הקהל המשולהב בדנמרק ובקרקוב, שרקד לצלילי הגרוב הבוכרי, לא נתן למשפחת אלייב לרדת מהבמה. פאפא, הפטריארך והאב המייסד של ההרכב המשפחתי, ממילא לא נותן להם להתחמק מייעודם המוזיקלי. במצוותו כולם מנגנים מילדות וכולם גרים יחד, ובין קשיחות לחום מסתדרים גם עם הנכד החוזר בתשובה ועם נשות החמולה. חוויית צלילים, צבעים וטעמים בבית מנגן

פאפא (אלו) אלייב מנגן על דוירה, תוף מרים בוכרי, ומחייך אל נכדו הצעיר אברהם שיושב לידו. אברהם, בן שנתיים בערך, מחזיק בצלחת מפלסטיק ומתבונן בסבו ובידיו המיומנות. לאחר כמה רגעים הוא מתחיל לתופף על הצלחת, מחקה את תנועותיו של הסב. התיפוף יוצא מידיו הקטנות בקלילות ובטבעיות. הסב והנכד מנגנים ביחד, בהרמוניה. פאפא מרוצה. הוא מפסיק לתופף ומשבח את אברהם. "עוד", מבקש הנכד, מצביע על הדוירה, "עוד". אבל פאפא כבר עייף, ואברהם נלקח משם על ידי סבתו, כשהוא ממשיך לתופף על הצלחת ולהסתכל מאחוריו, כבוחן את התגובה של האיש הגדול.

כמה שנים אחרי הסצנה הזו, מתוך סרטם של טל ברדה ונועם פנחס, "הממלכה המופלאה של פאפא אלייב", אני מגיעה לביתה של משפחת אלייב בראשון לציון. אברהם כבר בן שש, וכשהוא נכנס לחדר שבו אני עורכת את הריאיון הוא מתבקש לנגן בשבילי. "הנה הנכד הכי קטן שלנו. הנה אברהם שלנו. הוא רוצה לנגן בשבילך", אומר פאפא. אברהם מתבייש, מסדר את המשקפיים שלו, משחק בצעצוע שהוא מחזיק, לא ממש נענה לבקשה. בסוף הוא מתרצה, ניגש יחד עם אביו אריאל לדרבוקה שבחדר, ושניהם מתחילים לנגן. דו שיח של תיפופים וקריאות בשפה הבוכרית. בסוף השיר אברהם לוקח את הדוירה, מלפף את החוט של התוף סביב ידו ומסובב אותו כמו כדורסל. אחר כך גם ינגן קטע קצר בפסנתר. "בשנה הבאה הוא יהיה בכיתה א'", אומר פאפא, "גם הוא יתחיל ללמוד בקונסרבטוריון, ואז יתחיל לנגן בכינור".

ילדי משפחת אלייב מנגנים מגיל צעיר מאוד, בערך מהרגע שבו הם יכולים לאחוז בצלחת ולאחר מכן בתוף, דרבוקה או דוירה. התוף, מסבירים לי, הוא "הכלי שהכי קל להתחבר אליו בגיל הזה, ככה הילדים נכנסים אל הקצב". אחרי כן, באזור גיל שש, הם מתחילים ללמוד בקונסרבטוריון, נבחר בשבילם הכלי שבו הם ינגנו, והם מתאמנים בכל יום, במשך שעות, במקביל ללימודים בבית הספר ובתיכון. מגיל שלוש הם כבר מתרוצצים על הבמה עם ההרכב המשפחתי, ומאוחר יותר מצטרפים כחברי הרכב קבועים. במשפחה הזו, אי אפשר להתחמק מהמוזיקה.

