קדושה מעבר לאופק | אלי ליפשיץ

 

בישיבה החרדית–ליטאית מנסים להימנע בכל מחיר ממפגש ישיר עם א–לוהים. הימנעות זו מעצבת דפוס שונה של דתיות גברית וגם נשית. מסע קיומי בעקבות חוויית הקדושה בציבור החרדי

"העולם החרדי" הוא ביטוי שגור בפיהם של רבים. מטפורה זו של "עולם" מרמזת על תרבות אוטונומית, כביכול חמצן ממין אחר נשאף ונפלט מריאותיהם של חרדים. על אף שחברה זו עוברת תהליכים של שינויי דגשים, מוקדי הכוח מתערערים ודוגמות ישנות נעלמות, עדיין חברה זו מצליחה לחקוק בצורה יוצאת דופן חוויות משותפות בקרב בניה. הזירה הדומיננטית ביותר לחקיקה ולעיצוב הנפש החרדית מצויה בישיבות. המכבש חבוי שם. כיצד עולם הישיבות מצליח לסחוף אלפים ואיזה סוג של חוויה דתית הוא מייצר?

במסגרת דבריי אתמקד במרכיב ספציפי אחד, והוא הקדושה והדרך שבה היא נחווית על ידי בחורי ישיבה, בהסתכלות מ"בפנים". אופן הסתכלות זה ינסה להתחקות אחר נקודת מבטו של הפרט התרבותי, מתוך עיניו, במקום להתבסס על תיאוריות חיצוניות ומנוכרות של כוח סוציולוגי. אמנם אפשר להסביר את מרבית התופעות על ידי דיכוי חברתי–דתי, אך גם עולם של דיכוי יוצר עולם של חוויות ולכן יש ערך לשרטוט החוויות.

הנחת יסוד לדברינו היא שקיים מתאם בין מבנה תרבותי ובין הבניית העולם החווייתי בפרטים החיים בו. תפילה בבית כנסת דתי–לאומי שונה מבחינה דתית–חווייתית מתפילה בבית כנסת חרדי. מאותה סיבה, בחורה חרדית אדוקה אינה יכולה ל"התחבר" לבחור דתי–לאומי–תורני, שכן דתיותם שונה והאדיקות שונה. גבר חרדי שונה ביחסו לעולם ולחברה הסובבת אותו מגבר פקיסטני, כפי שגבר מלוס אנג'לס ב–2014 שונה מהותית מגבר לונדוני בתקופה הוויקטוריאנית. תפיסתם העצמית, זהותם הגברית, אופקי הילדות, הבגרות והזקנה שונים. תרבויות אחרות במובנים מסוימים יוצרות אנשים אחרים.

אני יכול להיות גבר, מערבי, יהודי, דתי, ישראלי, חרדי. אבל ישנם מוסדות שמטביעים את חותמם עליי באופן קריטי. הישיבה היא זירה כזו ליצירת זהות. היא יוצרת נשמות, מדפיסה וחוקקת חוויות על פרטיה. היא ציר מרכזי לשעתוק, יצירה מחדש וכינון הזהות החרדית בגברים החרדים.

השאלה מהי אופייה של חוויית הקדושה החרדית–ליטאית מקבלת דחיפות מכך שבישיבות עצמן לומדים "משפטים", ולא רק משפטים אלא פרשנות של משפטים מהמאה השלישית בבבל. יתר על כן, לימוד המשפטים שם נעשה בצורה ספציפית–פורמלית–קיצונית. כל סוג אחר של לימוד אינו מתוגמל חברתית. בחור ישיבה המתעמק בתפילה, בתיאולוגיה או במדרשים אינו נחשב "למדן". הוא אינו עוסק בהארדקור הלמדני. אך כיצד לימוד דיני "ידות נדרים" או דיני "חליצה" יוצר "עולם" כל כך בוער? מדוע אם תנסה לפגוע כהוא זה בעולמם, מדינה שלמה תבער?


