בישיבה החרדית–ליטאית מנסים להימנע בכל מחיר ממפגש ישיר עם א–לוהים. הימנעות זו מעצבת דפוס שונה של דתיות גברית וגם נשית. מסע קיומי בעקבות חוויית הקדושה בציבור החרדי

"העולם החרדי" הוא ביטוי שגור בפיהם של רבים. מטפורה זו של "עולם" מרמזת על תרבות אוטונומית, כביכול חמצן ממין אחר נשאף ונפלט מריאותיהם של חרדים. על אף שחברה זו עוברת תהליכים של שינויי דגשים, מוקדי הכוח מתערערים ודוגמות ישנות נעלמות, עדיין חברה זו מצליחה לחקוק בצורה יוצאת דופן חוויות משותפות בקרב בניה. הזירה הדומיננטית ביותר לחקיקה ולעיצוב הנפש החרדית מצויה בישיבות. המכבש חבוי שם. כיצד עולם הישיבות מצליח לסחוף אלפים ואיזה סוג של חוויה דתית הוא מייצר?

במסגרת דבריי אתמקד במרכיב ספציפי אחד, והוא הקדושה והדרך שבה היא נחווית על ידי בחורי ישיבה, בהסתכלות מ"בפנים". אופן הסתכלות זה ינסה להתחקות אחר נקודת מבטו של הפרט התרבותי, מתוך עיניו, במקום להתבסס על תיאוריות חיצוניות ומנוכרות של כוח סוציולוגי. אמנם אפשר להסביר את מרבית התופעות על ידי דיכוי חברתי–דתי, אך גם עולם של דיכוי יוצר עולם של חוויות ולכן יש ערך לשרטוט החוויות.

הנחת יסוד לדברינו היא שקיים מתאם בין מבנה תרבותי ובין הבניית העולם החווייתי בפרטים החיים בו. תפילה בבית כנסת דתי–לאומי שונה מבחינה דתית–חווייתית מתפילה בבית כנסת חרדי. מאותה סיבה, בחורה חרדית אדוקה אינה יכולה ל"התחבר" לבחור דתי–לאומי–תורני, שכן דתיותם שונה והאדיקות שונה. גבר חרדי שונה ביחסו לעולם ולחברה הסובבת אותו מגבר פקיסטני, כפי שגבר מלוס אנג'לס ב–2014 שונה מהותית מגבר לונדוני בתקופה הוויקטוריאנית. תפיסתם העצמית, זהותם הגברית, אופקי הילדות, הבגרות והזקנה שונים. תרבויות אחרות במובנים מסוימים יוצרות אנשים אחרים.

אני יכול להיות גבר, מערבי, יהודי, דתי, ישראלי, חרדי. אבל ישנם מוסדות שמטביעים את חותמם עליי באופן קריטי. הישיבה היא זירה כזו ליצירת זהות. היא יוצרת נשמות, מדפיסה וחוקקת חוויות על פרטיה. היא ציר מרכזי לשעתוק, יצירה מחדש וכינון הזהות החרדית בגברים החרדים.

השאלה מהי אופייה של חוויית הקדושה החרדית–ליטאית מקבלת דחיפות מכך שבישיבות עצמן לומדים "משפטים", ולא רק משפטים אלא פרשנות של משפטים מהמאה השלישית בבבל. יתר על כן, לימוד המשפטים שם נעשה בצורה ספציפית–פורמלית–קיצונית. כל סוג אחר של לימוד אינו מתוגמל חברתית. בחור ישיבה המתעמק בתפילה, בתיאולוגיה או במדרשים אינו נחשב "למדן". הוא אינו עוסק בהארדקור הלמדני. אך כיצד לימוד דיני "ידות נדרים" או דיני "חליצה" יוצר "עולם" כל כך בוער? מדוע אם תנסה לפגוע כהוא זה בעולמם, מדינה שלמה תבער?

את‭ ‬דיני‭ ‬הצניעות‭ ‬האישה‭ ‬אינה‭ ‬תופסת‭ ‬כהלכה‭ ‬התלויה‭ ‬בגבר‭, ‬אלא‭ ‬כמצוות‭ ‬שבינה‭ ‬לבין‭ ‬המקום‭. ‬ירושלים‭ ‬2011
צילום‭: ‬נתי‭ ‬שוחט‭, ‬פלאש‭ ‬90‭. ‬למצולמת‭ ‬אין‭ ‬קשר‭ ‬לכתבה

פחד מכל גיוון

בפילוסופיה הפנומנולוגית ישנה שאלה כיצד אנו חווים אובייקטים – שולחן או כיסא למשל. כשאני ניצב מול כיסא, אני תופס אותו כאובייקט בעל שלמות, כ"מלא". אבל ברי לי שאני תופס בחושים רק צד אחד בלבד שלו. אני לא תופס בחושיי את צדו האחורי של הכיסא, את מלאותו, אבל בתודעתי נמצא "כיסא" שלם.

