התחושה של רבים כאילו האמונה היא כורח המציאות פוגעת ביסוד הבחירה שבה. בחינת הגותם של רבי יהודה הלוי, הרב סולוביצ'יק וישעיהו ליבוביץ' מראה שהאמונה תלויה באדם

בראשית הוא המאמין

אבי שגיא

כרמל, תשע"ז

412 עמ'

סח לי פעם יהודי חכם אחד שהבחירה האמיתית של האדם אינה בין טוב לבין רע אלא בין לבחור ללא–לבחור. אמירה פרדוקסלית זו מבטאת היטב את המצב האנושי. עבור רבים, מצב שבו עליהם לבחור בין אפשרויות שונות הוא מצב בלתי נסבל. משום כך הם בוחרים (!) לראות בעולם הכרח ולא חירות. כלומר, להציג את העדפותיהם ורצונותיהם כאילו לא ייתכן אחרת כלל. עבור מאמינים רבים, האמונה הדתית אינה נובעת מבחירה אנושית, אלא היא כורח המציאות, היא עובדה הכובשת את האדם. לא האדם בוחר להאמין בא–ל, אלא הא–ל הוא זה שמתגלה לאדם ומחייב אותו להאמין בו.

ביטוי לכך אפשר לראות בדרשה על הפסוק במתן תורה "ויתיצבו בתחתית ההר", "מלמד שכפה הקדוש ברוך הוא עליהם את ההר כגיגית, ואמר להם: אם אתם מקבלים התורה – מוטב, ואם לאו – שם תהא קבורתכם" (בבלי, שבת פח ע"א). תפיסה זו נובעת מן הרצון של האדם לראות את עצמו כעבד ה', כמי שמבטל את קיומו אל מול פני הא–ל הגדול הגיבור והנורא. אולם, על אף הפיתוי הדתי שבעמדה זו – פיתוי האמונה בלשונו של שגיא – היא אינה מתארת נכונה את תופעת האמונה. יתרה מזו, היא פוגעת באמונה עצמה (כפי שאמרו שם חז"ל על אודות הכפייה במתן תורה, "מכאן מודעא רבה לאורייתא… הדור קבלוה בימי אחשוורוש"). כדי להסביר זאת מוליך אותנו אבי שגיא בנבכי תורתם של שלושה הוגים – ר' יהודה הלוי, הרב סולוביצ'יק ופרופ' ישעיהו ליבוביץ'.

אם‭ ‬האמונה‭ ‬תלויה‭ ‬בי‭, ‬איך‭ ‬אוכל‭ ‬לדעת‭ ‬שהיא‭ ‬אינה‭ ‬הזיה‭ ‬שעיצבתי‭ ‬לעצמי‭? ‬איטלה‭ ‬מסטבאום‭, ‬תפילה‭, ‬2017
מתוך‭ ‬הסדרה‭ "‬האדמה‭ ‬נרעדה‭ ‬מכאב‭", ‬לזכר‭ ‬גוש‭ ‬קטיף‭, ‬עמונה‭ ‬ועופרה

המבקש – ימצא

עלילתו של ספר הכוזרי נעה בעקבות ההתגלות שחווה מלך כוזר. תוכן ההתגלות ומשמעה אינם נהירים למלך, הוא אינו מבין את פשרו של מה שנאמר לו בחלום, "כוונתך רצויה אך מעשיך אינם רצויים". המלך מתחיל במסע ארוך כדי להבין מהו המעשה הנכון. אמנם המלך לא בחר בהתגלות, היא הופיעה בחלומו, אך מעתה מוטלות עליו בחירות רבות. ההתגלות אינה עובדה, היא תלויה באדם המקבל אותה, כדי שיכיר בה, יתרשם ממנה ולא ידחיק אותה כחלום בלהות או הזיה, ובעיקר, יפרש אותה וייתן לה משמעות. זהו המסע שעובר מלך כוזר ולדעתו של שגיא יש לראות בכך הכרה עתיקה בראשוניותו של המאמין על פני האמונה ובתלות של האמונה בבחירתו והכרעותיו של המאמין.

הפרק הארוך בספר נושא את הכותרת: "אמונה כחוויה: חידושה של הדתיות לאחר 'מות האל' בהגותו של הרב יוסף דב סולוביצ'יק". 'מות האל' הוא מונח ששגיא מרבה להשתמש בו. הוא מופיע בכותרת של ספרו על התפילה "פצועי תפילה – תפילה לאחר מות האל" (אוניברסיטת בר–אילן, 2011). התודעה המודרנית, הספוגה בידע מדעי על אודות העולם וביכולת אנושית טכנולוגית להתגבר על הטבע, דוחקת את הא–ל מן התודעה האנושית. זהו פשרו של המונח שטבע מקס וובר, "הסרת הקסם מן העולם". העולם המודרני איבד את המסתורין, את הקסם, ובכך דחק את חווית נוכחות הא–ל מן הקיום האנושי.