את‭ ‬דיני‭ ‬הצניעות‭ ‬האישה‭ ‬אינה‭ ‬תופסת‭ ‬כהלכה‭ ‬התלויה‭ ‬בגבר‭, ‬אלא‭ ‬כמצוות‭ ‬שבינה‭ ‬לבין‭ ‬המקום‭. ‬ירושלים‭ ‬2011
צילום‭: ‬נתי‭ ‬שוחט‭, ‬פלאש‭ ‬90‭. ‬למצולמת‭ ‬אין‭ ‬קשר‭ ‬לכתבה

פחד מכל גיוון

בפילוסופיה הפנומנולוגית ישנה שאלה כיצד אנו חווים אובייקטים – שולחן או כיסא למשל. כשאני ניצב מול כיסא, אני תופס אותו כאובייקט בעל שלמות, כ"מלא". אבל ברי לי שאני תופס בחושים רק צד אחד בלבד שלו. אני לא תופס בחושיי את צדו האחורי של הכיסא, את מלאותו, אבל בתודעתי נמצא "כיסא" שלם.

אדמונד הוסרל טוען שבתפיסת אובייקטים יש בתודעה מרכיב הנקרא "אופק". אני תופס את הכיסא יחד עם האופק שלו. האופק הוא הצד הבלתי נתפס בחושים המיידיים. האופק מצוי בתודעה עצמה כמרכיב ששוזר את האובייקטים המצויים בתודעה לכדי שלמות. אני קולט כיסא על צדדיו הבלתי נתפסים מיידית בחושים, באמצעות מרכיב האופק.

בעולם החרדי, הא–ל נתפס ב"אופק" של עשיית המצוות ולימוד התורה. העשייה צריכה להיות טכנית, על פי כללים נוקשים, ואילו הא–ל נמצא שם באופק. הוא תמיד נמצא מ"עבר" לדבר עצמו. לכן אין ניסיון, כפי שיש בעולם הדתי–לאומי, להנכיח אותו. להפך, יש ניסיון להימנע בכל מחיר ממפגש ישיר איתו. כשלומדים סוגיה בגמרא לומדים אמנם את דברי הא–ל, אבל בלימוד עצמו הוא אינו נמצא. זהו לימוד אינטלקטואלי בלבד. ב"לימוד" יש ללמוד על פי מתודת הלימוד הבריסקאית, לא להיכנס למחשבתו של הא–ל או לנסות להגיע לרוח הא–ל. אנחנו לא מנכיחים אותו בעת הלימוד, אבל הוא נמצא באופק, דווקא בגלל שהוא אינו נוכח שם.

בנטילת לולב, למשל, אני מקפיד על הלכות, וההלכות תפקידן ליצור חלל דתי ללא א–לוהים. את זה עושים על ידי תחימה, הגבלה חמורה של המעשים וכללים נוקשים סביב המצוות. בהקפדה זו אנו הופכים את המצוות לפרקטיקות בעלות הקשר דתי. הא–ל הוא כוח מתפרץ, ספונטני. הוא לא מצוי בנטילת הלולב ההלכתית אלא באופק שלה. לכן נטילת הלולב היא כן חוויה דתית עשירה. לכן בלימוד התורה הלימוד הוא קפוא, מצמית לכאורה מבחינה דתית, אבל בשלמותו האורגנית הלימוד הוא חוויה דתית עמוקה.

מוסד הישיבה הוא טוטלי. בחורי ישיבה מתחילים ללמוד בגיל צעיר ביותר ויוצאים אנשים מעוצבים, לרוב נשואים עם כמה ילדים. מבחינה זו, המקבילה למוסד הישיבה אינה האוניברסיטה אלא המנזר. הכללים נוקשים, החלל מנותק. הישיבה יוצרת חלל ומרחב של דת – לבוש סדיר, מדי א', תספורת דומה וצורת הליכה זהה. ישנו פחד מכל גיוון אפשרי.

במלים קצרות, הישיבה היא ניסיון לעשות אובייקטיפיקציה למרחב הדתי. ליצור מרחב סטרילי כשהא–ל מרחף ב"אופק". רק על ידי חלל נוקשה ניתן למצוא כך את הא–ל. הוא נוכח כשלמות אורגנית. טבע ה"אופק" מכריח יחס מסוים בין האובייקט הנתפס, הנוכח, לאופק הנסתר. לא בכל מעשה ומעשה הא–ל יימצא באופק, יש לו מכניקה משלו, והעולם החרדי יוצר אותו בצורה מסוימת. החלל הישיבתי הנוקשה יוצר הקשר דתי, וההקשר חייב להיות מוקפד, נאמן לחוויה הדתית. הלחימה בשינוי מורגשת כמלחמה על העולם הדתי האינטימי שלהם. עולם דתי יוקד של א–לוהות.

למצוא בחור למדן

דיברתי על ה"עולם" החרדי וחוויית הקדושה, והבאתי את מוסד הישיבה כמענה לשאלת מיקום הנחלת הקדושה. אבל היכן הן הנשים, איפה הן פוגשות את הא–ל? בעיני אחרים האישה בחברה החרדית נראית מדוכאת, חסרת קול דתי, אך מצדן שלהן, הנשים החרדיות אינן חשות כך. בעולמן, יש להן תחושה דתית ומפגש עשיר ומלא עם הא–ל. גם כאן עולה תמיהה: הרי לאישה החרדית אין מצוות תלמוד תורה, תפילין, ציצית, וכל המצוות שהזמן גרמן. מהי, אם כן, חוויית הקדושה שלה? היכן היא מצויה?

בל נשכח שנשים חרדיות רבות מצויות במפגש עשיר יותר עם העולם, שכן הן מוכרחות לצאת לעבוד. אישה שעוסקת במחשבים תשע שעות ביום אינה עוסקת בתכנים דתיים, אלא מצויה בחלל חילוני. הן לא מצויות במנזר הגברי, בישיבה. ובכל זאת, הנשים אינן סוכנות של שינוי כפי שציפו החוקרים אלא סוכנות של שימור דווקא. לעתים קרובות הן אדוקות יותר מהבעל האברך. אבל שוב, היכן המפגש שלהן עם הא–ל?

משיחות עם נשים חרדיות שמעתי שהן מוצאות את הא–ל בתפילה. מפגש זה הוא רגיש, מלא כמיהה, פגיע, משתפך, אינטימי וישיר. האישה שמה את מבטחה בא–ל. הוא תמיד יהיה שם בשבילה, היא תולה את חייה בידיו ומקריבה עצמה למענו. הדימוי של הא–ל ממבט זה הוא מכיל, מגן, מחמם וקדוש. האישה חוסה בצלו.

את דיני הצניעות האישה אינה תופסת כהלכה התלויה בגבר. זו אינה מצווה חברתית אלא מצווה שבינה לבין המקום. בחורה שרוצה להתחזק תקבל על עצמה לא לשים לק ולהתלבש צנוע יותר. מי שאינה מקפידה על כך אינה רואה עצמה כפתיינית של גברים אלא בראש ובראשונה כאישה חוטאת, חוטאת לא–לוהיה. הצניעות לאישה שווה למצוות התפילין לגבר. שתיהן מצוות בין אדם לא–לוהיו.

נוסף על כן, הנשים מוצאות טעם דתי בגידול הילדים ובניהול משק הבית. מטלות אלו אינן ניטרליות מבחינה דתית. כך גם פרנסת הבית. בחורה חרדית רווקה תרצה בחור שיושב ולומד; זהותה הדתית מיוסדת על שאיפתה למצוא בחור למדן. העבודה המאומצת שלה בתקופת הרווקות מקבלת את משמעותה הדתית מהעובדה שהיא לקראת–נישואים עם בחור שקדן. מבחינה זו היציאה לעבודה של חרדיות אינה לשם פרנסה בלבד. זו יציאה ש"על–מנת". יש בה מרכיב הירואי; היא משנה סדרי עולם על מנת לקיים את בעלה.

הקדושה היא רגש, כמו כעס, עצב, שמחה. היא מקרינה ומשפיעה על הסביבה. האישה במובן הזה יונקת מהבעל קדושה. מבחינה זו לכל המצוות – ניהול משק הבית, צניעות, תפילה – ניתן למצוא את ההקשר הגברי. כולן מתווכות על ידי גבר. הדימוי של הא–ל בתפילה הוא גברי. החוויה בעת התפילה, הישיבה בצל הא–ל החזק והבוטח, המעניק שלווה, היא כשל ישיבה בצל גבר.