אדמונד הוסרל טוען שבתפיסת אובייקטים יש בתודעה מרכיב הנקרא "אופק". אני תופס את הכיסא יחד עם האופק שלו. האופק הוא הצד הבלתי נתפס בחושים המיידיים. האופק מצוי בתודעה עצמה כמרכיב ששוזר את האובייקטים המצויים בתודעה לכדי שלמות. אני קולט כיסא על צדדיו הבלתי נתפסים מיידית בחושים, באמצעות מרכיב האופק.

בעולם החרדי, הא–ל נתפס ב"אופק" של עשיית המצוות ולימוד התורה. העשייה צריכה להיות טכנית, על פי כללים נוקשים, ואילו הא–ל נמצא שם באופק. הוא תמיד נמצא מ"עבר" לדבר עצמו. לכן אין ניסיון, כפי שיש בעולם הדתי–לאומי, להנכיח אותו. להפך, יש ניסיון להימנע בכל מחיר ממפגש ישיר איתו. כשלומדים סוגיה בגמרא לומדים אמנם את דברי הא–ל, אבל בלימוד עצמו הוא אינו נמצא. זהו לימוד אינטלקטואלי בלבד. ב"לימוד" יש ללמוד על פי מתודת הלימוד הבריסקאית, לא להיכנס למחשבתו של הא–ל או לנסות להגיע לרוח הא–ל. אנחנו לא מנכיחים אותו בעת הלימוד, אבל הוא נמצא באופק, דווקא בגלל שהוא אינו נוכח שם.

בנטילת לולב, למשל, אני מקפיד על הלכות, וההלכות תפקידן ליצור חלל דתי ללא א–לוהים. את זה עושים על ידי תחימה, הגבלה חמורה של המעשים וכללים נוקשים סביב המצוות. בהקפדה זו אנו הופכים את המצוות לפרקטיקות בעלות הקשר דתי. הא–ל הוא כוח מתפרץ, ספונטני. הוא לא מצוי בנטילת הלולב ההלכתית אלא באופק שלה. לכן נטילת הלולב היא כן חוויה דתית עשירה. לכן בלימוד התורה הלימוד הוא קפוא, מצמית לכאורה מבחינה דתית, אבל בשלמותו האורגנית הלימוד הוא חוויה דתית עמוקה.

מוסד הישיבה הוא טוטלי. בחורי ישיבה מתחילים ללמוד בגיל צעיר ביותר ויוצאים אנשים מעוצבים, לרוב נשואים עם כמה ילדים. מבחינה זו, המקבילה למוסד הישיבה אינה האוניברסיטה אלא המנזר. הכללים נוקשים, החלל מנותק. הישיבה יוצרת חלל ומרחב של דת – לבוש סדיר, מדי א', תספורת דומה וצורת הליכה זהה. ישנו פחד מכל גיוון אפשרי.

במלים קצרות, הישיבה היא ניסיון לעשות אובייקטיפיקציה למרחב הדתי. ליצור מרחב סטרילי כשהא–ל מרחף ב"אופק". רק על ידי חלל נוקשה ניתן למצוא כך את הא–ל. הוא נוכח כשלמות אורגנית. טבע ה"אופק" מכריח יחס מסוים בין האובייקט הנתפס, הנוכח, לאופק הנסתר. לא בכל מעשה ומעשה הא–ל יימצא באופק, יש לו מכניקה משלו, והעולם החרדי יוצר אותו בצורה מסוימת. החלל הישיבתי הנוקשה יוצר הקשר דתי, וההקשר חייב להיות מוקפד, נאמן לחוויה הדתית. הלחימה בשינוי מורגשת כמלחמה על העולם הדתי האינטימי שלהם. עולם דתי יוקד של א–לוהות.

למצוא בחור למדן

דיברתי על ה"עולם" החרדי וחוויית הקדושה, והבאתי את מוסד הישיבה כמענה לשאלת מיקום הנחלת הקדושה. אבל היכן הן הנשים, איפה הן פוגשות את הא–ל? בעיני אחרים האישה בחברה החרדית נראית מדוכאת, חסרת קול דתי, אך מצדן שלהן, הנשים החרדיות אינן חשות כך. בעולמן, יש להן תחושה דתית ומפגש עשיר ומלא עם הא–ל. גם כאן עולה תמיהה: הרי לאישה החרדית אין מצוות תלמוד תורה, תפילין, ציצית, וכל המצוות שהזמן גרמן. מהי, אם כן, חוויית הקדושה שלה? היכן היא מצויה?

בל נשכח שנשים חרדיות רבות מצויות במפגש עשיר יותר עם העולם, שכן הן מוכרחות לצאת לעבוד. אישה שעוסקת במחשבים תשע שעות ביום אינה עוסקת בתכנים דתיים, אלא מצויה בחלל חילוני. הן לא מצויות במנזר הגברי, בישיבה. ובכל זאת, הנשים אינן סוכנות של שינוי כפי שציפו החוקרים אלא סוכנות של שימור דווקא. לעתים קרובות הן אדוקות יותר מהבעל האברך. אבל שוב, היכן המפגש שלהן עם הא–ל?

משיחות עם נשים חרדיות שמעתי שהן מוצאות את הא–ל בתפילה. מפגש זה הוא רגיש, מלא כמיהה, פגיע, משתפך, אינטימי וישיר. האישה שמה את מבטחה בא–ל. הוא תמיד יהיה שם בשבילה, היא תולה את חייה בידיו ומקריבה עצמה למענו. הדימוי של הא–ל ממבט זה הוא מכיל, מגן, מחמם וקדוש. האישה חוסה בצלו.

את דיני הצניעות האישה אינה תופסת כהלכה התלויה בגבר. זו אינה מצווה חברתית אלא מצווה שבינה לבין המקום. בחורה שרוצה להתחזק תקבל על עצמה לא לשים לק ולהתלבש צנוע יותר. מי שאינה מקפידה על כך אינה רואה עצמה כפתיינית של גברים אלא בראש ובראשונה כאישה חוטאת, חוטאת לא–לוהיה. הצניעות לאישה שווה למצוות התפילין לגבר. שתיהן מצוות בין אדם לא–לוהיו.

נוסף על כן, הנשים מוצאות טעם דתי בגידול הילדים ובניהול משק הבית. מטלות אלו אינן ניטרליות מבחינה דתית. כך גם פרנסת הבית. בחורה חרדית רווקה תרצה בחור שיושב ולומד; זהותה הדתית מיוסדת על שאיפתה למצוא בחור למדן. העבודה המאומצת שלה בתקופת הרווקות מקבלת את משמעותה הדתית מהעובדה שהיא לקראת–נישואים עם בחור שקדן. מבחינה זו היציאה לעבודה של חרדיות אינה לשם פרנסה בלבד. זו יציאה ש"על–מנת". יש בה מרכיב הירואי; היא משנה סדרי עולם על מנת לקיים את בעלה.

הקדושה היא רגש, כמו כעס, עצב, שמחה. היא מקרינה ומשפיעה על הסביבה. האישה במובן הזה יונקת מהבעל קדושה. מבחינה זו לכל המצוות – ניהול משק הבית, צניעות, תפילה – ניתן למצוא את ההקשר הגברי. כולן מתווכות על ידי גבר. הדימוי של הא–ל בתפילה הוא גברי. החוויה בעת התפילה, הישיבה בצל הא–ל החזק והבוטח, המעניק שלווה, היא כשל ישיבה בצל גבר.

אופי החוויות הדומה שבין האישה לבעל ובין האישה לא–ל יכול ליצור זהות ונזילות בין מושאי החוויות. בלבול בין מסמן ומסומן. הא–ל הוא גברי במקצת והגבר הוא א–לוהי במקצת. הגבר מתווך את הא–ל לאישה; היא תלויה בו על מנת לחיות חיים דתיים. הגבר האידיאלי הוא בודד. הקשר שלו לא–לוהים הוא ישיר, ללא מתווכים. כל מה שהוא זקוק לו זה ש"ס ופוסקים. רבי שמעון בר יוחאי בהקשר זה הוא פרדיגמה לגבר הצדיק.

אבל אין אישה צדיקה שמצויה במערה. היא אינה מסוגלת לחולל דת בחלל חסר גברים. האישה הבודדה היא רחל, בת יפתח. הבדידות היא תוצאה של גבר. אם אברך אינו לומד, אשתו תחוש בחוסר דתיות אישית כתגובה. במקרה הפוך, הגבר ירגיש איום על מבנה המשפחה ומעמדו החברתי, אך דתיותו איננה תלויה באשתו.

