משתף פעולה ברומניה | חבצלת פרבר

 

סיפורו של מוריץ, יהודי מבוקרשט שנענה להצעת עבודה בשגרירות הגרמנית שהובילה למשימות מטעם הגסטפו. המחבר, אחיינו, סלחני כלפיו ולא מפרט את הנזק הממשי שגרם

הפן האחר

אלדד איל

פרדס, 2017, 510 עמ'

לכאורה הכול מצוי כאן: סיפור מעניין ויוצא דופן על יהודי רומני צעיר, גבר מפונק בן שלושים ממשפחה אמידה, שמחליט בתמימות ובטיפשות להיענות למודעה של השגרירות הגרמנית בבוקרשט ב–1938. באותו זמן הנאצים כבר שולטים בגרמניה מזה חמש שנים, וכל אירופה רועדת מאימה מפניהם. אבל מוריץ רוטנשטיין מחליט לעבוד כמתורגמן דווקא בשגרירות הגרמנית.

הוא ממלא שאלון ומציין, כנדרש, שהוא יהודי. כמו כן, במסגרת "הבדיקה הביטחונית" כביכול שעורכים לו הוא גם מוסר את פרטיהם של כל בני משפחתו, וכן של ידידים ומכרים שיכולים, כביכול, להעיד על מהימנותו. הוא אינו יודע שהגרמנים מעוניינים במיוחד להעסיק בשגרירויות שלהם יהודים, שישמשו, אם יתגלו כמתאימים, סוכנים סמויים ויסייעו במימוש התוכניות להשמדתם.

תמרור אזהרה מוסרי

מוריץ מתחיל לעבור כמתורגמן בשגרירות הגרמנית בבוקרשט. תפקיד זה – שכולל תרגום מסמכים ונוכחות בפגישות – נועד להעביר את המתורגמן הטרי תהליך של שטיפת מוח והטמעה של אופן החשיבה הנאצי, עד לכדי "טרנספורמציה מוחלטת" של אישיותו שתגרום לו "להסכים תמיד וללא עוררין" עם מדיניותם ומעשיהם של מעסיקיו. אם התהליך הזה ייכשל – הוא יחוסל מיד, כדי למנוע דליפה של מידע על תהליך הגיוס או של הסודות שנחשף אליהם. אבל במקרה של הצלחה, כמו שקורה עם מוריץ, הוא זוכה ליחס נעים ומכבד מצד מעסיקיו, מה שיוצר אצלו מחויבות אישית וידידותית כלפיהם, שמעצימה את נאמנותו.

וכך, במהלך ארוחת ערב שבת בבית הוריו, מוריץ, שמודע לסקרנות של משפחתו לגבי עבודתו החדשה, מסביר מתוך שכנוע אמיתי שהתחייב לסודיות מוחלטת בעבודתו "ואף הוחתמתי על הצהרת סודיות דרקונית מאוד, ולפיה על כל הפרה של תנאיה אני עלול להיענש בחומרה ולהיות מפוטר מהעבודה". הוא מבקש את הבנתם ובני המשפחה אכן מקבלים את דבריו בהבנה.

מוריץ ממושמע, חרוץ ושאפתן והולך מחיל אל חיל. הוא קורא חומר ומתרגם שיחות ופגישות, וגם מסייע בחפץ לב למעסיקיו לגייס עיתונאים רומנים אוהדים, כדי שיָטו את דעת הקהל ברומניה לטובת גרמניה. הוא גם מתעלם מתמרור האזהרה המוסרי המוצב למולו, כשאחד העיתונאים מסרב לשתף פעולה. העיתונאי מנמק את סירובו במילים ברורות: הוא מתאר את הצעדים האנטי–יהודיים ואת עבודות הכפייה ליהודים שכבר יזמה הממשלה הרומנית הפרו–נאצית. "מהתנהלותה של רומניה אני מסיק שכפי הנראה היא בדרך לאימוץ 'הפתרון הסופי' לבעיית היהודים שגרמניה מבקשת לבצע גם ברומניה… לכך אינני מוכן לתת יד…", אומר העיתונאי וקם ועוזב את הפגישה.