במשפחה חשובה המשפחה

ההרכב של משפחת אלייב מונה שלושה דורות מוזיקליים. אלו, המכונה כאמור פאפא, מנגן על דוירה, בניו אמין ואריאל מנגנים על כלי הקשה ואקורדיון, והנכדים אלאן, אמיר, אביבה ואמנדה מנגנים על דוירה, קאנון, פסנתר וכינור. הנכד צביקה (אלו) מנגן על קלרינט וכלי הקשה, אך כיום הוא כבר לא מופיע עם משפחתו, ונגיע לכך. שמות כולם מתחילים באות א', מסורת שנמשכת מאז שאלו התחתן עם עדינה, והחליט ששמות בני משפחתו יתחילו בהברה "אָה". פאפא מחליט על שמות הילדים הנולדים וגם על זהות הכלים שבהם כל אחד ינגן. הוא המייסד והמנהיג של ההרכב והוא המוביל את הקו המוזיקלי שלו, ובכלל – על פיו יישק דבר.

מאז שעלו לכאן בתחילת שנות התשעים מטג'יקיסטאן, הספיקה משפחת אלייב לקחת חלק בפרויקטים מוזיקליים רבים, לשתף פעולה עם אמנים מקומיים ולהופיע בפסטיבלים בארץ ובעולם. לצד המקצב הבוכרי האותנטי, במוזיקה שהתפתחה להיות מה שמכנה המשפחה "גרוב בוכרי", הביא עִמו פאפא גם מסורת וחוקים נוקשים. במשך השנים מתגלעים חילוקי דעות פנים משפחתיים סביב ההרכב, שמצטרפים להתנגשויות עם החיים המודרניים ומאיימים לערער את שלטונו של פאפא במותג המשפחתי שהקים. הסרט הדוקומנטרי "הממלכה המופלאה של פאפא אלייב", שהופק עבור ערוץ 8 של הוט ומוקרן בימים אלו בסינמטקים בארץ ובעולם, עוקב אחרי הדמויות המרכזיות במשפחת אלייב במשך ארבע שנים מחייהן ואחר הדרמות סביב ההרכב המשפחתי שבנו. זהו סרט על הגירה והתמודדות עם תרבות חדשה, פערים בין דורות ופערים מגדריים, אהבה עצומה למוזיקה, ומשפחה אחת שמגשימה חלום.

אני נפגשת עם פאפא, בנו אריאל והנכד אמיר – כולם דמויות מרכזיות בסרט – במרתף הבית בראשון לציון, המקום שבו מתחוללת המוזיקה של המשפחה. כאן נערכים האימונים והחזרות, כאן נובעים הרעיונות. כשפאפא נכנס אל החדר, עם לבושו הבוכרי הצבעוני המסורתי והנוכחות שלו, אי אפשר להתעלם. "אני אבא, אני סבא, אני בעל הבית שלהם", הוא מציג את עצמו. פאפא עלה לארץ בגיל 58 והשפה העברית קשה לו. בבית, בני המשפחה מדברים ביניהם בוכרית. בנו אריאל יתרגם חלק מהדברים שיאמר אביו ברוסית ובבוכרית לאורך הריאיון. הוא גם יעדן וימתן את דברי אביו כשיהיו חריפים מדי.

בחדר מוצב שולחן ארוך, ערוך עם צלחות וסכו"ם, מותאם לכמות גדולה של סועדים. אני שואלת אם מתוכננת ארוחה חגיגית. "עוד מעט מתחילה ארוחת הצהרים, ואת אוכלת איתנו", אומרים לי. כמובן שאל מול הכנסת אורחים שכזו אין אפשרות לסרב. לשולחן מוגשים על–ידי נשות המשפחה סלטים ומאכלים בוכריים, בראשם השולה, מעין ריזוטו בגרסה הבוכרית. "יש כאן אורז עם עוף וירקות, ולמעלה מוסיפים רוטב של לימון ושום", מסבירה לי אמנדה בת ה–12. "בימי שני אנחנו אוכלים שולה, ובימי שלישי אבא מבשל מאכל שנקרא פלוב, שם נוסף לאושפלאו", אומר אריאל. "זה אוכל חגיגי, מעדן". ופאפא מוסיף – "גם מחר תבואי", ואז מספר סיפור שיכול היה בקלות להיכנס לסרט של וס אנדרסון.

