משהגיעה בתנו לגיל בת מצווה, רצינו שתערוך קידוש בשבת ותבצע את החלות. עיון הלכתי העלה שהדבר מותר, אבל האם הוא ראוי? סיפור אישי קטן על דילמה אידיאולוגית גדולה

שאלת גיוס הנשים לצה"ל, שהתעוררה לאחרונה, הוסיפה פרק נוסף לסאגה הפוליטית המתמשכת בעניין מקומן של נשים בחברה שלנו. שאלה זו, כמו קודמותיה (נשים בבית הכנסת, נשים כרבניות ודייניות ועוד), עוררה דיון פוליטי וציבורי סוער שחשף גם את הפערים הפנים–מגזריים של הציונות הדתית. אולם מאחורי הפוליטיקה מסתתרת שאלה רגישה ואישית למדי הנוגעת לאופן שבו אנו חיים את המתח בין הערכים המודרניים שאימצנו לבין המסורת שלה אנו מחויבים.

אצלנו בבית עלתה השאלה בהקשר מעשי, בעקבות בת המצווה שחגגנו לאחרונה לבתנו. החלטנו לא להסתפק במסיבת בת מצווה, אלא להזמין את בני משפחתנו גם לשבת, אך התלבטנו בנוגע לתוכן. האם לקיים קריאה בתורה ולזרוק סוכריות? האם לכבד אותה בקידוש ובבציעת הפת בארוחות השבת, כפי שעשו אחיה לפניה בשבת בר–המצווה שלהם?

המחשבה הראשונה הייתה לקיים עלייה לתורה וקריאה בתורה במניין שוויוני משפחתי שנארגן לצורך האירוע או במניין נשים. הבת שלנו לא התחברה ללימוד המייגע הכרוך בהכנה לקריאה בתורה והחליטה לוותר על כך. במקום קריאה קיימנו תפילת ליל שבת לנשים בהובלת כלת השמחה. התפילה התקיימה ברוב עם והייתה חגיגית ומרגשת במיוחד. עבור חלק מן הנשים בקהילה הייתה זו הפעם הראשונה שבה לקחו חלק בתפילה מסוג זה. כאבא, היה זה מוזר לא להשתתף באירוע כה משמעותי לבת שלי, אולם היה זה השיעור הראשון שלמדתי כגבר: העצמה נשית הלכתית משמעה גם הדרת הגברים.

השלב השני היה ציון בת המצווה בבית הכנסת בקרב כלל ציבור המתפללים והמתפללות. הנוהג בבית הכנסת שלנו הוא שגם נשים מעבירות שיעור או נושאות דבר תורה, אך רק לאחר סיום התפילה, על מנת שלא לפגוע במי שאינו חש בנוח מכך. וכך, בתום התפילה הקריאה כלת בת המצווה את "תפילת הנערה ביום כניסתה למצוות", על פי מנהג יהודי איטליה (מתוך "תפילת נשים"), ומעזרת הגברים נזרקו עליה סוכריות. פתרון זה אִפשר לכל בני המשפחה והקהילה לקחת חלק במנהג המקובל ולהעמיק את החיבור של נערת בת המצווה לבית הכנסת, לתפילה, לתורה ולקהילה.

הדיון המורכב ביותר התקיים דווקא ביחס להתרחשות הדתית הפנים–משפחתית. רצינו לכבד את בת המצווה בקידוש ובבציעת הפת, אולם כאן כבר התעוררו שאלות הלכתיות מורכבות יותר: האם הדבר מותר? האם הוא ראוי? ומה יגיד סבא… לשם כך ניגשנו ללימוד מעמיק של הסוגיה העוסקת בחיוב נשים בקידוש ובבציעת הפת. מתברר שהשאלה מורכבת משלוש שאלות המשתלשלות זו מזו: ראשית, האם נשים חייבות בקידוש ובבציעת הפת כמו גברים? שנית, האם נשים יכולות להוציא גברים ידי חובה? ובהנחה שהתשובה לשאלות הראשונות חיובית, האם ראוי שנשים יוציאו גברים?

איור‭: ‬נעמה‭ ‬להב

רמת חיוב זהה

התשובה לשתי השאלות הראשונות פשוטה למדי. הגמרא (ברכות כ) קובעת בפשטות שנשים חייבות במצוות העשה של השבת, ומכאן פסק השולחן ערוך (רעא, ב) ש"נשים חייבות בקידוש אף על פי שהוא מצוות עשה שהזמן גרמא… ומוציאות את האנשים הואיל וחייבות מן התורה כמותם".

פסיקה זו לא התקבלה על דעתם של כל הפוסקים, משתי סיבות. היו מהם, כמו הב"ח (ר' יואל סירקיס), שטענו שאין לאפשר לנשים להוציא גברים ידי חובה, כשם שהן לא מוציאות גברים בקריאת מגילת אסתר, למרות שרמת החיוב שלהן זהה. פוסקים אחרים, כמו בעל דגול מרבבה (ר' יחזקאל לנדא), דנו בשאלה מכיוון אחר, מדין "ערבות". דין זה קובע שאדם יכול להוציא את חברו במצווה גם אם הוא נפטר ממנה, שכן "כל ישראל ערבים זה בזה". אולם הרב לנדא הסתפק האם דין ערבות חל גם בין גברים לנשים והאם – כאשר רמת החיוב שלהם אינה זהה – הם יכולים לפטור זה את זו ולהפך.

פוסקים אלו נשארו בדעת מיעוט. ביחס לדין ערבות טען הרב יחיאל מיכל אפשטיין (ערוך השולחן רעא, ה) ש"בכל המשפחות הבעל הבית מקדש ומוציא אשתו ובנותיו וכלותיו אף על פי שלא התפללו", שכן "במה שהיא מחוייבת שוה היא לגמרי לאיש". בנוגע להשוואה לקריאת מגילה טענו רוב הפוסקים שבקריאת מגילה נשים אינן מוציאות את הגברים משום שמדובר באירוע פומבי ("כיון דרבים הם זילא בהו מילתא שתוציאם אשה", מגן אברהם). מכאן עולה שכאשר הקידוש נעשה בחיק המשפחה, הוא מותר.

על סמך זה פסקו המשנה ברורה (רעא, ד) והרב עובדיה יוסף (ילקוט יוסף רעא) ובעקבותיהם גם בשמירת שבת כהלכתה (חלק ב', פרק נא) ש"שכיוון שחיוב האשה בקידוש שווה לחיובו של האיש… יכולה היא גם להוציא את בעלה ואת בני ביתה ידי חובת קידוש, והוא אפילו אם כבר יצאה ידי חובת קידוש… ומטעמי צניעות נכון שלכתחילה לא תוציא אשה אנשים אחרים ידי חובתם אם אינם מבני ביתה". הרב מרדכי אליהו (מאמר מרדכי, הלכות קידוש) ציין שאם אישה נמצאת בחברת גברים זרים עמי ארצות שאינם יודעים לקדש, עדיף שהיא תעשה את הקידוש "רק תזהר מלומר את הקידוש בקול נגינה אלא תקרא בקריאה בלבד והיא תוציאם ידי חובה".

מיעוט פוסקים קבעו שגם במסגרת המשפחתית אין זה ראוי שאישה תקדש לבני ביתה. האדמו"ר הזקן, רבי שניאור זלמן מלאדי (שולחן ערוך הרב רעא, ו), נימק זאת בכך "שלא יבאו לזלזל במצות". ובספר פסקי תשובות (סימן רעא) תלה זאת בין השאר בדברי הגמרא (ביחס לברכת המזון): "תבא מארה לאדם שאשתו ובניו מברכין לו" (ברכות כ) – נימוק שאף אחד מהפוסקים לא הזכיר ביחס לקידוש.

התברר לנו, אם כן, שרוב מוחלט של הפוסקים מאפשר לנשים להוציא בקידוש את בני ביתן ואף לבצוע את הפת עבורם. נשים וגברים נמצאים ברמת חיוב זהה, יש להם דין ערבות זה על זה ואין בעיה של צניעות בתוך ההקשר המשפחתי. אך אם הדבר כה פשוט, מדוע הוא לא נעשה ומדוע אינו מקובל?

מחלוקת על המוטיבציה

בנקודה זו מצאנו את עצמנו במבוכה. סביר שהפוסקים שהתירו לנשים להוציא את בני ביתן לא נהגו כך בפועל. ואם כן, מה נעשה אנחנו: האם כל דבר שההלכה מתירה יש להתיר, גם אם הוא עומד בניגוד למסורת המקובלת מדור לדור? ומצד שני, מדוע לא לנצל את מה שההלכה מתירה על מנת לצמצם את הפער הקשה בין נשים וגברים בעולמנו? והרי גם לקיים מסיבת בת מצווה ולזרוק סוכריות לא היה מקובל בדורות קודמים. מי גובר על מי: המסורת או המציאות המודרנית שבה אנו חיים?

שאלה זו עמדה במחלוקת קשה בין גדולי הדורות. הפסיקה המפורסמת של החת"ם סופר ולפיה "חדש אסור מן התורה" מתייחסת למקרה דומה שבו ההלכה התירה אולם המסורת מורה אחרת ועל כן "חלילה לשנויי (לשנות) מאשר היה" (שו"ת חת"ם סופר, אורח חיים, כח). לשיטתו, הסיבה לשינוי נובעת ממניעים זרים, חיקוי הגויים, ולכן אין לשנות גם כאשר הדבר מותר. הרב קוק לעומתו טען כי דווקא התחמקות הרבנים מלהתיר את המותר היא שתגרום לפגיעה חמורה יותר ביהדות, שכן כיום אנשים דעתניים יותר והם אינם מוכנים לקבל איסור במקום שהדבר מותר ומתבקש לדעתם (שו"ת אורח משפט, סימן קיב).

פנינו בעניין זה לכמה משיבים מתוך הציבור הדתי. רבנים חרד"לים השיבו ש"אם אין בעל בבית כגון שהוא במילואים היא יכולה להוציא לבני הבית בקידוש, אבל סתם לשם פמיניזם זה לא ראוי". לעומתם, הרבנית מלכה פיוטרקובסקי כתבה לנו ש"אין כאן התנגשות בין הלכה למסורת, משום שמסורת היא חלק מתהליך הכרעת ההלכה… כל דבר שניתן לאפשר ו/או להתירו הלכתית, הפותח שביל נוסף לעבודת ה' של המעוניין לעשותו – הרי שחובת אנשי ונשות ההלכה לעודדו".

נראה אם כן שליבת המחלוקת נוגעת, גם כאן, לשאלת המוטיבציה הנשית לקחת חלק בעולם הדתי: האם מדובר ברצון טהור וקדוש שיש לעודדו או שמדובר ב"סתם פמיניזם" ובחיקוי שלילי של ערכים לא–יהודיים? האם יש להסתכל אחורה אל המסורת ולשמר אותה או לנוע קדימה על בסיס מה שהדורות הקודמים אפשרו לנו? אם תרצו, שאלה זו עומדת גם בעומק הוויכוח על גיוס נשים ומינוי נשים לרבניות ופוסקות. האם עלינו להימנע מכל שינוי במסורת או שיש לצמצם את הפער בין גברים לנשים כל עוד ההלכה מתירה?

לא מעט מן הקוראים, ובייחוד הקוראות, נוטים להזדהות בקלות עם הגישה השנייה. אך האם במסגרת הבית המשפחתי השוויוני תסכימו לחלוק לא רק בקידוש ובבציעת הפת אלא תאפשרו לבעליכן להדליק נרות שבת, שהרי הדבר מותר הלכתית? האם אין שום חשיבות למסורת?

מאמר זה אינו דן בשאלות הפוליטיות הגדולות אלא מבקש לשקף חשיבה משפחתית הלכתית בתוך מציאות מורכבת. בעקבות הדיונים על אירועי בת המצווה שלנו החלטנו לאמץ בבית דרך ביניים (ההולכת ונעשית שכיחה במשפחות רבות): האיש יקדש והאישה תברך על החלות. מתוך גישה זו בחרנו גם ללכת עם בתנו לתפילה בכותל בראשית השבוע שבו מלאו לה שתים עשרה שנים. היא אמנם לא התחילה להניח תפילין, אך חשבנו שיש חשיבות לציון כניסתה לנועם עול מצוות בתפילה משפחתית ליד שריד בית מקדשנו.

הערכים שלנו כוללים שוויון בין המינים ובמקביל אנו מייחסים חשיבות עצומה למסורת הממקמת אותנו ברצף שרשרת הדורות. לא תמיד ניתן לחבר בין השניים באופן מלא. רובנו חיים בשני העולמות ומדי פעם חשים בדיסוננס שביניהם. עם זאת, נדמה לנו שהסיפור הקטן שלנו מצביע על כך שלפחות ברמה האישית והמשפחתית אפשר למצוא דרכים לחיבור משמעותי ויצירתי המחדש את הישן ומקדש את החדש.

שלומית פישר מפתחת חומרי הוראה במכון סאלד ומנחת קבוצות בית מדרש. ד"ר נתנאל פישר הוא מרצה למדע המדינה וחוקר באוניברסיטה הפתוחה, במכללת שערי משפט ובפורום קהלת

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון כ"ה ניסן תשע"ז, 21.4.2017