אחת מתוצאותיו של חטא העגל הייתה ביטול הזיקה האישית של עם ישראל אל ה' והפיכתו לעם משה. עיון בתורה חושף את שורשיו של מהפך זה בהחמצה הגדולה שבמעמד מתן תורה

הקריאה בשבת חול המועד פסח מוקדשת לשיח שמתנהל בין א–לוהים ומשה לאחר חטא העגל, ובו מוזכר בין היתר החיוב לשמור את חג המצות "כי בחודש האביב יצאת ממצרים" (שמות לד, יח). אלא שבמהלך הקריאה עולה טיעון לא ברור מצדו של ה'. נראה מדבריו כי עם ישראל פסק מלהיות עמו של ה' והפך להיות עמו של משה. האם דבר זה אפשרי? ומה המשמעות של היותו מוגדר כעמו של משה?

איור: מנחם הלברשטט

ויכוח על העם

נפתח את הפסוקים ונראה. במהלך הוויכוח בין ה' למשה על אודות רצונו של ה' לכלות חלילה את ישראל עולה טיעון משני באשר לשינוי היחס אל עם ישראל. אם עד כה התחושה היא שעם ישראל הוא עמו של ה', בעקבות חטא העגל עמדה זו משתנה:

וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֶךְ רֵד כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ אֲשֶׁר הֶעֱלֵיתָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם… וַיְחַל מֹשֶׁה אֶת פְּנֵי ה' אֱ–לֹהָיו וַיֹּאמֶר לָמָה ה' יֶחֱרֶה אַפְּךָ בְּעַמֶּךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם… (שמות לב, ז–טו).

הפסוקים מציגים ויכוח בין ה' ובין משה: ה' מתייחס לעם ישראל כעמו של משה, ואילו משה טוען שעם ישראל הוא עמו של ה'. למרבה הצער, למרות ניסיונות חוזרים ונשנים עמדת ה' נותרת בעינה:

וַיֹּאמֶר הִנֵּה אָנֹכִי כֹּרֵת בְּרִית נֶגֶד כָּל עַמְּךָ אֶעֱשֶׂה נִפְלָאֹת… וְרָאָה כָל הָעָם אֲשֶׁר אַתָּה בְקִרְבּוֹ אֶת מַעֲשֵׂה ה' כִּי נוֹרָא הוּא אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה עִמָּךְ… (שם לד, ט–יא).

זו הפעם האחרונה שה' מגיב על חטא העגל, ודבריו נוקבים: עם ישראל אינו עוד עמו של ה'. עניין זה בולט מהיעלמות הביטוי "עמי" בתורה. אם בחציו הראשון של ספר שמות עם ישראל מכונה "עמי" למעלה מחמש עשרה פעמים, בהמשך התורה ביטוי זה נעלם לחלוטין. אף המונח "עם ה'" לא יופיע עוד בדברי ה', אלא רק פעמים ספורות בדברי משה והעם. כביכול, הזיקה האישית בין ה' ועם ישראל בוטלה.

מן העבר השני, דברי ה' מכילים את הקביעה שעם ישראל הוא עמו של משה: "לך רד כי שחת עמך". הטלת אשמה זו על משה נראית לכאורה לא הוגנת, שהרי משה יטען, ובצדק, בהמשך: "הֶאָנֹכִי הָרִיתִי אֵת כָּל הָעָם הַזֶּה אִם אָנֹכִי יְלִדְתִּיהוּ". מהו, אם כן, פשרו של טיעון זה שנאמר על ידי א–לוהים? עיון רחב בספר שמות חושף ששורשיה של טענה זו מופיעים כבר באירוע מתן תורה, עוד לפני חטא העגל.

משליח לנותן תורה

בהכנות לקראת מתן תורה ה' אומר למשה:

וְהִגְבַּלְתָּ אֶת הָעָם סָבִיב לֵאמֹר הִשָּׁמְרוּ לָכֶם עֲלוֹת בָּהָר… בִּמְשֹׁךְ הַיֹּבֵל הֵמָּה יַעֲלוּ בָהָר (שמות יט, יב–יג).