"יש לי דיפלומה של שף ממלון בלאס וגאס", הוא אומר. אריאל מוריד מאחד הקירות תעודה ישנה שבה מתנוסס שמו של אלו אלייב באנגלית ומתחתיו כתוב – שף, לאס וגאס, נבאדה, 1976. "הייתי בסיבוב הופעות עם אנסמבל איגור מוסייב ממוסקבה, והגענו ללאס וגאס", מסביר פאפא. "בעל המלון שבו היינו שמע שאני עושה פלוב, וביקש ממני לבשל בשביל העובדים שלו. הסכמתי, והוא שאל מה אני צריך. אמרתי ככה: 20 קילו אורז, 20 קילו בשר, 10 קילו עגבנייה, שמן זית, וגם בקבוק ויסקי. הוא שאל בשביל מה הוויסקי. אמרתי שכשאני מבשל אני שותה קצת", הוא צוחק. "עשיתי פלוב ל–250 איש. יצא טעים מאוד והם נתנו לי כובע של טבח, ודיפלומה. הכול דרך א–לוהים".

בבית גרים פאפא ואשתו עדינה, ובנם אריאל ואשתו מלכה, עם ילדיהם אביבה, אמנדה ואברהם. אמיר בן ה–23, שהתחתן בשנה שעברה ולו ילדה בשם אביגיל, נינה ראשונה שקיבלה שם המתחיל בא', גר בבת ים. שני ילדיו האחרים של פאפא, אמין ואדה, גרים בערים אחרות. מבחינת פאפא כל המשפחה צריכה לגור בבית אחד. בסרט הוא אומר: "אני אוהב שכולם גרים קרוב אליי. אני ואשתי למעלה, מתחת הילדים שלי, ואז הנכדים. משפחה צריך להיות ככה", הוא משלב את כפות ידיו זו בזו, "אם לא נהיה במשפחה ככה, לא תהיה אורקסטרה, תזמורת. לא יהיה כינור ולא יהיה קלרינט ולא יהיה קאנון ולא יהיה פסנתר ולא יהיה תופים. אם נהיה ככה", הוא שוב משלב את ידיו, "יהיה". ואריאל מתרגם משפט של אביו בבוכרית: "מה שהכי חשוב במשפחה זו המשפחה".

הסרט מיטיב לבחון את מרקם היחסים העדין של משפחת אלייב. אדה, בתו של פאפא, רוצה לשוב ולנגן בהרכב המשפחתי, אבל נתקלת בתקרת הזכוכית המגדרית בחברה הפטריארכלית שבה גדלה. בנה צביקה הוא בעל דעות משלו ושואף להקים הרכב נפרד ("הרבה מהתכונות של סבא נטבעו בי. אם אני רוצה להיות ביג בוס כמוהו, אני חייב ללכת לדרך משלי"), ואמיר נמצא בתהליך חזרה בתשובה ומסרב להופיע בשבתות, למורת רוחם של פאפא ואריאל.

דתי מפריע למוזיקה

אמיר, מתי התחלת בתהליך החזרה בתשובה?

"לקראת אמצע התיכון. תמיד הייתי בסביבה של בחורים שמגיעים ממשפחות דתיות, מתחזקים. משך אותי להתעניין בסיפור שלנו. בבית שלנו יש מסורת, קידוש, חגים ואוכלים כשר, והתחיל לעניין אותי מאיפה זה בא ולמה. התחלתי ללכת לשיעורי תורה, פה בראשון. תוך כדי השירות הצבאי הכרתי את אשתי, שגם הייתה בתהליך חזרה בתשובה. התחברנו, מצאנו אחד את השנייה, מצאנו את הדת, מצאנו את הכוח של האמונה".

בסרט רואים שההחלטה הזו לא פשוטה למשפחה שלך.

"זה לא פשוט, לא פשוט בכלל. ההלכות פחות קשות בשבילי, העניין היותר מסובך הוא איך לשלב את זה עם הדבר הזה שנקרא משפחת אלייב. כאן זה יותר מסובך. כי היו הופעות בשבת, בחגים, ושם הייתה התנגשות. זה לא היה פשוט ועד היום קשה להם עם זה, ועברו חמש שנים מאז שהחלטתי לא להופיע בשבת. אבל הם למדו לקבל ולהבין. אין להם כל כך בררה".

אריאל, אתם מקבלים היום את החזרה בתשובה של אמיר?

"תראי, אנחנו מכירים דת. היהודים הבוכרים תמיד היו קרובים לדת, אבל אצלנו כל הזמרים הגדולים היו הולכים לבית הכנסת, מתפללים, ואחר כך שרים ומנגנים. ולא היו מתעסקים עם כסף. את הכסף היו מקבלים במוצאי שבת או ביום ראשון. ככה אני מכיר. אצלנו המסורת הייתה אחרת".

ופאפא אומר: "אמיר בחור טוב, מוזיקאי מצוין, הוא עובד. אבל הוא דתי. אני לא אוהב דתי. זה מפריע במוזיקה! בשבת הוא לא יכול לנגן, הוא לא יכול ללכת להופעות. הוא רק מתפלל ולומד תורה, ערב ובוקר. זה מפריע. לאמנים זה מפריע".

פאפא הוא דמות מורכבת. הוא פטריארכלי ושתלטן, אך גם בעל חזון, חם ומסור למשפחתו, ומלא הומור ושמחת חיים. בפגישה איתו מתגלה דמות חביבה ומתעניינת. הוא בקיא מאוד באקטואליה, וחובב ספורט, בעיקר טניס. בסרט, בטלוויזיה ברקע החדר משודרים משחקי טניס, ובפגישה הוא מציין את רוג'ר פדרר ואת רפאל נדאל כטניסאים האהובים עליו. "תראי את המזוודה הזו", אומר אריאל על מזוודה ישנה שהוא מביא מפינת החדר. "זו המזוודה של הדוירה, איתה פאפא מסתובב כבר מעל חמישים שנה, וכשפותחים אותה, תראי, יש תמונה של מריה שראפובה, הטניסאית הרוסייה". "אני אוהב מאוד ספורט. אני ספורטאי", אומר פאפא. "במשך 15 שנים הייתי האלוף של טג'יקיסטאן בהיאבקות קלאסית". ואריאל מוסיף – "היאבקות בסטייל צרפתי. בלי מכות, בלי להכאיב, הכול נקי".

בסרט מתגלים בפאפא גם צדדים רכים. באחת הסצנות האחרונות הוא שוכב על המיטה עייף, נותן לאברהם לקפוץ לידו על המזרן. "תיזהר שלא תיפול", הוא אומר ומחבק את נכדו, "אתה הבן שלי, אתה החמוד שלי". אברהם מתעייף ונשכב לצד סבו. הסרט צועד לעבר סופו כשהסב ונכדו בן השלוש מסתכלים אחד לעבר השני, מחייכים ומדברים.

לא עושים חלטורות

פאפא אלייב נולד בסמרקנד, אוזבקיסטן, לפני 84 שנים. אביו היה זמר מפורסם, ואמו ניגנה בדוירה. "חשבו שגברים מנגנים הכי טוב בדוירה", הוא מספר. "כולם באו אלינו הביתה, ועשו תחרות עם אמא שלי. היא ניצחה את כולם. היא הייתה מתופפת מיוחדת במינה, היא תופפה במהירות כזו שלא הבחינו ביד שלה. אמיר, בבקשה תנגן כמו שאמא שלי ניגנה".

אמיר ניגש אל הדוירה ומתופף במהירות, והנה אני בתוך מופע פרטי של משפחת אלייב. "בגיל קטן, אולי ארבע, למדתי מאמא שלי לתופף על הדוירה", הוא ממשיך ומספר. "מהרגע שנגעתי בדוירה לא יכולתי לעזוב אותו. תופפתי בכל מקום, עשיתי כל כך הרבה רעש!", הוא מרעים בקולו, "עד שההורים כבר לא יכלו לסבול אותי וגירשו אותי מהבית. חיפשתי מקום לנגן בו. עליתי על הגג, יצאו השכנים ואמרו – בבית אתה מפריע רק להורים, כאן אתה מפריע לכל השכונה. וגירשו אותי. כל כך אהבתי לנגן בדוירה, הייתי מנגן גם במרתף".

כשהיה בן עשר הגיעה אל ביתם להקת תיאטרון מעיר הבירה טשקנט. שחקנים וזמרים בלהקה היו חברים של אביו. "הם שמעו אותי מנגן", הוא אומר, "והציעו לאבא שלי שאבוא לעבוד איתם בתיאטרון, ובמקביל הם ידאגו שאלמד בבית הספר, וכך היה". כשפאפא מספר את סיפורו, אריאל מנגן בפסנתר שבחדר ושר בבוכרית ואמיר מלווה אותו בתוף. בטשקנט למד פאפא מוזיקה בבית ספר מקצועי, ועבד בתיאטרון. מאוחר יותר עברה משפחתו לטג'יקיסטאן. במשך השנים הופיע בלהקות ותיאטראות נחשבים, זכה בפרסים והופיע בכל העולם – "במוסקבה, ארגנטינה, פריז, אפילו באפריקה. נשיא טג'יקיסטאן קרא לי 'אוצר לאומי'", ואריאל מוסיף – "עד היום מכירים בטג'יקיסטאן את אבא, באנציקלופדיה שלהם בין ההגדרות הראשונות של האות א' מופיע אלו אלייב, נגן דוירה. הממשלה בטג'יקיסטאן הזמינה אותו לשם כמה פעמים כשכבר היינו בישראל". ופאפא אומר: "נתנו לי מדליה זהב של אמן עולמי".

בשנת 1991, לאחר התפרקות ברית המועצות ו–48 שעות בלבד לפני פרוץ מלחמת המפרץ, עלתה המשפחה לארץ. פאפא היה בן 58, אריאל בן 24. "באנו לכאן עם בגדי הופעה וכלים. לאבא היו מאה דולר בכיס, וזהו", אומר אריאל.

למה בחרתם לעלות לישראל?

"מי אני?", שואל פאפא, "אני יהודי. בגלל זה באתי פה. יכולתי ללכת לאמריקה, לקנדה, לגרמניה, אבל בחרתי בישראל. הייתי בהופעות בכל העולם, וראיתי איפה היהודים צריכים להיות. בכל העולם לא אוהבים יהודים, המקום שלנו הוא רק פה. הבעיה היא שגם כאן יהודים לא אוהבים יהודים. צריך להתאחד".

ההתאקלמות בארץ לא הייתה פשוטה. "כשבאתי לכאן אמרתי שאני עושה מוזיקה", מספר פאפא. "אמרו לי – המוזיקה שלך לא הולכת פה. אמרתי – לא הולך? בטח שיילך. מוזיקאים שבאו מרוסיה עשו אז חלטורות במסיבות בר מצווה ובחתונות. אמרתי לילדים שלי – אנחנו לא עושים חלטורות. המקצוע שלנו הוא מוזיקה, וצריך לעשות מוזיקה".

ההתבססות שלהם בממסד המוזיקלי בארץ החלה לאחר הופעה במתנ"ס בחולון. "אחרי ההופעה שם ניגש אליי יוסף בן ישראל, מנהל פסטיבלים ורדיו, והזמין אותנו להופיע בפסטיבל מוזיקה ים תיכונית בנצרת", אומר אריאל. "שם הכרנו אמנים כמו אריק לביא, מרגלית צנעני, אתניקס וזהבה בן. ישראל בורוכוב, מנהל אנסמבל 'מזרח מערב', יצר איתנו קשר והזמין אותנו להופיע בפסטיבל בגרמניה, ואחר כך בצרפת ובהונג קונג. עבדנו גם עם חיים צינוביץ ומיקי גבריאלוב. עשינו חזרות, גדלנו, והמוזיקה שלנו גדלה".

כלי לכל ילד

פאפא, למה חשוב לך כל כך שכל בני המשפחה יהיו מוזיקאים?

"אבא שלי היה זמר, אמא שלי ניגנה בדוירה, זה הולך מדור לדור. איך יכול להיות שילד שלי יהיה למשל סַפָּר? זה לא מתאים. מוזיקה זה קודם כול נשמה. היא נותנת הרבה כישרונות, וגם כוח בגוף של האדם. אצלנו הבוכרים כשנולדים ילדים עושים מוזיקה, וגם כשהאדם נפטר עושים מוזיקה, עצובה. המוזיקה מלווה את האדם כל החיים".

ואם יגיע ילד ויאמר לך – אני לא רוצה?

"אוקיי, בסדר גמור, אני אחזיר אותו בחזרה לבטן של אמא שלו", הוא צוחק. "ככה אמרתי בטלוויזיה, אצל טלי ליפקין שחק", הוא ממשיך לצחוק, "ככה אמרתי בטלוויזיה!"

"אבל הילדים מאוד אוהבים את המוזיקה", אומר אריאל.

"נכון", אומר פאפא, "ואת יודעת למה? כי אנחנו לא אומרים לילד אם הוא רוצה או לא רוצה, מהבוקר עד הערב יש פה בבית מוזיקה. יש הופעות וחזרות וניגונים, הם רואים ושומעים, והם בפנים. אלו החיים שלנו".

ואכן, נראה שילדי משפחת אלייב כולם אוהבים את המוזיקה. כמו שאומר אריאל בסרט: "כששואלים אותם מה אתם רוצים להיות כשתהיו גדולים, אז יודעים מה התשובה".

אמיר נמצא על הבמה מגיל שלוש וחצי. גם הוא קיבל תוף כשהיה ילד, ובגיל שש התחיל ללמוד פסנתר קלאסי בקונסרבטוריון. בגיל עשר הקאנון נכנס לחייו. "סבא משך בחוטים, מאוד בחכמה. הוא נסע לתורכיה, לפסטיבל באיזמיר, וכנראה שהכלי הזה מאוד תפס אותו. סבא מחפש לכל ילד כלי מיוחד שיתאים לו. הוא החליט שבשבילי מתאים הקאנון. בהתחלה לא נמשכתי אל הכלי, הייתי אז עם הפסנתר בכל הכוח. לקחו אותי לכמה שיעורים באוניברסיטת בר–אילן, הייתה שם אז מחלקה למוזיקה מזרחית, היא נסגרה ואני המשכתי ללמוד לבד, מסרטונים של נגנים מדהימים שראיתי דרך יוטיוב ועם המון עזרה מהמשפחה. אז כבר התחברתי מאוד אל הקאנון, הוא נכנס לי ללב".

היית מתאמן בכל יום?

"אני קצת עצלן בטבע שלי, אז היה לי קשה לשבת ולהתאמן, אבל דורשים מאיתנו. בלי להתאמן לא יוצא כלום. דרוש כישרון, אבל בלי להתאמן אי אפשר. התאמנתי בכל יום. למרות שלא תמיד היה בא לי, עשיתי את זה".

לא העדפת לצאת עם חברים, לעשות מה שעושים רוב הילדים בני גילך?

"זה מה שהכרתי, לזה גדלתי. בדיעבד לפעמים מרגישים איזה פספוס, אבל בשורה התחתונה זה הדבר הכי טוב שיכול היה לקרות לי. ראיתי דברים שילדים בגילי לא חלמו לראות, הייתי בכל העולם עם ההרכב. הפעם הראשונה שבה טסתי להופעה הייתה בגיל שש. אפשר לומר שהמוזיקה לקחה קצת מהמקום של הלימודים, אבל אני לא מתחרט על זה, כי סללו לי דרך כל כך נכונה עבורי, שמתאימה לאופי שלי. אני לא יודע אם הייתי מסתדר במקצוע אחר. אני לא יכול לדמיין את עצמי יושב במשרד כל יום. אלו החיים שלי, המוזיקה".

לאמיר קריירה מוזיקלית במקביל להרכב המשפחתי. בגיל 15 הוא התחיל לעבוד עם דודו טסה, וניגן בהרכב שלו עד גיל 20. הוא עובד עם ישי ריבו ועידן עמדי, וגם מקליט חומרים משלו. "אני חושב להקים הרכב עם המוזיקה שלי", הוא אומר, "אבל בחיים זה לא יבוא על חשבון המשפחה".

יצא בהפגנתיות

הדרמה המרכזית שעליה נשען הסרט היא סיפורם של אדה ובנה צביקה. אדה, שחוזרת לנגן בקאנון, רוצה להופיע עם ההרכב המשפחתי, אך פאפא מתנגד. צביקה, שניגן בקלרינט בהרכב והיה חלק מרכזי בו, פותח הרכב חדש בשם "הסלון של אלייב" ומזמין את אמו להצטרף. באחת מהסצנות החזקות בסרט אדה וצביקה מחליטים להופיע בקטע בכורה בסעודת יום ההולדת של פאפא. כשהם מתחילים לנגן, פאפא יוצא בהפגנתיות מהחדר. "לא אהבתי את מה שהם עשו", אומר פאפא על האירוע. "יצאתי מהחדר, הלכתי לשירותים. אבל זו מחשבה של הבמאים. חיפשו קונפליקט, דרמה, וככה זה נראה בסרט".

על ההרכב של אדה וצביקה הוא אומר: "לא ראיתי ולא שמעתי אותם, זו חלטורה. אנחנו עושים מוזיקה מקצועית, פרופסיונאל. לא צריך שינגנו איתנו. יש לנו את אריאל ואמיר ואביבה ואמנדה ואברהם, לא צריך".

אריאל מעדן את דברי אביו: "ההרכב שלהם לא מפריע, הם לוקחים להיטים מרוקאיים ותורכיים ומנגנים אותם בסטייל שלהם. הם לא נוגעים בחומרים שאנחנו מנגנים. מה שאנחנו מנגנים אין אף אחד שמנגן. צביקה הוא אהוב, וכישרון שחבל על הזמן, אנחנו כן נשמח כמה שיותר לנגן ביחד".

אמיר: "מהבחינה הזו, הבמאים לקחו איזשהו צד ובנו עליו סיפור". ואמנדה מוסיפה: "הם הקצינו".

אריאל: "אני רואה שאנשים אוהבים מאוד את הסרט. אנחנו מופיעים אחרי הקרנות שלו בארץ, והבמאים נסעו איתו לאמריקה, לתורכיה, להודו, לברזיל ולרוסיה. יכול להיות שנופיע בהקרנה בפסטיבל קרקוב הקרוב. הבמאים אמרו שרק עכשיו הם הבינו עם איזו תרבות הגיעו אנשים מרוסיה. איזה כוח יש לתרבות הזו. הקהל אומר אחרי הסרט שהם רואים בו גם את המשפחה שלהם, זה מדבר אליהם".

"הסרט טוב מאוד בשביל ההיסטוריה", מוסיף פאפא. "אני לא יודע כמה שנים אהיה בעולם, ואחרי זה נשאר סרט, תיעוד, זה היסטוריה. לא את הכול הבנתי ממנו ולא את הכול אהבתי. אבל את הסרט הזה רואים בכל העולם, לא רק בישראל. עכשיו אני רוצה לעשות סדרה, על המשפחה והמוזיקה שלנו".

עם הגב לקהל

אריאל, אדם אופטימי וחייכן, הוא יד ימינו של פאפא, כרוך אחריו ושומע לדבריו. לא מדובר באחד מהמורדים. בסרט אומר על כך אמיר: "יש אנשים שאחת מהתכונות שלהם זה לתת את עצמם עד הסוף למישהו. אבא שלי הוא כנראה נבחר, מכל הילדים, להיות עם אבא שלו לכל אורך הדרך. לא משנה אם לטוב, לרע, קשה לו, לא קשה לו, טוב לו, לפעמים פחות טוב לו. הוא לא מוותר".

גם אריאל התחיל לנגן בגיל צעיר מאוד. הוא למד בטג'יקיסטאן במשך שנים ארוכות פסנתר ופיתוח קול, וגם שירת שירות חובה בלהקה צבאית בצבא קזחסטאן. בסרט מתוארת הפעם הראשונה שבה עלה על במה, בגיל ארבע, והוא חוזר על הסיפור כשאנו משוחחים: "אבא הביא שרפרף קטן, אדום, ותוף טמטם אפריקאי. הוא הסביר לי שאני צריך לצאת לבמה ולהתיישב על הכיסא, וכשיורם המסך לא אראה את הקהל, כי יהיה חושך. יצאתי אל הבמה, התיישבתי, התחלתי לתופף ולשיר, ופתאום אבא צעק לי מצד הבמה – תסתובב, תסתובב. מסתבר שהתיישבתי הפוך, עם הגב לקהל. כולם חשבו שזה בכוונה והריעו לי ולבימוי המקורי של אבא", הוא ופאפא צוחקים.

בקרוב תחגוג חמישים. כל חייך אתה מופיע עם ההרכב ונוסע בין פסטיבלים בעולם. זה לא קשה?

"אנחנו לא מכירים משהו אחר. בלי מוזיקה הייתי משתגע, בטוח. טוב שיש מוסיקה, וטוב שביחד".

הוא מציין את המגורים המשפחתיים בבית אחד כחשובים במיוחד. "איך הילדים מקשיבים? אם היינו רק זוג שמגדל ילדים, לא היינו מסתדרים ומצליחים להגיע לתוצאות כאלה. הילדים רואים איך אני מתייחס להורים שלי והם לוקחים דוגמה. הכוח הוא בביחד".

גם בנות משפחת אלייב לומדות מוזיקה ומנגנות עם המשפחה. אמנדה בת ה–12 לומדת כינור ושרה. אביבה בת ה–21 מנגנת בכינור ומשתפת פעולה עם אמנים כמו עידן עמדי ולירז צ'רכי. בימים אלו היא גם לומדת משפטים באוניברסיטת בר–אילן. בסרט טוענת אדה שכמו שקרה לה, גם כשאביבה תתחתן ותהיה לאם לא ייתנו לה להמשיך ולנגן עם ההרכב. אני שואלת את פאפא אם הדברים נכונים. "תלוי מי יהיה הבעל שלה", הוא אומר. "אם הוא ירצה מוזיקה אחרי החתונה או לא. בגלל זה אמרתי לה ללמוד משפטים, כדי שיהיה לה עוד מקצוע. אם בעלה יסכים נרצה שהיא תמשיך איתנו, היא מרכז בלהקה. אבל את יודעת מה, כשיבוא הבחור שרוצה להתחתן איתה, אני אקח אותו לשיחה ואומר לו מההתחלה – 'היא מוזיקאית, אתה לא תעשה בעיות אחר כך? תגיד לי עכשיו'. אם הוא אומר שהוא עושה בעיות אני אומר לו שיילך מפה לכל הרוחות".

ב–2011 הוציאה המשפחה אלבום בהפקתו של תמיר מוסקט, ובימים אלו הם עובדים על אלבום חדש. "תמיר מוסקט פתח אותנו לקהל הצעיר, לפאבים ולמועדונים, וגם נחשפנו בפסטיבלים בעולם", מתלהב אריאל. "היינו למשל בדנמרק, הם לא יודעים לא עברית ולא בוכרית. עוד לא התחילה ההופעה, היינו מאחורי הקלעים, ופתאום אנחנו שומעים שהקהל שר את הפזמון של אחד השירים. הם מכירים, בדנמרק! זה היה מדהים. עלינו לבמה והיו שם בשורות הראשונות כ–120 צעירים עם חולצות ירוקות פתוחות, שדפקו על הבמה וצעקו 'אלייב, אלייב'. יצאתי צרוד מהבמה מרוב האנרגיות שהיו שם. הופענו בפסטיבל בקרקוב והיינו אמורים להופיע במשך שעה ורבע, סיימנו ואנשים לא רצו שנעזוב. רק ביקשו עוד. כשאנחנו מנגנים הקהל לא יושב, כולם קמים ורוקדים. זה קצבי, זה גרוב".

לפני סיום מבקש פאפא מאריאל לשיר שיר שמספר על חיי האמן. אריאל מסביר לי את פירוש המילים בשפה האוזבקית: "לא משנה איזה מצב רוח יש לאמן או מה עובר עליו, כשהוא עולה על הבמה, הכול צריך להיות פרפקט, שמח ויפה, אפילו אם הוא עובר בלב דברים לא קלים. בשביל הקהל". אריאל מתיישב ליד הפסנתר, מנגן ושר ברגש, מתכוון לכל מילה. פאפא עוצם עיניים, וכשאריאל מסיים הוא פותח אותן ואומר – בראבו..

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון י"א ניסן תשע"ז, 7.4.2017