הרב סולוביצ'יק, החי בתוך התודעה המודרנית, מבקש להתגבר עליה ולהשיב את החוויה הדתית. כך הוא כותב במאמרו "ובקשתם משם": "האדם פוגש את א–לוהים… מתוך בדידות בעולם 'נטול א–לוהים' ר"ל [רחמנא ליצלן]… הוא יודע את הא–לוהים וחי אותו מפני שהוא מבקש אותו" (עמ' 76). הא–ל אינו נוכח בעולם, הוא אינו גלוי ואינו מופיע, האמונה אינה נכפית על האדם. רק האדם המבקש את הא–לוהים הוא זה שימצא אותו. הרב סולוביצ'יק כותב על האמונה הדתית אחרי תובנותיו של קאנט. לא מדובר אפוא באלטרנטיבה שאינה מכירה בחשיבות הרציונליות והתבונה השכלית האנושית, אלא דווקא בתפיסה הצומחת מתוך הביקורת הקאנטיאנית, כלומר מתוך ההבנה שהאדם הוא המכונן את ההכרה המדעית ואת האמונה הדתית.

שגיא קושר בין תפיסת האמונה של הרב סולוביצ'יק, כפי שהיא משתקפת במאמר "ובקשתם משם", לדבריו על אודות ההתמודדות של האדם עם הרע בעולם, כפי שהיא מופיעה במאמר "קול דודי דופק", שבו מבחין הרב סולוביצ'יק בין "גורל" ל"ייעוד". הבחנה זו, הלקוחה מן ההגות האקזיסטנציאליסטית, דורשת מן האדם "להפוך גורל לייעוד, קיום מופעל ומושפע לקיום פועל ומשפיע" (עמ' 132). כמו ביחס לאמונה עצמה, גם ביחס לקיום האנושי דורש הרב סולוביצ'יק מן המאמין לנקוט יוזמה, לפעול, ולא להיות סביל המקבל את גורלו בהכנעה. "אין אנו תוהים על דרכי הקב"ה המופלאות, אלא על דרך האדם אשר בה ילך כשהסבל קופץ עליו. אנו שואלים לא לסיבת הרע ולא לתכליתו, כי אם לתיקונו והעלאתו; איך יתנהג האדם בעת צרה? מה יעשה האדם ולא ימוק ביסוריו?" (עמ' 142).

לדבריו של שגיא, מבקש הרב סולוביצ'יק להתמודד עם השינוי התודעתי שחווה האדם המודרני: "מות האל הוא מומנט חשוב… עתה על האדם להבחין בנוכחות האל באמצעות פעילותו הרפלקטיבית" (עמ' 144). פעילות זו מגיעה למימושה בהלכה, "איש ההלכה שואף להפוך… את האין סופיות לסופיות" (עמ' 117). האדם הבוחר הוא הגיבור של האמונה בעידן המודרני. הוא בוחר באמונה, ובוחר בעשייה ובפעולה כהתמודדות עם הסבל והרוע.

סוד הצמצום האישי

שגיא מקדיש פרק קצר להגותו של ישעיהו ליבוביץ', המדגישה בצורה החריפה ביותר את היותה של האמונה הדתית הכרעה של האדם. בסופו של הפרק כותב שגיא: "אם מבקשים אנו לראות בו (ליבוביץ') פילוסוף שיטתי, אנו עלולים להתמקד בביקורת אנליטית ופילוסופית של עבודותיו ולזהות את נקודות התורפה שבהן… יש לקרוא את יצירתו כתיאור מסע אנושי מרתק ומורכב של מאמין בעולם המודרני. גם אם תפיסותיו חסרות ביסוס, עדיין הדינמיות של הגותו על שלל תפניותיה מרתקת ומעוררת מחשבה" (עמ' 197).

אכן שגיא הקדיש פרקים ומאמרים רבים לביקורת הגותו של ליבוביץ', ואני תמה – מדוע להשקיע כל כך הרבה בהגות שאינה עומדת במבחן הביקורת? בהגות שאינה יכולה לתת מענה לשאלות הקיום העמוקות בהווה? נדמה לי שהגיעה העת להשאיר את ליבוביץ' לספרי ההיסטוריה של הפילוסופיה. תפיסתו הדתית אינה אפשרית הן מבחינה פילוסופית והן מנקודת מבט קיומית.

הפרק הרביעי, שאותו כתב המחבר יחד עם בנו ניר שגיא, נקרא "מחאה כנגד האל כתופעה דתית". כיוון ש"בראשית הוא המאמין", כלומר – המאמין ניצב כמי שהאמונה נובעת ממנו ותלויה בו, בהבנתו, בהכרתו, הוא אינו מבטל את קיומו בפני הא–ל, מפני שאם יעשה זאת לא יהיה מאמין וממילא לא תהיה אמונה. בפרק זה ימצא הקורא דיון מעניין על אודות היחס בין אברהם העומד בפני הא–ל ואומר "השופט כל הארץ לא יעשה משפט" לבין אברהם ההולך לעקדה עם יצחק בנו.