משמעות הפסוק היא שעתיד להיות שלב בתהליך ההתגלות על הר סיני שבו בני ישראל יידרשו לעלות להר. כך עולה גם מדברי בני ישראל לאחר שמיעת עשרת הדיברות:

וְכָל הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת וְאֶת הַלַּפִּידִם וְאֵת קוֹל הַשֹּׁפָר וְאֶת הָהָר עָשֵׁן וַיַּרְא הָעָם וַיָּנֻעוּ וַיַּעַמְדוּ מֵרָחֹק. וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה דַּבֵּר אַתָּה עִמָּנוּ וְנִשְׁמָעָה וְאַל יְדַבֵּר עִמָּנוּ אֱ–לֹהִים פֶּן נָמוּת (שמות כ, טו–טז).

מדברי העם ומדברי משה המנסה לשכנע אותם משמע שלאחר גמר עשרת הדיברות, עתיד להיות דבר ה' נוסף המיועד לעם. אלא שמכיוון שהעם אינו מסוגל לשמוע משה נשלח במקומם. פרשנות זו מוכחת מדברי משה, בתיאורו את מתן תורה:

אָנֹכִי עֹמֵד בֵּין ה' וּבֵינֵיכֶם בָּעֵת הַהִוא לְהַגִּיד לָכֶם אֶת דְּבַר ה' כִּי יְרֵאתֶם מִפְּנֵי הָאֵשׁ וְלֹא עֲלִיתֶם בָּהָר לֵאמֹר (דברים ה, ה).

אילו אסור היה לעלות להר סיני כאשר השכינה שם, לביקורתו של משה אין כל מובן. צריך אפוא להסיק מכאן שהיו אמורים להיות שני שלבים למתן תורה: השלב הראשון כלל התגלות כוללת לכל העם, ובו הייתה אסורה העלייה. בשלב השני, במשוך היובל, כל אחד מישראל היה עולה להר וזוכה לדבר ה'. אלא שפחדם של בני ישראל שינה את המשך מתן תורה. במקום לקבל תורה ישירות מהקב"ה הם מקבלים אותה כעת ממשה. חטא העגל הוא תולדה מתבקשת ממצב זה. אם משה מת – כפי שהעם חשב – צריך מישהו אחר שיתווך בין העם ובין ה'.

במעמד נקרת הצור, משתנה מעמדו של משה פעם נוספת. במקום להיות שליח של עם ישראל לקבלת הלוחות, משה הופך לשותף בנתינת התורה על ידי יצירת הלוחות ופניו קורנות. שינוי זה גרם להעתקת פחדם של בני ישראל מה' למשה, ועם ישראל פחד לגשת אליו.

עמי אתה

האם עם ישראל חזר להיות עם ה'?

וַה' גָּלָה אֶת אֹזֶן שְׁמוּאֵל יוֹם אֶחָד לִפְנֵי בוֹא שָׁאוּל לֵאמֹר. כָּעֵת מָחָר אֶשְׁלַח אֵלֶיךָ אִישׁ מֵאֶרֶץ בִּנְיָמִן וּמְשַׁחְתּוֹ לְנָגִיד עַל עַמִּי יִשְׂרָאֵל וְהוֹשִׁיעַ אֶת עַמִּי מִיַּד פְּלִשְׁתִּים כִּי רָאִיתִי אֶת עַמִּי כִּי בָּאָה צַעֲקָתוֹ אֵלָי (שמואל א ט, טו–טז).

המילה "עמי", ככינוי לבני ישראל, מופיעה כאן שלוש פעמים. ועוד, מילות הפסוק מזכירות את יציאת מצרים. נראה שמגמת הפסוק היא לומר ששמואל הצליח להביא את העם למצבו ביציאת מצרים, ולדרגה שבה הוא היה זכאי להיקרא עמו של ה'. את הסיבות למהפך זה נשאיר למקום אחר.

הרב מאיר שפיגלמן הוא מנהל מערכות מידע במכללת הרצוג ור"מ בכולל בית הבחירה, כרמי צור

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון י"ח ניסן תשע"ז, 14.4.2017