אופי החוויות הדומה שבין האישה לבעל ובין האישה לא–ל יכול ליצור זהות ונזילות בין מושאי החוויות. בלבול בין מסמן ומסומן. הא–ל הוא גברי במקצת והגבר הוא א–לוהי במקצת. הגבר מתווך את הא–ל לאישה; היא תלויה בו על מנת לחיות חיים דתיים. הגבר האידיאלי הוא בודד. הקשר שלו לא–לוהים הוא ישיר, ללא מתווכים. כל מה שהוא זקוק לו זה ש"ס ופוסקים. רבי שמעון בר יוחאי בהקשר זה הוא פרדיגמה לגבר הצדיק.

אבל אין אישה צדיקה שמצויה במערה. היא אינה מסוגלת לחולל דת בחלל חסר גברים. האישה הבודדה היא רחל, בת יפתח. הבדידות היא תוצאה של גבר. אם אברך אינו לומד, אשתו תחוש בחוסר דתיות אישית כתגובה. במקרה הפוך, הגבר ירגיש איום על מבנה המשפחה ומעמדו החברתי, אך דתיותו איננה תלויה באשתו.

תופעה זו מסבירה את התעקשותן של נשים חרדיות רווקות על "קביעת עתים" של הבחור, גם אם הוא ירא שמים. ההתעקשות עצמה היא אקט דתי מפורש ומכונן. יותר מכך, קטגוריית הרווקות הנשית אינה קיימת בתודעה החרדית. נשים הן נערות בסמינר או נשואות. אם הן רווקות, הן ב"שידוכים", לקראת נישואים. מנגד, בחור יכול להיות "בחור ישיבה", ובכך הוא מגשים את האידיאל התרבותי במלוא כוחו ואונו. בחורה רווקה שאינה מחפשת בחור שיושב ולומד חשה ירידה רוחנית אישית עמוקה, היא חסרה את המתווך הא–לוהי.

הנזילות בין דמות הא–ל ודמות הבעל עוזרת למסך את היחסים המגדריים. ה"דיכוי" המגדרי מקבל תרגום ומשמעות דתית, ומנגד המשמעות הדתית רוויה ביחסים מגדריים. אישה שסובלת במטלות הבית ובעבודה תקבל חיזוק מתחנונים ובקשות מא–לוהים. היא רואה בדברים אלו מטלות דתיות. ולהפך, אישה שמוצאת נחמה בבעל מתחשב תוכל לראות בכך נחמה דתית. הבעל משמש בתודעה מזוגזגת כא–ל. יחסים אלו עוזרים לרסן ולנתב מצוקות, מועקות וכעסים בין המינים, ולהסדיר ולשמר את היחס הקיים.

נשיות כחוויה דתית

בניגוד לנשים הליברליות או הדתיות–לאומיות, החשות מקופחות מבחינה דתית, הנשים החרדיות דווקא שותקות, ולא רק שותקות אלא אף משיבות מלחמה כנגד כל ניסיון מצד הראשונות להכניס אלמנטים גבריים לעולמן הדתי של הנשים. לכאורה זו תופעה תמוהה; הרי היינו מצפים לתופעה הפוכה.

תופעה זו מלמדת על כך שהזהות הנשית היא זו שנמצאת ביסוד החוויה הדתית הנשית. יש תלות יסודית וישירה בין שתיהן. האישה החרדית, כזהות מגדרית חרדית–נשית, מייסדת חוויה דתית–נשית. כל עוד האישה מזדהה כחרדית וחיה בעולם חרדי, הממשק הדתי שלה יהיה דרך אפיקים של צניעות, תפילה מעזרת הנשים (דווקא), ניהול משק הבית וחיים משותפים עם בעל שקדן. היא אינה מוצאת משמעות בהנחת תפילין. זה נראה לה מוזר, בדיוק כמו להסתפר קצר. לנשים הליברליות שחיות בעולם שוויוני וחילוני, ושמפגשן עם הא–ל הוא ישיר ונוכח, ההבדל והאפליה הדתית–מגדרית מזדקרים לעין. הנחת תפילין היא בעלת משמעות לאישה רפורמית, אך עבור אישה חרדית היא נעה בין אקט תמוה למעשה מתגרה חסר פשר.