הפרק האחרון, הנושא את שמו של הספר, מטפל במתח הקיומי המתמשך של המאמין. ההכרה בכך שהאמונה תלויה במאמין עומדת במתח עם הכמיהה הדתית של האדם לעבוד את הא–ל. במילים אחרות, אם האמונה תלויה בי, איך אוכל לדעת שהיא אינה הזיה שעיצבתי לעצמי? כיצד יכולה האמונה להנכיח את הא–ל, אם היא כה תלויה באדם? כדי לענות על אתגר זה, שאותו מכנה שגיא "פרדוקס האמונה" (עמ' 272), הוא מפנה אותנו לספרו הקודם "מול אחרים ואחרות, אתיקה של הנסיגה הפנימית" (הקיבוץ המאוחד, 2012). בספר זה טוען שגיא שבמפגש עם הזולת נדרש האדם לבצע "נסיגה פנימית", היינו לצמצם את מלאות קיומו שלו לנוכח האחר. רעיון זה משרת את שגיא גם ביחס של המאמין לא–ל: "הסובייקט המאמין מבצע שתי פעולות הפוכות בעת ובעונה אחת. כסובייקט הוא מאשר את היותו סובייקט מאמין … אבל בפעולת אישור זו, הוא מסיג לאחור את הסובייקטיביות שלו… המאמין הולך ומסיג עצמו לאחור כדי לאפשר לראשוניות האונטולוגית של הא–ל להופיע" (עמ' 274). האמונה היא אפוא תהליך, מסע מתמשך, "המאמין הוא ראשית האמונה אבל לא אחריתה" (עמ' 280). לעולם יידרש המאמין לנוע בין אישור קיומו העצמי לבין עמידתו לנוכח הא–ל.

הגות קריאה

בעמוד האחרון של הספר, מקדיש שגיא כמה שורות למשמעויות החברתיות של העיון הפילוסופי בראשוניותו של המאמין. "… מתברר אפוא כי תשתיתה של הדת המיוסדת על הסובייקט המאמין אינה יכולה להתיימר להיות אוניברסלית… הא–ל נוכח רק עבור מי שמעיד על נוכחותו" (עמ' 290). כלומר, המודעות לכך שהאמונה נובעת ותלויה במאמין עצמו, המקבל על עצמו "עול מלכות שמים ועול מצוות", מחייבת ענווה. היא מחייבת הבנה לכך שאנשים שונים מאמינים באמונות שונות ואי אפשר מבחינה פילוסופית לתבוע מאדם אחר לקבל את אמונתך. אפשר לשכנע, ללמד ולנסות להביא את האחר להזדהות עמוקה עם האמונה שאתה מציב בפניו, כפי שעשה החבר למלך כוזר, אך אי אפשר לחייב ולכפות בשם האמונה. כדי להשלים את העיון בנושא הפלורליזם, אני מציע להפנות את הקוראים לאחד מספריו המוקדמים של אבי שגיא, "אלו ואלו" (הקיבוץ המאוחד, 1996), ולשער החמישי בספרו "אתגר השיבה אל המסורת" (הקיבוץ המאוחד, 2003).

ולבסוף, כמה מילים על השפה ועל הסגנון. הספר כתוב בשפה אקדמית העושה שימוש נרחב במונחים לועזיים. הוא לא נגיש לקורא שאינו בקיא במושגים פילוסופיים, וחבל. על מחברי ספרי עיון לשאול את עצמם מי הוא הקהל שאליו הם כותבים. האם הספר נכתב על ידי פרופסור לפילוסופיה או להיסטוריה של הפילוסופיה ותולדות הרעיונות, המבקש לשוחח עם עמיתיו ותלמידיו, או שהספר נכתב על ידי פילוסוף, הוגה דעות, הפונה לקהל קוראים משכיל המחפש מענה לאתגרי הקיום האנושי. השילוב בין השניים הוא בעייתי בעיני. עמודים רבים בספר הזה כתובים בשפה מקצועית אקדמית שאינה נגישה אלא למעטים.

הדיון בספר בשאלת היחס בין השפעתו של קירקגור להשפעתו של הגל על הרב סולוביצ'יק חשוב למי שעוסק בתולדות הפילוסופיה, אך, לטעמי, פחות חשוב למי ששואל שאלות קיומיות על אודות האמונה הדתית בעידן המודרני. בספר זה, כבספריו הרבים האחרים של אבי שגיא, יש רעיונות חשובים מאוד מבחינה קיומית והם מוצגים בצורה בהירה ומובנת, אולם כדי להגיע אליהם צריך לצלוח דיונים קשים וארוכים למדי שאינם הכרחיים להגות עצמה. אנו זקוקים להגות "בלשון בני אדם", שאינה בשמים ואינה מעבר לים אלא קרובה אלינו ומובנת לנו.

ד"ר אריאל פיקאר עוסק בחינוך ובמחקר במכון הרטמן. ספרו האחרון "לראות את הקולות – מסורת יצירה וחירות פרשנית" ראה אור בהוצאת ידיעות ספרים

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון י"ח ניסן תשע"ז, 14.4.2017