החיים על המת | ירון אביטוב

 

הרומן על החברים וגופת אחד מהם המועמד לפרס נובל, עוסק באליטה שהיא שיקוף של האופן שבו ישראל מסתכלת על עצמה. קשישים פעלתנים בהכחשה עצמית

שטוקהולם

נעה ידלין

כנרת, זמורה–ביתן, 2016, 415 עמ'

הרומן של נעה ידלין הוא שיר הרעות גרסת 2017. לא בתקופה הפלמ"חניקית של יפי הבלורית שמסביב למדורה, אלא רעותם של בני שבעים עם כרס גדולה, המתעללים בשם הרעות בגוויה של חברם הטוב, וכל זאת על מנת לקדם את סיכוייו לזכות בפרס נובל לאחר מותו.

ברומן בעל אלמנטים סאטיריים חושפת ידלין את פרצופה האמיתי של הרעות בימינו, כאומרת: חברות לחוד ואינטרסים לחוד. גם לאחר המוות עוד נשמרים הקנאות, התסכולים והאינטרסים, לא פחות מאשר בחיים. מה שנעשה כביכול לשם שמים ולמען החבר אולי רחוק בעצם מלהיות כך. חמישה חברים, חברות של כמעט חמישים שנה, אבל כל אחד לעצמו, כל אחד מקדם את הרעות בשם האינטרסים הפרטיים שלו.

גילם‭ ‬של‭ ‬הגיבורים‭, ‬בערך‭ ‬כשנות‭ ‬המדינה‭, ‬לא‭ ‬נבחר‭ ‬באקראי
צילום‭ ‬אילוסטרציה‭: ‬שאטרסטוק

משימה בלתי אפשרית

חמישה חברים – שתי נשים ושלושה גברים – כולם נושקים לגיל שבעים, מהווים מעין כת אליטיסטית סגורה, אין יוצא ואין בא, גם לא לאחר המוות. אבישי שר–שלום, מועמד בעל סיכויים סבירים עד טובים לזכות בפרס נובל בכלכלה בזכות מודל "מלך הכיתה" שפיתח, מת, כנראה מדום לב, שמונה ימים בלבד לפני מועד ההכרזה על הזוכה בפרס נובל בכלכלה. תקנון פרס נובל קובע שהוא ניתן רק למי שנמצא בחיים ברגע ההכרזה, ומשם כך ארבעת חבריו עושים מאמצים עילאיים להסתיר את דבר מותו, וכל זאת על מנת לשמר את סיכוייו לזכות בפרס ("רק תעתוע של גורל, זיע של אקראיות, עשויים לקחת אותו ממנו", עמ' 226).

לכאורה, מדובר באקט חברי ואף אצילי ממדרגה ראשונה, אבל בשמונת הימים הבאים מתגלה הצד הנבזי של הלנת המת ומתעוררת השאלה האם הם באמת חבריו הטובים כפי שנדמה להם. "הוא מוטל כאן חסר אונים בגופתו, והם מחליטים בשבילו… פולשים לביתו, לפרטיותו" (עמ' 231). בהדרגה נחשפים לא רק המניעים הנסתרים שלהם אלא גם כל הסדקים בחברות, ואז מ"שיר הרעות" הופך הרומן בהדרגה לווריאציה ישראלית על הסרט "החברים של אלכס".

מה שנראה בתחילה כלא בעייתי במיוחד, לשמור בסוד את דבר מותו של החתן המיועד, הופך למשימה כמעט בלתי אפשרית בגלל רצף תהפוכות המאיים לחשוף את זהותם של החברים, עד שלרגע הם חשים מאוימים להסתבך בפלילים. כיוון שאיש אינו יודע על מותו של אבישי מלבדם, הוא ממשיך לקבל הזמנות להרצאות והודעות למכשיר הטלפון שלו, נשים נוקשות על דלתו ומביאות בשורות, ויש לו התחייבויות חברתיות נוספות, כמו למשל לארח את אחותו הסהרורית דרורה. סצנת הביקור של דרורה בדירת אחיה היא אחת המוצלחות והמשעשעות ברומן. הביקור המפתיע משבש למעשה לחבורה את כל התוכניות ותוצאותיו מחריפות את הצד המקאברי של הרומן.

ההרפתקאות שעוברת החבורה עם הגופה בהמשך מזכירות במקצת את ספרי ההרפתקאות של פעם, ובעיקר את חסמב"ה. מדובר בבני חבורה שלא ממש רוצים להתבגר, ולצד סבלם מן הסיטואציה המתמשכת נדמה שהם גם נהנים במידה לא קטנה מהתעלול שרקחו. הם נושקים אמנם לשבעים אבל שלושה מהם, אולי כמו המת עצמו, מסרבים להכיר בגילם ומתנהגים לעתים כבני תשחורת, כך שמהבחינה הזו אין מדובר ברומן רגיל על זקנה ומוות. ארבעת הגיבורים הם פעילים מאוד, מחפשים אהבה וגם קריירות חדשות, ולא הם ולא המת מוצאים מנוחה. למעשה, הם חיים בסוג של הכחשה עצמית ואולי גם משום כך הם מנסים לדחות כמה שיותר את קיצו שלו ובעצם גם זה של עצמם.

הברקה ספרותית

כמו בספרה הקודם, "בעלת הבית", עוסקת ידלין בעשירון העליון של החברה הגבוהה ובאליטות בישראל – ב"בעלת הבית" העשירון הירושלמי וב"שטוקהולם" בעשירון התל אביבי – ובאמצעותם היא מבצעת שיקוף לחברה הישראלית בת ימינו. הביקורת בסאטירה נעה בין מרוככת לחריפה ונראה שגילם של הגיבורים לא נבחר באקראי, והוא כנראה בעל משמעות סימבולית, כיוון שמניין שנותיהם הוא בערך כשנות המדינה.

שני הרומנים משיקים בכמה נקודות, אבל הם שונים זה מזה. בעוד שבראשון מדובר בסיפור מנקודת המבט של גיבור ספרותי אחד, הפעם מדובר בחמישה. הרומן מסופר בארבעה קולות – זוהרה סופרת הצללים, יהודה הממציא, עמוס הכלכלן ונילי רופאת הילדים – שכל אחד מהם מספר את הסיפור מנקודת המבט שלו. כל דמות בוחנת את עצמה, את יחסיה עם אבישי ואת יחסיה עם יתר בני החבורה, עם המשפחות שלהם ועם מדינת ישראל של ימינו. מבין הקולות ברומן, אלו של יהודה ונילי מעניינים יותר, לטעמי, מאלו של עמוס וזוהרה, העוסקת יתר על המידה בבעיותיה המשפטיות ובדילמות התועלתניות שלה יותר מאשר בחיבוטי נפש.

כל אחת מהדמויות מאופיינת לכאורה היטב, והיא מספרת על חייה ועל מקורביה. אך בעוד שהרומן הידוע של אהרון מגד, "החי על המת", מספר את סיפורו של המת לא פחות מאשר את סיפורו של החי, במקרה של ידלין המצב שונה, ולטעמי חבל שכך. המת הוא כמדומה תירוץ בלבד לגיבורים החיים לספר בעיקר על עצמם. וכך, בתום הרומן אנחנו יודעים על קורותיה של הגופה של אבישי הרבה יותר מכפי שאנחנו יודעים על אבישי החי, שדמותו נשארת אניגמטית. זוהי נקודת תורפה מסוימת ברומן המעניין ברובו הזה. הוספת נקודת המבט של אבישי המת עשויה הייתה בעיניי להוסיף עומק לרומן ולהפוך אותו לסאטירי ומשעשע אף יותר וזאת על חשבון חלק מהפרקים שעליהם אפשר היה לוותר.

כך או כך, מדובר ברומן המבוסס על רעיון מבריק בתפיסתו הסאטירית ובהעמדת הסיטואציות, אבל שלמרבה הצער נמתח מעט יותר מדי. ידלין העמידה רומן שנון ושאפתני יותר מקודמו, שבחלקו הופך לקומדיית מצבים מוצלחת, ובחלקו הוא ארכני מדי. הסצנה של העברת הגופה מביתו של אבישי לביתו של יהודה ממחישה את יתרונותיו וחסרונותיו של "שטוקהולם": מצד אחד פרק מבריק, מצד שני עודפות של מלל מיותר. חזרות השאלה על זכייתו של אבישי בפרס וההתלבטויות של כנופיית הארבעה מה לעשות עם הגופה בהמשך עלולות מעט לייגע את הקורא. חבל מאוד שהרומן לא קוצר, כי ל"שטוקהולם" יש פוטנציאל להפוך לספר קאנוני משמעותי מאוד.

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון כ"ה ניסן תשע"ז, 21.4.2017

מודעות פרסומת

פורסם ב-25 באפריל 2017,ב-גיליון שמיני תשע"ז - 1028, סיפורת. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: