמה ולנצחם". הסבא מוסיף שניצחון זה יביא את האדם למעמד רוחני מעבר למעמדו הראשון, שהרי "לפום צערא אגרא". אלא שאפשרות זאת קשורה בסכנה איומה, "אם לא יעלה בידו לנצח".

לדעתי יש אמת רבה בתיאור זה, המתייחס בעצם לבחירה באורח החיים שעושה כל אדם. אך תיאור זה מציג אולי רק ממד אחד של הבחירה, שכן אליבא דציונות הדתית ברובה, באורח החיים שבו בחרנו אין רק פעולה של גבורה, אלא גם תהליך של גאולה – חזרת העם היהודי לבריאותו ושלמותו. דא עקא, שהמעבר בין גלות לאתחלתא דגאולה כרוך באתגרים קשים שעליהם חייבים אנו להתגבר.

פגעי הציוויליזציה המודרנית

כדי להצביע על מצבנו מבקש אני להיעזר בסיפור הי"ג של רבי נחמן מברסלב, על שבעת הקבצנים. הקבצנים, בעלי המומים, מייצגים בסיפור זה את התחומים העיקריים של התרבות והציוויליזציה בעולמנו הפוסט–מודרני. החרש – את האסתטיקה, כבד הפה – את הרטוריקה, עקום הצוואר – את המוסיקה, העיוור את היצירות שבזמן, הגיבן את היצירות שבמקום, והגידם – את הטכנולוגיה. על הקבצן השביעי, הפיסח, אין אנו שומעים כלום, היות שהוא מייצג את הגאולה. הקבצנים בעלי המומים מתארים את הסירוב לקחת חלק בתרבות ובציוויליזציה שפועלת על פי הכללים הבעייתיים המאפיינים את זמננו. כדברי החירש, "ואתם סוברים שאני חירש. אין אני חירש כלל, רק שכל העולם כולו אינו עולה אצלי לכלום שאשמע החיסרון שלו, כי כל הקולות כולם הם מן חסרונות". הנכות מתארת את ההיסגרות מול העולם החיצוני. זו היא החייאת התמימות, המיוצגת באדם המכסה את עיניו מלראות דברים בלתי ראויים.

בדברי רבי נחמן ישנם מוטיבים נוספים המאפיינים את תקופתנו. החירש מספר לנו סיפור על מדינתו שבה התקלקלו הטעם, הריח והצבעים – משל מופלא המתאר את מצב הקלקול בעולם בצורת האסתטיקה שהסתאבה. הייתה למדינה גנן, אך הוא נעלם, ואז "ג' כיתות עבדים… הולכים ומקלקלים את המדינה". ההומור הפורח מבוסס על ניבול פה ועל פגיעה בזולת, ואכן "על ידי ניבול פה נתקלקל הטעם שכל הטעמים הם טעם נבילה". בעקבות הניאוף נתקלקל הריח. החברה מלאה קטטות ומריבות משפטיות. "העיר הייתה מלאה מבתי דינים", מלאה כל הארץ משפט ושוחד. השוחד גרם לקלקול הצבעים שהרי בעקבות השוחד "נחשכו העיניים… כי השוחד יעוור עיני חכמים". בין אנשי המדינה מתהלך משוגע שטוען שהוא הגנן. "כל אחד מחזיק אותו למשוגע וזורקין אחריו אבנים ומגרשין אותו", אלא שהוא אכן הגנן האמיתי. גם הרבה מאוד יהודים תמימים ושומרי תורה לא האמינו לו, כשעוד אפשר היה להינצל מהטרגדיה שפגעה בהם ובמדינתם.

שכבות של סינתזה

הסבא מנובהרדוק עמד על הסכנות שבהפנמת הערכים של הסביבה שבתוכה אנו חיים. הנפילה בתוך מלתעות החילוניות היא הביטוי למצב מסוכן זה. לא תמיד מצליחים אנו לעמוד בפני הנחש. אלא שהבעיות שלפנינו עמוקות יותר ונדמה לי שדגם גיאולוגי יעזור לנו להבין את משמעותה של הסיטואציה. הקיום היהודי בן ימינו מיוסד על קרקע הבנויה שכבות שכבות, זו על גבי זו. יצירתן של השכבות השונות הייתה קשורה בשלושה משברים היסטוריים שלהם היינו עדים במאות הי"ט והכ': המודרניזציה, הציונות והתנועות החברתיות. שלושה משברים אלה יצרו בהתאמה שלוש סינתזות שבמרכזן דמויות אנושיות מיוחדות או תנועות חשובות: "תורה עם דרך ארץ" של ר' שמשון רפאל הירש, הציונות הדתית ובמרכזה בית מדרשו של הראי"ה, ומשנת תורה ועבודה. אלו הן אמנם רק שלוש דוגמאות, אך בולטות ומרכזיות מתוך מערך שלם של סינתזות, המהוות יחד ניסיון להעמיד אופציה יהודית עקבית ושלמה בעולם המודרני.

בזמן האחרון אנו עדים לסכנה מסוג אחר, יסודית יותר. השותפוּת שניסו אבותינו לבנות עם הציונות הלא–דתית של אותם הימים נמצאת כיום במשבר שנובע, בין היתר, מקריסת ערכים בחלקים מהחברה. חוץ מזה, טרגדיה חמורה היא העובדה שלא נשתרשה, או שמא כלל לא נוצרה, ה"סינתזה של הסינתזות" – האיחוד בין הסינתזות השונות, בייחוד בין שתי הראשונות. אך למרות זאת,  שכבות אלו והתפיסות הרעיוניות שהן ביטאו הן הבסיס "הגיאולוגי" לקיומנו, לקרקע שמתחת לרגלינו.

כפי שניתן להיווכח, התהליכים החברתיים של השנים האחרונות חשפו את העובדה שהשכבות הגבוהות שהן תוצאות הסינתזות של הדורות האחרונים היו חלשות, וכך נחשפו השכבות העמוקות יותר בפוליטיקה הישראלית של ימינו והעלו מעל פני השטח קונפליקטים עתיקים חמורים אף יותר. הגשרים שנבנו ואיחו מחלוקות ופרשות דרכים בעבר הרחוק יותר התגלו כרעועים. כך למשל: הגשרים שבין חסידים ומתנגדים כמעט נפלו, ואף גשרים שאיחדו פערים קדומים יותר קרסו. הדוגמה הבולטת היא אלו שהפרידו בין אשכנזים לספרדים. השכבות החדשות התגלו כחלשות, הפצעים נפתחו מחדש והפערים העתיקים חזרו ונתגלו.

אך כיצד מסתיים סיפור הקבצנים? הגאולה תתממש, כמובן, אך אנו לא יודעים כיצד הדבר יתרחש. ובינתיים, חייו של הצעיר הציוני–דתי אינם פשוטים ודרכיו מסוכנות. ובכל זאת, הוא שומע את קול רמזיו של הסבא מנובהרדוק ובוחר לנסות לשנות את ההיסטוריה.

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון ב' אייר תשע"ז, 28.4.2017