מוריץ קולט, "אולי לראשונה… שמעולם לא הקדיש מחשבה למשמעותה של עבודתו בשגרירות הנאצית", שזו עבודה שמסבכת אותו במעשים בעלי אופי בוגדני ובלתי מוסרי כלפי בני עמו וכלפי משפחתו. "אבל בסופו של דבר, כמו תמיד, הצליח לשכנע את עצמו שכעת, משפרצה כבר המלחמה, מאוחר מכדי להתחרט… ואולי עבודתו בשגרירות תשמש לו כמעין 'פוליסת ביטוח'… ושיוכל, בעת הצורך, לסייע לבני משפחתו להינצל מהגורל שידע בוודאות (בזכות הפגישות שבהן נכח והחומר שקרא) שעלול לפקוד תוך זמן לא רב את כל יהדות רומניה…".

עבודה‭ ‬בשגרירות‭ ‬הנאצית‭. ‬הוריה‭ ‬סימה‭, ‬מנהיג‭ ‬התנועה‭ ‬הלגיונרית‭ ‬הפשיסטית‭ ‬ברומניה‭, ‬בשגרירות‭ ‬גרמניה‭ ‬בבורקשט‭, ‬1940
צילום‭: ‬גטי‭ ‬אימג‭'‬ס

 יוזמות לטובת מפעיליו

בחודש מארס 1940 מתקיימת הפגישה הראשונה, המכרעת, בינו לבין ראש הגסטפו לעניינים יהודיים ברומניה, קצין הס"ס אדולף אייכמן. הגרמנים מרעיפים על מוריץ ועבודתו שבחים ומחמאות, וגם מפזרים הבטחות לשכר גבוה ולהגנה ודאגה "גם לעתיד שלאחר המלחמה…". אבל לצד ה"גזר" מציג אייכמן גם את ה"מקל": מאחר שמוריץ כבר שותף בשלב זה של המלחמה למידע סודי רב – במקרה שיסרב להצטרף לשירותים החשאיים הגרמניים שפועלים ברומניה, "השירות ייאלץ למנוע ממך כל אפשרות לסכן אותנו". הרמז ברור לגמרי.

מוריץ נקלע להתלבטות לא קלה. בניגוד לעבודתו כמתורגמן, שבה סייע לנאצים רק בעקיפין, עכשיו הוא יסייע באופן פעיל וישיר "לממש את מזימותיהם, לרבות כנגד הקהילה היהודית ברומניה לקראת השמדתה… עם זאת, באותה תקופה ברומניה איש טרם ידע על הנעשה במחנות ההשמדה ועל פעולות החיסול ההמוני הבלתי פוסקות, וגם מוריץ עצמו ידע על כך מעט מאוד…". בסופו של דבר, הוא משכנע את עצמו לקבל את ההצעה. בהתלבטות בין החיוב והשלילה שבהצעה, הגאווה שלו על הצלחתו בתפקידיו עד כה ועל האמון שהנאצים נותנים בו, והעובדה שאיש ממשפחתו אינו יודע מה מעשיו, מצד אחד; ומצד שני, "אם חפץ חיים הוא וחיי הוריו ובני משפחתו יקרים לו – אין לו בררה אחרת…", מטות את הכף לכיוון ידוע מראש.