תופעה זו מסבירה את התעקשותן של נשים חרדיות רווקות על "קביעת עתים" של הבחור, גם אם הוא ירא שמים. ההתעקשות עצמה היא אקט דתי מפורש ומכונן. יותר מכך, קטגוריית הרווקות הנשית אינה קיימת בתודעה החרדית. נשים הן נערות בסמינר או נשואות. אם הן רווקות, הן ב"שידוכים", לקראת נישואים. מנגד, בחור יכול להיות "בחור ישיבה", ובכך הוא מגשים את האידיאל התרבותי במלוא כוחו ואונו. בחורה רווקה שאינה מחפשת בחור שיושב ולומד חשה ירידה רוחנית אישית עמוקה, היא חסרה את המתווך הא–לוהי.

הנזילות בין דמות הא–ל ודמות הבעל עוזרת למסך את היחסים המגדריים. ה"דיכוי" המגדרי מקבל תרגום ומשמעות דתית, ומנגד המשמעות הדתית רוויה ביחסים מגדריים. אישה שסובלת במטלות הבית ובעבודה תקבל חיזוק מתחנונים ובקשות מא–לוהים. היא רואה בדברים אלו מטלות דתיות. ולהפך, אישה שמוצאת נחמה בבעל מתחשב תוכל לראות בכך נחמה דתית. הבעל משמש בתודעה מזוגזגת כא–ל. יחסים אלו עוזרים לרסן ולנתב מצוקות, מועקות וכעסים בין המינים, ולהסדיר ולשמר את היחס הקיים.

נשיות כחוויה דתית

בניגוד לנשים הליברליות או הדתיות–לאומיות, החשות מקופחות מבחינה דתית, הנשים החרדיות דווקא שותקות, ולא רק שותקות אלא אף משיבות מלחמה כנגד כל ניסיון מצד הראשונות להכניס אלמנטים גבריים לעולמן הדתי של הנשים. לכאורה זו תופעה תמוהה; הרי היינו מצפים לתופעה הפוכה.

תופעה זו מלמדת על כך שהזהות הנשית היא זו שנמצאת ביסוד החוויה הדתית הנשית. יש תלות יסודית וישירה בין שתיהן. האישה החרדית, כזהות מגדרית חרדית–נשית, מייסדת חוויה דתית–נשית. כל עוד האישה מזדהה כחרדית וחיה בעולם חרדי, הממשק הדתי שלה יהיה דרך אפיקים של צניעות, תפילה מעזרת הנשים (דווקא), ניהול משק הבית וחיים משותפים עם בעל שקדן. היא אינה מוצאת משמעות בהנחת תפילין. זה נראה לה מוזר, בדיוק כמו להסתפר קצר. לנשים הליברליות שחיות בעולם שוויוני וחילוני, ושמפגשן עם הא–ל הוא ישיר ונוכח, ההבדל והאפליה הדתית–מגדרית מזדקרים לעין. הנחת תפילין היא בעלת משמעות לאישה רפורמית, אך עבור אישה חרדית היא נעה בין אקט תמוה למעשה מתגרה חסר פשר.

לתלות הנשית החרדית בגבר יש תוצאה הפוכה מהמצופה. לעומת החרדי, החרדית נפגשת בעולם מגוון. היא יכולה להתבלט כמורה למוזיקה, כמתכנתת מחשבים, והאפשרויות שלה להגשמה עצמית יחד עם משמעות דתית עשירות יותר. לכן, המעבר לעולם האקדמי וההסתגלות לעולם חדש ומודרני חלקים יותר אצלה. יש ביכולתה אף להקצין לכיוון הדתי ובמקביל להעמיק את עשייתה בעולם החילוני. גם אם לעתים רבות יתלווה למעבר החברתי משבר אישי, בשל אובדן הקדושה האישית, בשורש אין אצלה סתירה מהותית בין עשייה חילונית למשמעות דתית.

לעומת זאת, חרדי שגדל על חינוך ישיבתי ליטאי גדל על חוויית קדושה בעלת מיקום גיאוגרפי צר – לימוד גמרא בעיון בלבד. הבחור החרדי צריך את הלימוד הלא–משמעותי של "דיני ידות" בעיון כדי לחוש קדושה. הוא לא יחווה את הא–ל ב"אופק" של לימוד פרשת שבוע ואמונה. להפך, לימוד אמונה מנכיח את הא–ל, ובכך מוזיל אותו. הא–ל נמצא תמיד מעבר, באופק החשוך, ומשום כך הוא לא יוכל למצוא לכך תחליף. הלימוד חייב להישאר אותו לימוד ודפוס החיים אותו דפוס חיים. מבחינה זו, האופק החשוך הוא האור הא–לוהי כשלעצמו.

אלי ליפשיץ הוא בוגר ישיבות מאורות התורה ומיר. בעל תואר ראשון במדעי הרוח ותואר שני בפילוסופיה

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון כ"ה ניסן תשע"ז, 21.4.2017