לתלות הנשית החרדית בגבר יש תוצאה הפוכה מהמצופה. לעומת החרדי, החרדית נפגשת בעולם מגוון. היא יכולה להתבלט כמורה למוזיקה, כמתכנתת מחשבים, והאפשרויות שלה להגשמה עצמית יחד עם משמעות דתית עשירות יותר. לכן, המעבר לעולם האקדמי וההסתגלות לעולם חדש ומודרני חלקים יותר אצלה. יש ביכולתה אף להקצין לכיוון הדתי ובמקביל להעמיק את עשייתה בעולם החילוני. גם אם לעתים רבות יתלווה למעבר החברתי משבר אישי, בשל אובדן הקדושה האישית, בשורש אין אצלה סתירה מהותית בין עשייה חילונית למשמעות דתית.

לעומת זאת, חרדי שגדל על חינוך ישיבתי ליטאי גדל על חוויית קדושה בעלת מיקום גיאוגרפי צר – לימוד גמרא בעיון בלבד. הבחור החרדי צריך את הלימוד הלא–משמעותי של "דיני ידות" בעיון כדי לחוש קדושה. הוא לא יחווה את הא–ל ב"אופק" של לימוד פרשת שבוע ואמונה. להפך, לימוד אמונה מנכיח את הא–ל, ובכך מוזיל אותו. הא–ל נמצא תמיד מעבר, באופק החשוך, ומשום כך הוא לא יוכל למצוא לכך תחליף. הלימוד חייב להישאר אותו לימוד ודפוס החיים אותו דפוס חיים. מבחינה זו, האופק החשוך הוא האור הא–לוהי כשלעצמו.

אלי ליפשיץ הוא בוגר ישיבות מאורות התורה ומיר. בעל תואר ראשון במדעי הרוח ותואר שני בפילוסופיה

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון כ"ה ניסן תשע"ז, 21.4.2017

מודעות פרסומת

פורסם ב-25 באפריל 2017,ב-גיליון שמיני תשע"ז - 1028. סמן בסימניה את קישור ישיר. 9 תגובות.

  1. הציבור הליטאי נמנע בכל מחיר מקשר ומ"מפגש ישיר" עם הקב"ה ודווקא בזה מתבטאת הקדושה שלו! איזה טירלול. מעניין אם הכותב מצליח למצוא סברה עקומה כזאת בכל רחבי הספרות התורנית מהתנך ועד הרב שך. עפרא לפומיה.

    • נקודת המבט החסידית היא לערוך דמות לקב"ה
      למשל בחב"ד הדבקות מתבטאת בבירור דקדקני של הממלא והסובב
      בלהעמיק בגדלותו ובדרכי השפעתו עלינו
      בברסלב ההתמקדות בצורה בה אנו חווים אותו ובתיקון החטא הבסיסי הטמון בנו, על ידי חווית החוויה בצורה הנכונה.
      וברוב החסידויות ההתמקדות בהשפעת המצוות על הקשר שלנו עם אלוהים.
      צודק הכותב שבישיבות הליטאיות אין התמקדות כלל וכלל בחווית האלוהות
      ההגדרה נוכח נסתר הולמת את החוויה הדתית של רוב הבחורים ושל רוב החינוך
      אמנם בתקופת הבגרות יותר מצוי אברכים ה'מבקשים' ההולכים ל'וועדים' של משפיעים רוחניים דוגמת ר' משה שפירא זצ"ל ולהבל"ח ר' יונתן דייוויד ותלמידו הרב לויכטר ודומיהם, מעולם ה'מחשבה'. ששם עדיין ההתמקדות היא ב'מחשבה' מהר"לית, בחתירה להגדרות רוחניות או הבנות עומק בשורשי המידות והמניעים האנושיים, ביחס לרוחניות.
      ופחות ב'אלוהות' ובהגדרות הקשר וצורת החיבור אליו.
      אבל כן מצויים הרבה שכן נמשכים לנושא האלוהות דוגמת שומעי לקחו של הרב פינקוס זצ"ל ואלו שמחפשים בנישות חוץ ליטאיות
      כר'מיילך בידרמן צ"מ זילברברג .

  2. בס"ד א' דראש חודש זיו תשע"ז

    התיאור של הכותב שכביכול 'עולם התורה החרדי-ליטאי נמנע מקשר ישיר עם חקב"ה' – תמוה מאד. וכי בחור ישיבה ליטאי אינו פונה לבוראו מאה פעמים ביום בלשון 'אתה', דבר שמלאכי השרת אינם זוכים לו.