לאחר סיום קורס הסוכנים מציידים אותו מפעיליו במצלמה ועליו לאסוף עבורם מידע מפורט, מגובה בצילומים, בנוגע לקהילות היהודיות בערים השונות: מנהיגי הקהילה, בנייני ציבור, מפעלים ועסקים בבעלות יהודית. הוא יוצא לסיורים ומגיש דו"חות מלאים. בהמשך הוא עוסק במעקבים והאזנות אחר ממלאי תפקידים שונים, יהודים ורומנים, ומעביר את תוצאות ההאזנה לגרמנים. בין היתר הוא חושף עבורם את הפרטים הנוגעים למסעה המתוכנן של אוניית המעפילים "סטרומה" בנובמבר 1941. הוא גם מגלה יוזמה לטובת מפעיליו ומתנדב לעבוד בארכיון של הקהילה היהודית בבוקרשט, וכך נחשף לכל הסודות שמוסתרים במרתפיה ויוצר קשר קרוב עם כל עובדיה.

דין וחשבון יבש

לא ברור מה מידת הנזק הממשי שגרם מוריץ רוטנשטיין. נראה כי המחבר, אחיינו של רוטנשטיין, לא טרח לחקור ולפרט את הפרטים האלה: כמה ממנהיגי הקהילות היהודיות ברומניה נעצרו ועונו בידי הגסטפו לאחר שמוריץ העביר את פרטיהם לגרמנים? כמה כסף, שהיה יכול לשמש להצלת יהודים, נגזל על ידי הגרמנים בעקבות מידע שמסר להם הסוכן–הבוגד היהודי? כמה תוכניות לבריחה או להוצאת מעפילים מרומניה לארץ ישראל סוכלו בגללו?

לעומת המקום שמוקדש בספר לתיאור רחובות בוקרשט או גאלאץ, הארוחות שאוכל מוריץ בערבי שבת עם משפחתו או במסעדות יוקרה בבוקרשט, חדרי המלון המפוארים שבהם הוא מתאכסן וכדומה – המידע החשוב באמת, העובדות המוצקות לגבי הנזק שגרם, מעומעם וכללי ובעיקר יבש, ביורוקרטי ומשעמם: מוריץ אינו היחיד ששיתף פעולה עם השטן, היו גם אחרים, וכיוצא בזה. ובעוד שחצאי פרקים מוקדשים לתיאורים חיים, מושקעים, של שיטות ההכשרה, שטיפת המוח והמונולוגים של הקצינים הנאצים – הנזקים והסבל האנושי שגרם מוריץ מסוכמים בדין וחשבון יבש וחסר חיים, שהעין מרפרפת עליו במהירות מבלי שישאיר את רישומו.

וכך, במקום סיפור מזעזע על שיתוף פעולה מרצון ומבחירה של יהודי עם הנאצים, הופך הספר למעשייה על איש תועה, מבולבל ומעורר גיחוך ואפילו חמלה, שנקלע כביכול למצב בלתי אפשרי שאילץ אותו לנקוט כל דרך כדי להציל את עצמו, וששיבתו ליהדות בסוף ימיו בברזיל מנקה כביכול את עברו.

הספר אמנם מכיל פירורי מידע מעניינים פה ושם ואפילו כמה חידושים, בעיקר לגבי אופן הברחתם של נאצים רבים מאירופה לברזיל אחרי מלחמת העולם השנייה וחייהם שם, אך הם אינם מתלכדים לסיפור. זה היה יכול להיות רומן מרתק, אילו היה זה ספר של ממש ולא חמש מאות עמודים של חומר גלם כתוב, שדרוש סופר או עורך מקצועי ועבודה קפדנית ומדויקת כדי ליצור ממנו משהו שראוי למילה ספר. עורך טוב, מקצועי ואסרטיבי אולי היה מציל את המצב; מקצץ את הפרטים המיותרים, מרחיב את המידע הנחוץ, מבליט את הדברים החשובים והמהותיים ויוצר איזון נכון גם מבחינה ספרותית, אנושית–רגשית ומוסרית. אבל הדבר לא נעשה.

 

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון כ"ה ניסן תשע"ז, 21.4.2017

מודעות פרסומת

פורסם ב-25 באפריל 2017,ב-גיליון שמיני תשע"ז - 1028, סיפורת. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: