היא פרופסור למחשבת ישראל, מחלוצות הפמיניזם האורתודוקסי בארץ. הוא רב, בוגר ישיבות חרדיות ור"מ בישיבת ההסדר שדרות. על אף המרחק האידיאולוגי בין השניים, שיחה משותפת עם פרופ' תמר רוס ובנה, הרב אברהם רוס, חושפת מכנה משותף רחב ביניהם. על פתיחות תרבותית, מעמד האישה ביהדות, הרב קוק וניאו–חסידות וסוגיית שירות הנשים בצה"ל

למתבונן מן הצד נדמה שבין פרופ' תמר רוס לבין בנה, הרב אברהם רוס, פעורה תהום אידיאולוגית. תמר רוס היא פרופסור לפילוסופיה יהודית באוניברסיטת בר–אילן, מבכירי חוקרי הרב קוק והמחשבה היהודית ומן ההוגות החשובות של הפמיניזם האורתודוקסי בארץ, שספרה "ארמון התורה ממעל לה" היה למניפסט משפיע בחוגי הפמיניזם הדתי; ואילו בנה, הרב אברהם רוס, הוא ר"מ בישיבת ההסדר הגדולה בשדרות ובמדרשת נשמת, חבוש כיפה שחורה ובוגר ישיבות פוניבז' ומיר. ואכן, יש הבדלים בין פרופ' רוס לבין בנה, הרב רוס, אך שיחה מעמיקה איתם מגלה שרב המשותף על המפריד, וכי הסטריאוטיפים הרגילים אינם רלוונטיים בהקשר הזה.

השיחה מתקיימת בבית משפחת רוס בגבעת המבתר, לשם עברו רוס ובעלה, פרופ' יעקב יהושע רוס (שהיה פרופסור לפילוסופיה באוניברסיטת תל אביב), זמן קצר אחרי מלחמת ששת הימים. כאן הם גידלו את שבעת ילדיהם, שבבגרותם נפוצו למגוון רחב של כיוונים. אחד מבניהם, הרב אריאל רוס, פנה לעולם החרדי והוא ראש כולל בדרום הארץ; ד"ר דבורה רוס היא אם חד–הורית וממייסדות ארגון "קיימא" התומך באמהות יחידניות דתיות; ד"ר חנה פרידמן היא חוקרת תלמוד ומלמדת במסגרות של התחדשות יהודית, ובן אחר, ד"ר ניחם רוס, מלמד במחלקה למחשבת ישראל באוניברסיטת בן גוריון. "זה קרה משום שאנחנו מי שאנחנו", אומרת פרופ' רוס. "הילדים שלנו הרגישו חירות ללכת למקומות שונים".

צילום: אבישג שאר–ישוב

שילובים לא רגילים

פרופ' תמר רוס נולדה בדטרויט ב–1938. אביה, הרב אלימלך ירחמיאל וולגלרנטר (איתמר), היה רב בדטרויט וסגן יו"ר הסתדרות הרבנים האורתודוקסים בארצות הברית. בדטרויט הקים הרב וולגלרנטר מוסדות חינוך יהודיים, ולאחר שעלה ארצה היה המזכיר הראשי של הרבנות הראשית לישראל. רוס למדה ספרות עברית והיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטה העברית, המשיכה לתואר שני בספרות עברית ומשם לדוקטורט, שבו עסקה בתורת המוסר לאור הפילוסופיה המודרנית. היא פרסמה מאמרים רבים על תורת הרב קוק, על דתיות ופוסטמודרניזם ועל אורתודוקסיה ופמיניזם.

לדבריה, חוויית הילדות בקהילה יהודית קטנה באמריקה הטמיעה בה את התודעה של הליכה נגד הזרם. "בעלי ואני גדלנו בחוץ לארץ, מתוך חוויה של שחייה נגד הזרם", היא אומרת. "שנינו גדלנו בסביבה שהיא ברובה לא יהודית, והיינו חשופים לרעיונות של העולם הכללי. דוגמה לשחייה נגד הזרם היא העובדה שאבא שלי בחר לא לשלוח אותי לבית הספר היהודי שהוא עצמו הקים בדטרויט, אלא ללמד אותי לימודי קודש באופן פרטי, כי היה חשוב לו שאני אלמד תורה בעברית, ולכן הלכתי ללמוד בבית ספר אמריקני כללי. החוויה של להיות יהודייה דתייה בסביבה שונה לגמרי היא חלק מהאישיות שלי. בכלל, עד היום הזה אני לא רואה את עצמי משתייכת באופן מובהק לציבור כזה או אחר.