    הלא רבי חיים מבריסק הוא שקבע (בחידושיו על הרמב"ם הלכות תפילה) שחובת הכוונה בתפילה היא בראש ובראשונה מודעותו של המתפלל לכך שהוא מדבר אל אלקיו, ואליה מצטרפת הדרישה להבין ולכוין לכל מילה שמוציאים מהפה. לפי הבנתו של רבי חיים ברמב"ם, הדרישה למודעות המתפלל להיותו מדבר עם אלקיו מעכבת בכל התפילה (ולא רק בברכת 'אבות', כמו הדרישה לכוין בכל מילה).

    מתפילתם של בחורי ישיבות ואברכים ליטאיים שאני רואה בבתי כנסיות שאני מזדמן להם, אני מתרשם שאכן תפילתם היא 'עבודת הלב' מושקעת, הנעשית בשאיפה לכווין כראוי בשיחם עם בוראם.

    בברכה, ש.צ. לוינגר

    אף העיסוק הלמדני בפרטי הפרטים של מצוות התורה והדקדוק המעשי בפרטי ההלכות, נובעים מהתובנה של רבי חיים מוולוז'ין ב'נפש החיים' (ציטטתי מקצתם בתגובותיי ל'תורה בין עולמות' מאת אוריאל חרל"פ, באתר זה) שהואיל ואצל הקב"ה 'הוא רצונו וחכמתו חד' – הרי שהוא נוכח בכל פרטי הפרטים של תורתו ומצוותיה.

    • היותו של הקב"ה גם 'סובב כל עלמין' הנעלה מכל מחשבה וגם 'ממלא כל עלמין', הנמצא איתנו בכל מקום ושעה – מוצאת את ביטויה בפניית האדם לבוראו שראשיתה בלשון נוכח 'ברוך אתה…' והמשכה בלשון נסתר 'אשר קדשנו במצוותיו…'.

      וכך כותב רבי דוד אבודרהם:

      'וכתב אב"ן הירחי [בעל המנהיג. ש.צ.ל]: נשאלתי על עניין הברכות, שבתחילתן מדבר כלפי השם כאילו הוא כנגדו ובסופן כאילו אינו כנגדו.. במדרש (שוחר טוב) טעם לכולם ממה שנאמר (תהלים טז,ח) : "שויתי ה' לנגדי תמיד", כי כשמזכיר את השם ואומר "ברוך אתה ה'" – עומד לנגדו. וכיוון שאומר אחר כך "מלך העולם" – נמצא שאינו עומד נגדו [כלומר שמרגיש איזה מרחק. ר"י יעקבסון], שרוצה לומר "אותו אלקינו שהוא מלך העולם, הוא קדשנו במצוותיו וציוונו לעשותם".

      והריב"א [רבי יעקב ב"ר אשר בעל הטורים. שצ.ל] כתב: שהטעם שתיקנו הברכות בלשון נוכח ונסתר, מפני שהקב"ה נגלה ונסתר – נגלה מצד מעשיו, ונסתר מצד אלקותו. וגם הנשמה נראית ונעלמת, ולכן הנפש מברכת בנוכח ונסתר, והברכה היא בדיבור הפה ובמחשבת הלב, הלב נעלם והקול נשמע… והאדם מורכב גוף ונשמה, וראוי היה לו לידבק בקונו ולהיות נכחו תמיד – מצד נשמתו, אלא שאינו יכול – מצד גופו, לכן ברכותיו גלוי ונסתר'

      (אבודרהם השלם, ירושלים תשי"ט, עמ' לג-לד, מובא ומבואר בהרחבה, בספרו של הרב יששכר יעקבסון, נתיב בינה – פרקי מבוא, פירושים ועיונים ב"סידור", כרך א, עמ' 60 ואילך)

  3. אכן עולם ללא אלהים.

    טכנוקרטיה של מצוות , ודגש על החוץ – כי הם יודעים עד כמה אין להם יכולת לפגוש את ה"פנים" על חוסר הוודאות שבו.

