"היפה והחיה" מציג מחדש את הסיפור הקלאסי כיצירה פמיניסטית, ונבחנים בו דימויים מגדריים מורכבים. מגסטון זכר האלפא דרך בּל כאייקון פמיניסטי ועד לדמות החיה – שלומד להתייחס לבל כאישה בפני עצמה

בסיומה של הקרנת הגרסה המחודשת של "היפה והחיה" שבה נכחתי, ברגע שבו הכול בא על מקומו בשלום, פרצו מחיאות כפיים בקרב הקהל. על התופעה הלא מצויה הזו סיפרו רבים מאלו שנכחו בהקרנות אחרות של הסרט; נראה כי "היפה והחיה" מוציא מהצופים בו רגשות עזים שקשה להשוותם ליצירות קולנועיות אחרות.

את הסרט המצויר במהדורת 1991 ראיתי בקולנוע פעמיים: פעם אחת בשנה שבה יצא, ופעם שנייה ב–2001, כאשר הופצה מהדורה דיגיטלית לרגל עשור לצאת הסרט. בשתי הפעמים הוקסמתי; בכל פעם עלו בי שאלות אנושיות ופמיניסטיות עמוקות. המהדורה הלא מונפשת של הסרט (לייב אקשן) שיצאה לאחרונה, שזכתה לעיבוד קולנועי ומוזיקלי עשיר ויפהפה, היא מהמקרים הבודדים שבהם יצירה מאוחרת מהווה הבשלה והעמקה של הסיפור המקורי.

שיתופה‭ ‬בעולמו‭ ‬האינטלקטואלי‭ ‬והספרותי‭ ‬היווה‭ ‬את‭ ‬ראשית‭ ‬הדרך‭ ‬אל‭ ‬ליבה‭. ‬מתוך‭ "‬היפה‭ ‬והחיה‭"‬
צילום‭: ‬יח‭"‬צ

לא נסיכת דיסני רגילה

מה לא נאמר על הסרט הזה? שהוא קלאסיקה מודרנית, יצירה מיותרת שכל תכליתה היא סחיטת כספים בידי מכונת דיסני המשומנת, שהוא עיבוד חזותי יפהפה וסכנה לנפש הילדים בשל המסרים החד מיניים שבו, שהוא יצירה פמיניסטית חשובה. הסרט, כמאמר שירו של לה–פו לגסטון, גדול מסך חלקיו; אפשר לדון מהרבה היבטים על הגרסה המחודשת של דיסני ל"היפה והחיה", אך אין ספק כי הגרסה המחודשת דומה מאוד לגיבורה הראשית שלו: אמיצה ויפה, חכמה ומקסימה.

הסיפור המודרני של היפה והחיה הוא עיבוד למעשייה עממית עתיקה מן המאה השמונה–עשרה שהעלתה על הכתב המחברת הצרפתייה גבריאל סוזאן ברבו דה וילנב (מחווה לשמה מופיעה בשם הכפר שבו מתרחש הסרט), על נערה יפה הנכלאת בטירה בידי חיה מרושעת, כדי להציל את אביה הזקן מכליאה לאחר שתעה בדרכו. הנערה שמקריבה את עצמה מתוך אהבתה לאביה זוכה לגמולה הטוב: בעדינותה וחכמתה היא מצליחה לעורר שינוי בחיה הדוחה והאכזרית ולגלות את הנסיך שבו. כמו בשאר אגדות העם, המלמדות מסרים חברתיים באמצעות סיפור, באגדה זו יש ביטוי לנחמה האפשרית שבנישואין כפויים שהיו גורלן של נשים במהלך מאות בשנים: בכוח האמון והאהבה שרוחשת האישה לאיש היא מצליחה לגלות את הנסיך שבו ולהפוך אותו לאדם.

היצירה זכתה לעיבודים רבים, אך הפרשנות של דיסני לה מרתקת. דיסני מרחיבים את מרכזי הכובד של העלילה בין דמותה הנשית של בל לדמותה המסובכת של החיה ויוצרים כנגדן את דמותו המצ'ואיסטית של גסטון, שלא מופיעה בסיפור המקורי. ב"היפה והחיה" נבחנים למעשה דימויים מורכבים של נשיות וגבריות: מדמות זכר האלפא של גסטון המתמחה ביריקות, מלחמה וציד חיות ונשים, החושק בבל בזכות יופייה ובז לשכלה, ועד לדמותה הפצועה של החיה – גבר שבור, פגיע ופוגע, שבכוחה של אישה חזקה לעזור לו לצאת מכלאו הפיזי והנפשי. אל מול הגרסאות המוכרות האלה של הגבריות עומד לה–פו (משוגע בצרפתית), שבמהדורת 1991 היה החבר המצחיק והמעריץ של גסטון ובגרסה העכשווית של דיסני מקבל משמעות נוספת של גבר המאוהב באידאל הגבריות שמציע גסטון עד לאובדן אמות מידה מוסריות כאשר הוא מקבל את פשעיו ואינו מוחה כנגדם.

בשני העיבודים של דיסני לסיפור בל היא נערה מודרנית שכמו חיה מחוץ לזמנה, בכפר צרפתי קטן של אמצע המאה התשע–עשרה. בכפר זה תפקידן של נשים ברור: עליהן להינשא מוקדם ככל האפשר ולהינשא היטב. מציאות זו אינה הקצנה לצורך העצמת דמות; עבור רוב הנשים שלא זכו להיוולד לחיי עושר היו הנישואין האפשרות הכלכלית היחידה, ונשים התייחסו אליהם בכובד ראש נטול רומנטיקה, כמעט כמו חיפוש עבודה בימינו, תוך בחינת סיכויים וסיכונים. הדמות היחידה שאינה נשואה בסרט, אגתה הקבצנית והתימהונית, מהווה מעין תמרור אזהרה עבור נערות שעוד לא נישאו (דמות זו לא מופיעה בגרסת 1991, ובגרסת 2017 היא מקבלת טוויסט מרגש ומפתיע). במצב הזה, הרצון של בל – נערה ענייה ואינטליגנטית – בחיי רוח, בגבר שיהיה שותף אמיתי לעולמה, הוא לא פחות משערורייה והרבה יותר מטיפשות, וכמאמר שאר הדמויות עליה בשיר הפתיחה – היא "נערה יפה אבל קצת משונה".

אולי משום שיש הרואים בסיפור היפה והחיה תיאור ראשוני של "תסמונת שטוקהולם", שבה השבוי מגלה הזדהות ואהבה כלפי חוטפו, בחרו דיסני לעצב את דמותה של בל עוד בגרסה שלפני עשרים–ושש שנים כדמות פמיניסטית. ברצון שלה בספרות, בכוחה הנפשי ובאהבה שלה לחיי רוח וחופש היא חריגה לא רק בקרב בני הכפר שלה, אלא בעיקר בקרב נסיכות דיסני הענוגות, שזוכות לגאולתן על ידי נסיך; במהדורת 2017 היא אייקון פמיניסטי של ממש, כממציאה ומעודדת השכלה בקרב ילדות (דמות שאינה רחוקה מהשחקנית אמה ווטסון שמגלמת אותה, הפועלת עם האו"ם בנושאים פמיניסטיים).

קריאת כיוון קולנועית

בל זוכה לאהבה ולהגשמת חלומה, אך החיה היא זו שנגאלת בידי אהבתה של הנערה והגבולות שהיא מציבה. האסרטיביות שבל מפגינה מול האלימות של החיה היא הבסיס לקשר ביניהם, ולא הנזקקות שלה. היא אמנם אסירה, אך בשום אופן אין היא משועבדת לחיה: היא אינה מוכנה לפגוש ולסעוד עמו כאשר הוא נוהג בה בגסות והיא בורחת מהטירה למרות הסכנה. מכאן מתחיל מסע מרגש של אישה המלמדת גבר איך לנהוג בה ואיך לעבוד על עצמו. גם כאשר היא מנסה לברוח והוא מציל את חייה ונפצע היא מבקשת ממנו לעמוד ולשאת את עצמו כדי שתוכל לעזור לו, ונוהגת כלפיו בתקיפות כאשר רחמיו העצמיים מונעים ממנו לקבל טיפול רצוי. בכך מראה בל לחיה כי הבסיס לאהבה הוא לקיחת אחריות של האדם עצמו על כאביו; רק לאחר מכן יוכל הצד שמנגד להושיט עזרה.

בשונה מגסטון הרואה בבל את האישה המושלמת עבורו בזכות התפקיד שתמלא בחייו כאם ילדיו וזו שתזכה לעסות את כפות רגליו בתום ציד, זקוק לה החיה באמת כדי להסיר את הכישוף, אך השיעור שהוא לומד הוא להתייחס לבל לא כאל זו שיש לה תפקיד גואל בחייו, אלא כאישה בפני עצמה. כמו מיסטר דארסי ב"גאווה ודעה קדומה", המחונך לכבד את זולתו דרך עיקשותה וחוצפתה של אליזבת בנט הענייה, החיה לומד כי בל ראויה לכבוד על היותה אדם עצמאי ובזכות האינטלקט והאומץ שלה.

כדי להפוך את כלי הבית המשרתים שלו לבני אדם וכדי להפוך בעצמו לבן אנוש עובר החיה מהלך של אנושיות, שבשיאו הוא הופך את ההתייחסות המחפיצה שלו לזולתו לאנושית ומכבדת (בשפה הדתית היינו קוראים לכך תשובה שלמה). בפנייה שלו אל משרתיו כשותפים ולא רק כמשמשים שלו, ובפנייה שלו אל בל דרך שכלה והכבוד שהוא רוחש לה כאדם (המתבטא בשיתוף שלה בעולם האינטלקטואלי והספרותי שיש ברשותו) הוא עושה את ראשית הדרך אל לִבה.

כדי להעצים את התהליך שעובר הנסיך אדם (זהו שמו של החיה, שבאופן חריג לא מוזכר בסרט) בלא לוותר על החייתיות שבו, נוספה לגרסה המחודשת בלדה יפהפייה (שראויה לטעמי לזכות באוסקר הבא בקטגוריית השיר הטוב ביותר), המחליפה את מקומה של שאגת החיה במהדורה הקודמת, כאשר הוא משחרר את בל כדי לעזור לאביה. בלדה זו, המזכירה במילותיה את שירו של דילן תומאס "Do not go gentle into that good night", מראה לא רק את אומללותו של החיה, אלא גם את המרד שלו נגד עברו, ואת ההבנה שלו כי השינוי שעבר הוא בלתי הפיך, שעה שהמיר את הכוחנות והאלימות שבו ברכות ופגיעות כשפתח את לִבו לנפש אחרת. בבחירה של דיסני לא לפטור את מצוקתו של החיה בשאגה בלבד יש כדי להעיד על השינוי בהתייחסות לכאב הגברי, מצעקה חייתית לביטוי רגשי. מעולם לא נשמע סיפורה של הגבריות החדשה, זו המודעת לכוחה אך גם לפגיעותה, באופן צלול ונוגע ללב כל כך.

יש משהו אינסופי באגדות עם, שהן כר פורה לפרשנות כמעט בכל תחום; בני האדם לא איבדו את הצורך בהן אלא שינו את מיקום ההתייחסות להן, מעלילות בעלות מוסר השכל הנטוות סביב האח לעיבודים קולנועיים בעלי פרשנות מודרנית. וכך גם בקולנוע: הסרטים של דיסני הם כבר לא רק בידור תמים לילדים אלא פרשנות עמוקה לאגדות העם, ובמציאות של ימינו הם מספקים לא רק קריאה מחודשת של העבר אלא גם קריאת כיוון לעתיד. הבחירה להציג מחדש את הסיפור הקלאסי כיצירה פמיניסטית ומעצימה עבור נשים וגברים כאחד מעידה יותר מכול על שינוי עמוק בזרמי הקרקע של התרבות והיענות להם.

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון כ"ה ניסן תשע"ז, 21.4.2017