"בהתאם לכך, כשגידלנו את ילדינו, לא עשינו זאת לפי הדפוסים הישראליים המקובלים. שנינו רצינו לחשוף אותם למיטב שבעולם הכללי ולמיטב שבעולם היהודי. היה אפשר לדבר בבית על כל נושא – לא הייתה מגמה של אפולוגטיקה, ולא היו דברים שאסור לומר. כל התמהיל הזה יצר צירופים לא מקובלים. אברהם, למשל, החליט אחרי כיתה ח' שהוא עוזב את הישיבה התיכונית והולך ללמוד ב'קול תורה', וכמתנה החלטתי לתת לו סט של כל כתבי פרויד, כי הוא התעניין אז בפסיכולוגיה. כשהוא למד ב'קול תורה' הוא התכונן לבגרות בצורה אקסטרנית, למד לאוניברסיטה הפתוחה, ואחר כך בפוניבז' ובמיר, וכל אותה עת הוא הצליח לשמור על העצמאות האינטלקטואלית והאידיאולוגית שלו. הוא ידע כל הזמן, למשל, שהוא ילך לצבא. כמעט כל ילדינו עשו שילובים לא רגילים כאלה, והתגאינו בזה, אם כי ידענו שיש לכך מחירים, והרגשנו אותם".

אילו מחירים, למשל?

"אני חושבת שמבחינה חברתית הילדים שלנו היו חריגים בכל מובן שהוא. אני לא יודעת אם היום הייתי בוחרת לחנך באופן הזה, אבל זו תולדה של מי שהיינו. צריך לזכור שגם העולם הדתי השתנה, ויש היום הרבה אפשרויות אחרות שלא היו אז. יש עוד דברים שאני לא בטוחה בדיעבד שהיו מתאימים. ניסינו לחנך אותם למצוינות ללא פשרות, אבל לא לכל ילד זה מתאים".

כדוגמה לשילובים הלא–מקובלים מספרת פרופ' רוס על בנה, שפרסם במהלך לימודיו בישיבת מיר ספר עם מראי מקומות בספרות ההלכתית, שיצא מאז בחמש מהדורות ונפוץ בעולם הישיבות. "אברהם פרסם את הספר בהוצאה עצמית ורשם בו את הכתובת שלנו, ואנשים היו מטלפנים לבית כדי לדבר עם מחבר הספר. הם היו שואלים: 'אפשר לדבר עם הגאון רבי אברהם יהודה רוס?', ולפעמים הייתי עונה: 'אני מצטערת, הוא במילואים עכשיו', והייתי שומעת איך הם נופלים מהכיסא בצד השני".

לא שוחה נגד הזרם

הרב רוס: "כילד, הרגשתי את הפתיחות, את השילוב ואת המצוינות. רק בשלב מאוחר יותר הייתי מודע למחירים שנלווים לדרך הזו. אני לא מחנך כך את הילדים שלי. אני חושב שמבחינה חינוכית לא נכון בגיל צעיר לרקוד על שתי החתונות, לנסות להיות נטועים בצורה מלאה גם בעולם היהודי וגם בתרבות הכללית. אני חושב שהמחירים החינוכיים כבדים מדי. זהות חברתית היא מרכיב חשוב בחיים של אדם. אדם צריך להיות שייך למקום מסוים ולקבוצה מסוימת, ולא נכון להגיד 'אני לא שייך לכלום'. אדם צריך להחליט לאן הוא שייך ורק אז לצאת למסע היכרות עם עולמות רוחניים אחרים".

פרופ' רוס: "אני חושבת שהחוויה של לרקוד על שתי החתונות היא תולדה של החיים בחוץ לארץ. הזהות היהודית שלנו לא הייתה טבעית ולא הייתה מובנת מאליה, ומצד שני, חיינו בעולם הרחב. בעלי, למשל, גדל כמיעוט שבמיעוט. אמא שלו הייתה צריכה לפלס לו דרך בעולם היהודי. משם זה נובע".

הרב רוס: "אבל גם מי שחי בעולם הרחב והוא חלק מהתרבות הכללית יודע שהזהות המובהקת שלו היא יהודית. אני מבין את הוויתור שיש בדרך שאני מציע, ובוודאי שיש משהו קוסם בניסיון לשלב בין העולמות, ובכל זאת בחרתי בדרך שלי, כי אני רואה את המחירים שעלולים להיווצר בדרך של שילוב. דבר נוסף שבו לא המשכתי את הוריי הוא היחס בין האינטלקט והרגש. בבית שבו גדלתי, הפן האינטלקטואלי היה במעמד הגבוה ביותר. אני, לעומת זאת, חושב שהפן הנפשי חשוב מן הפן האינטלקטואלי. הוריי, מכוח האישיות שלהם, העמידו בראש הפירמידה את המצוינות האינטלקטואלית, גם בלי לומר זאת במפורש. אני חושב שזה לא נכון מבחינה חינוכית. זה קשור גם לנושא של השייכות. מי שמחליט להיות צופה מהצד, ולא להשתייך לקבוצה חברתית, אולי מרוויח מבחינה אינטלקטואלית, אך הוא משלם מחיר חברתי ולעתים גם נפשי.

"נכון שגם אני חוויתי את החוויה של לשחות נגד הזרם, אבל אני לא מעביר אותה לילדיי ולא עושה אידיאליזציה. לפני כמה זמן אמא באה אלינו הביתה, והתפלאה על כך שלא סיפרתי לילדים שלמדתי ב'קול תורה'. אשתי אמרה שזה לא במקרה – אני לא עושה מזה רומנטיזציה, ואילו לאמא שלי זה מאוד חשוב. עשיתי מה שעשיתי, קיבלתי המון מהעולמות האלה, אבל יש לזה גם מחירים".

שוויון וזרות קהילתית

פרופ' תמר רוס מזוהה עם הפמיניזם האורתודוקסי, והיא אחת ממורות הדרך של התנועה הזו – בספרה החלוצי בתחום, במאמרים שכתבה ובהוראה ארוכת שנים במדרשת לינדנבאום. "מזהים אותי עם פמיניזם, אבל המילה 'פמיניזם' לא הייתה מדוברת בבית שלנו. הייתה תודעה של קיפוח מבחינה דתית, במובן של העדר זכויות שוות בעולם הלימוד ואפשרויות ביטוי בתפילה, אבל עבורי, לפחות, העיסוק בפמיניזם הוא חלק מעיסוק רחב יותר בשאלה של שילוב מחויבות דתית עם תודעה של העולם הרחב. השאלה שהעסיקה אותי היא איך אני מיישבת את השינוי במעמדן של נשים כיום עם נצחיות התורה ועם אמת ההתגלות. זה היה הנושא שבער בלבי, ואילו הדברים האחרים הם רק תולדה שלו".

פרופ' רוס בינו משווה בין הפמיניזם הדתי שהתפתח בארץ לבין הפמיניזם הדתי בארצות הברית. "בארצות הברית היה דגש על ההישגים הפוליטיים ועל עיצוב בית הכנסת, ואילו בישראל הפמיניזם הדתי בראשיתו התמקד בעיקר בלימוד התורה", היא אומרת. "בתחילת הדרך היה פחות דגש על הישגים פוליטיים מובהקים, ודווקא בגלל זה אני חושבת שהמהפכה בישראל היא עמוקה יותר, ומערערת על מערכות שלמות בתוך הדת היהודית. זו מהפכה שמחלחלת עמוק, וההישגים שלה יישארו ולא ייעלמו.

"עכשיו, בגלל שאנחנו חיים בעולם גלובלי, שתי המגמות הללו משתלבות ומתאחדות – אפשר לראות את זה בתופעה של צעירות שמגיעות לישראל ללמוד במשך שנה וחוזרות לאמריקה, בכינוסים, בכתבי עת. ההבדלים בין הפמיניזם הדתי בארץ ובאמריקה מצטמצמים, וגם בישראל מתחילים לשים דגש על הישגים פוליטיים. הרבה פעמים מנסים לפקפק במידת המחויבות הדתית של הפמיניסטיות הדתיות, אבל אני רואה דווקא גרעין קשה ואיכותי שמעורה במקורות עוד יותר מבשנים עברו".

הרב רוס: "אני מאמץ את ההשקפות של אמא שלי על הפמיניזם הדתי, ואני גם פועל בתחום – אני מלמד במדרשת נשמת. העולם הזה לא זר לי, צמחתי עליו, למרות שכמו שאמא אמרה את המילה 'פמיניזם' כלל לא שמעתי בילדותי. בפועל, החינוך היה כזה שיש בו מקום שווה לגברים ולנשים, וכך גם התפקידים בבית. המשכתי להאמין בערכים האלה גם כשלמדתי בישיבות חרדיות, אבל זה לא כל כך העסיק אותי. בשונה מאמא שלי, זה לא נושא הבוער בעצמותיי, אך זה בהחלט חלחל אליי. הילדים שלי גדלים בעולם שבו לנשים יש הרבה יותר אפשרויות מאשר בעבר. אני נהנה מפירות המהפכה שאחרים נלחמו עליה".

שניכם דיברתם על לימוד תורה, אבל הפמיניזם הדתי בישראל התקדם לצעדים נוספים – קריאת נשים בתורה, מניינים שוויוניים.

הרב רוס: "באופן אישי, אני רוצה לשייך את עצמי ואת ילדיי לקבוצות דתיות שאני מרגיש שהמחויבות ההלכתית שלהן חזקה, ולצערי, יש קהילות שמדגישות יותר את שיתוף הנשים בתפילה – שזה דבר שאני מעריך – אך המחויבות ההלכתית שלהן חלשה יותר. מבלי להיכנס לדיון ההלכתי, בהרבה מקרים מי שנמצא בחזית המאבק למען שילוב נשים בתפילה הוא גם מי שמרגיש פחות מחויב להלכה. זו מין עסקת חבילה, ואני לא רוצה להיות חלק ממנה. חשוב לי יותר שהילדים שלי יחיו בקהילה שהמחויבות ההלכתית שלה עמוקה. היום אני חלק מקהילה שיש בה גם מקום לנשים, אני לא משנה מסדרי התפילה המקובלים, וטוב לי ככה. דבר נוסף שחשוב כאן הוא מסורת הדורות, וגם כאן המניינים השוויוניים מחדשים לעומת מסורת הדורות. ככל שאתה הולך רחוק יותר אתה משלם מחיר, ואותו אני לא מוכן לשלם".

פרופ' רוס: "אני אלחם על הזכות של אישה לעלות לתורה ולהתפלל במניין שוויוני, אבל זה לא הערך הראשון שאני מחפשת בבית כנסת. אני רגילה לתפילה המוכרת לי. אני לא אוהבת את המחיצה, אבל אני חיה איתה. אני יודעת שאם הייתי היום בגיל בת מצווה הייתי רוצה לעלות לתורה. אני חושבת שזה מאוד משמעותי לנערה בגיל הזה, אבל עבורי היום זה לא טבעי. לגבי מה שאברהם אמר – יש לי נכדות שגדלות עם מניינים שוויוניים כמובן מאליו, וכשהן באות לבית כנסת שלא נוהג כך הן מרגישות לא בנוח. אני חושבת שבעוד דור, האופציה של מניין שוויוני כבר לא תיראה כדבר חריג לאלו שגדלו במניינים הללו".

הרב רוס: "אני מסתכל על המכלול, ולכן גם אם למי שגדל בקהילה מסוימת זה הפך לטבעי, יש עדיין ציבור דתי משמעותי שאצלו זה לא מקובל. אני רוצה להימנע ממצב שבו ילדים שגדלים בקהילות שוויוניות לא יוכלו להגיע לבית הכנסת של סבא וסבתא, ויהיו מנוכרים לו. הקהילה הדתית היא קהילה במובן הרחב".

פרופ' רוס: "בעיניי, צריך לשקול את תחושת החריגות מתוך איזה מיינסטרים דתי אל מול תחושת הוויתור של נשים על מקומן בבית הכנסת. אם בדור הבא תהיה מסורת של גיוון של בתי כנסת, ויהיה מובן מאליו שלא כל בתי הכנסת נראים אותו הדבר, ייתכן שיהיה אפשר לסבול את הזרות של הליכה לבית כנסת שהוא לא שלך. זה קיים כבר היום, עם ההבדלים בנוסחי התפילות. אני חושבת שבגלל שנוכחות הנשים בבתי הכנסת גבוהה יותר, המניינים השוויוניים יתקבלו בעתיד כמו שאנו מקבלים היום את ההבדל בין אשכנזים לספרדים".

להיות דתי בימינו

כאנשי חינוך, גם פרופ' רוס וגם בנה מתחבטים בשאלות של חינוך לדתיוּת בימינו. לדברי הרב רוס, "מאוד קשה לחנך ליראת שמים. זה תמיד היה קשה, אבל היום אפילו יותר. אנחנו חיים בעולם שבו הדתיוּת כבר לא מובנת מאליה, גם למי שגדל בבית דתי. אני מרגיש שקיבלתי מהבית כלים לחינוך כזה – כלי אחד כזה הוא המצוינות כערך דתי, כלומר: דתיות שאינה מנסה להיכנס לשבלונה ולהתאים לציפיות החברתיות, אלא להיות חוויה שבאה מתוך כנות ומתוך חתירה לרוחניות. הייתי רוצה להעביר את זה לילדים שלי. אני מקווה שאצליח".

פרופ' רוס: "מרכיב נוסף בחינוך ליראת שמים הוא דמויות מופת – אם בצורת הורים וסבים, שמעניקים את תחושת השושלת וכובד האחריות, ואם בצורה של דמויות רוחניות. עבורי, הרב קוק היה דמות כזו. מה שמשך אותי ברב קוק הוא לא רק הרעיונות שלו, שהפעימו אותי, אלא גם היכולת שלו לדבר באופן אישי, מה שלא הרבה רבנים מסוגלים לעשות. קראתי באגרות שלו על ההתלבטויות האישיות, וגם על המידות. זה ריגש אותי מבחינה דתית".

האם הרב קוק, בעינייך, הוא מודל גם להתמודדות עם האתגרים של היום?

"אני חושבת שכן. יש מאמר של הרב קוק שאני מאוד אוהבת ללמד, בשם 'השינויים העיקריים במחשבה החדשה'. הוא כותב על כך שפעם חיינו בעולם אמוני תחום, והיו כל מיני רעיונות מדעיים שתמכו באותה תודעה ייחודית, ואילו היום – והוא כותב לפני מאה שנה – כל אותה תפיסה של תיחום ובידול מתחילה להתערער. הוא כותב שפעם חשבנו שכל עדה וחברה סגורה בפני עצמה, שכדור הארץ הוא מרכז העולם ושהאדם הוא פנינת היצירה, הנבדל איכותית מכל שאר הנבראים, בעוד שכעת המדע מלמד אותנו שאנחנו חלק מרצף מאוד גדול. בכך הוא מטרים את הרעיון של הגלובליזציה, ושואל מה זה עושה לנו מבחינה דתית.

"ההברקה שלו היא היכולת להסב את המצב החדש להעמקת הבנתנו הדתית. תודעת הרצף שהמדע מלמד אותנו עליה היא, בעיניו, מעין ייחול לראות את עצמנו כמחוברים לא–לוהים. הכול מבחינתו הוא מין גישוש לקראת תפיסת א–לוהים חדשה. כך שהקושי של חלחול הגורמים החיצוניים יכול לקבל פרשנות דתית עמוקה".

הרב רוס: "אני מכיר באפשרות שהרב קוק מציע, אבל ברובד הפשוט אני מרגיש שהעולם הדתי היום מתערער. אני זוכר את החוויה שלי בישיבות שבהן למדתי – אהבתי את הטוטאליות שבהן, לא רק את הלימוד עצמו. הבחורים היו שקועים בתורה ובקדושה, וחיו כסוג של נזירים. היום, התלמידים שלי בישיבה, גם אם הם ילמדו אותה כמות של זמן, כבר לא יחוו את אותה חוויה – יש להם סמארטפון. הטוטאליות נעלמת. נכון שהאופקים שלנו רחבים יותר היום, אבל אנחנו משלמים על זה מחיר. אני חושב שגם היום אפשר לייצר חוויה טוטאלית כזו, אבל זה הרבה יותר קשה".

לשלוח את המתגייסות למקום שבו הן יכולות לתרום באמת. אימון חיילות קרביות, 2007
צילום: יוני מרקוביצקי, דובר צה"ל, פלאש 90 . למצולמות אין קשר לכתבה

החזית הניאו–חסידית

הזכרתם את הרב קוק. בחלק מהעולם הציוני–דתי היום מעמדו של הרב קוק מתערער, ובמקומו צומחים גיבורי תרבות חדשים – רבי נחמן מברסלב, אדמו"רי החסידות. איך אתם רואים את השינוי הזה?

פרופ' רוס: "אני רואה את זה כזליגה לפוסטמודרניות, שזו החזית הבאה שאני מאוד עסוקה בה. הפרשנות החדשה של רבי נחמן, ודמויות כמו הרב שג"ר והרב פרומן, הן הדבר החדש, וזה מאוד מרתק בעיניי. במובן מסוים, זה תהליך בלתי נמנע. למרות שהרב קוק מדבר מתוך ודאות בשלב הדיאלקטי שהוא הגיע אליו, אני חושבת שאנשי ישיבות הקו צריכים להבין שיש מחיר לדיאלקטיקה – היא ממשיכה הלאה, והיא תמשיך עד אין סוף. אני מגששת בחזית החדשה הזו. אני לא חושבת שהיא הגיעה לידי מיצוי, היא בחיתוליה, אבל זה מרתק ומאתגר ושם אני נמצאת".

הרב רוס: "אני לא מכיר מקרוב את העולם הזה, ואני בעיקר שומע עליו. העולם החרדי הליטאי שבו גדלתי אינו מתבסס על חוויה רוחנית בסגנון החסידי. ההתמסרות ללימוד התורה, לקיום ההלכה ולעבודת המידות אמנם אינה מושכת ומלהיבה במבט ראשון, אבל היא יכולה להשפיע באופן עמוק על האישיות יותר מחוויה, שהיא זמנית מעצם הגדרתה. אני חושב שהפנייה אל החסידות נובעת מחיפוש של הפן האישי בתורה, אבל גם מחיפוש הטוטאליות שדיברתי עליה קודם.

"הרב קוק היה אדם עם עוצמות רוחניות גבוהות, אבל במשנה שלו אפשר למצוא מסרים של 'גם וגם'. אנשים שצמאים לקיצוניות מוצאים אותה בברסלב או בחב"ד, שם הם מקבלים חוויה חזקה יותר. אני חושב שהרב קוק עצמו היה מודע לכך. הוא מדבר על כך שטוב שיש קבוצות שונות בעם ישראל, וההרמוניה היא לא האמצע ביניהן אלא השילוב של כוחות שונים".

אתה מלמד תלמידים לפני גיוס. מה דעתך על הדיון העכשווי סביב השירות בצה"ל?

הרב רוס: "אני חושב שיש כאן תופעה מסובכת מאוד, שאולי לא מתרחשת בכוונה תחילה, אבל הצבא לא פועל בחכמה. אני רואה את התסיסה בישיבה, בין התלמידים. הם מרגישים לא בנוח עם מה שקורה בצבא".

פרופ' רוס: "אני מכירה את זה מהצד של מדרשת לינדנבאום. הבנות הדתיות שמתגייסות הן מאוד איכותיות, וכך גם כשהן משתחררות. חייבים למצוא את הפתרונות בתוך הצבא, ולשלוח את המתגייסות למקום שבו הם יכולות לתרום באמת. יש לזה פתרונות, אבל המגמה של שילוב נשים ביחידות לוחמות בעייתית בעיניי. בנוסף לאתגרי הצניעות בשדה קרב, נראה לי חשוב לשמר זירה סמלית אחת לפחות שבה נשים מסתייגות מההמצאה הגברית המטופשת של הרג כאמצעי ליישוב סכסוכים".

ההבדלים ביניכם לא כל כך גדולים. איך אתם מסבירים שמבחינה ציבורית, לפחות, נדמה שאתם נמצאים משני עברי המתרס?

פרופ' רוס: "זה קשור למין סטריאוטיפ שיש כלפי הפמיניזם הדתי. הוא לא נוצר יש מאין, אבל הוא מרגיז אותי. אני חושבת שאלו שמתנגדים לפמיניזם ומרגישים מאוימים ממנו יוצרים מעין דחליל, וחובטים בו, וזה גורם עוול לתנועה החשובה הזו".

הרב רוס: "אני חושב שהסטריאוטיפ חוטא כלפי אמא שלי יותר משהוא חוטא כלפיי. יש עוול מסוים בתפיסה שלפיה פמיניזם דתי לא יכול להיות קשור למחוזות של ישיבת הסדר ועולם תורני. אני לא הרגשתי שאני מורד בבית שבו גדלתי בכך שאני הולך ללמוד בישיבה או להיות ר"מ. בצעירותי, ההורים שלי העבירו דרך אישיותם את המסר שבתפיסה ההלכתית אנחנו שמרנים, ובחירות המחשבה אנחנו פתוחים. במובן הזה אני מרגיש שאני ממשיך את המודל של הבית".

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון י"א ניסן תשע"ז, 7.4.2017