    הדגש על החוץ מאפשר שליטה , מאפשר מחשבה ש"אני בסדר" (כי ה"אני בסדר" נקבע רק לפי טקסט ודרישות מוגדרות) מאפשר להמשיך לישון מבלי להתעורר.

    אך בסופו של דבר , במוקדם או במאוחר , האדם פוגש את אלהים במפגש בלתי נמנע – המוות.
    הוא לא פוגש ספרים , הוא פוגש את אלהים.
    ובמפגש הזה , כל החיצוניות מתה וצורתה משתנית.

    נשארת רק האמת הפנימית , כי ה' אלהים אמת. כל הקליפות החיצוניות והשקריות מתקלפות.

    ומי שיביא איתו למפגש הזה ערימות של ספרים וחידושים שאינם רלוונטיים לכלום מחייו , בוז יבוזו לו.

    • בס"ד א' באייר ע"ז

      אדרבה, התורה שמפרטת את הערכים הגדולים לפרטים ולפרטי פרטים, היא שחושפת את האדם לתביעה מתמדת לעלות ולהשתפר כדי להגיע לרף הגבוה של נביאים וחכמים, צדיקים וחסידים, ולכל הפחות להתקרב לשם במשהו.

      אכן מי שרוצה להרגיש תמיד 'אני בסדר', ישאף תמיד להיות במצב של עשיית הישר בעיניו, (ובעברית מכובסת: 'נאמנות לאמת הפנימית' :), ובכך להיפטר מעולם הטורד של 'הספרים' הבאים מדרישות מעבר לעולם ה'כאן ועכשיו' המצומצם, שבו הוא תקוע.

      הנחמה היא, שבכל זאת במעמקי הלב, התביעה לעלות ולהתקרב לעולמם של הנביאים, החכמים והחסידים, שרוחם שורה בספריהם – תביעה זו אינה נותנת מרגוע לנפש, וכל שפיכת הזעם על 'הספרים' היא ביטוי מובהק לתסכול הפנימי.

      למה להתמרמר? עלה!

      בברכה, ש.צ. לוינגר

      • כשאני מנגן , אני מרגיש מעט קירבה לאלהים.
        כשאני עושה טוב עם מישהו , אני גם מרגיש זאת.
        גם כשאני קורא ספרים מסוימים , לומד חוכמה מסוימת , יוצר , אני מרגיש זאת.

        (לאחרונה למשל קראתי את "המדריך" לאפיקטטוס – קצר וקולע , תענוג).

        אבל בהרבה מה"ספרים" עם כל הפרטים על גבי הפרטים , אלהים נעלם איפושהוא.
        וכבר אמר החכם באדם :
        "וְיֹתֵר מֵהֵמָּה בְּנִי הִזָּהֵר עֲשׂוֹת סְפָרִים הַרְבֵּה אֵין קֵץ וְלַהַג הַרְבֵּה יְגִעַת בָּשָׂר."

        אני לא עושה רק הישר בעיני עצמי , אני מבקש לעשות הישר בעיני ה'.
        בכל שבוע אני מדליק "נר שבועי" , ומבקש להיות שליח נאמן של ה' בכל מחשבותי , מעשי , דיבורי ותנועותי (זו רק דוגמה אחת ל"מצווה" שיש לי היום).
        ואני מאמין שה' מדריך אותי מבפנים בכל סיטואציה בחיי.

        כפי שיש לכל חיה חוש פנימי לבקש ולמצוא את מזונה , כך גם יש לכל אדם "חוש" לבקש ולמצוא את מזונו הרוחני , ואת מעט הספרים שעליו ללמוד.

        וכאשר אדם ילמד את מה שמתאים לו , הוא ירגיש "חיבור" מסוים.
        וכאשר אדם קורא ולומד דברים שהם "טירחה" עבורו , דברים שנפשו קצה בהם מרוב פרטים ופרטי פרטים חסרי תוחלת , סימן שזה לא המזון הראוי לו.
        ואם האדם מכריח את עצמו לאכול מזון שאיננו ראוי לו , הוא יחלה בסוף.
        בפעולה נגד החוש הטבעי שלו , הוא למעשה הורס אותו.

  1. פינגבק: תגובות לגליונות קודמים – 1030 | מוסף "שבת" - לתורה, הגות ספרות ואמנות

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: