היאלמותו של משה השמש | יואל רפל

את אירועי ליל הסדר האחרון בבית הוריו בסיגט בשנת 1944 מתאר אלי ויזל בגרסאות שונות לאורך כתביו. מבין התיאורים מצטיירת יהדות המסרבת להאמין בגורלה הקרב ובא

בערב פסח תש"ד (1944) החלה השואה בסיגט, עיר הולדתו ונערותו של אלי ויזל. הקהילה היהודית בעיר הקטנה שבמדרונות הרי הקרפטים, שמנתה כ–12 אלף יהודים, לא הייתה מודעת באותו יום כלל לסופה המתקרב והולך. בשבוע שלפני החג עסקו כל בני הקהילה בהכנות לפסח. מזג האוויר היה נוח, החורף התרחק והאביב התקרב. "העיר פתחה ליבה לקרני חום, להרגשת אושר. ברחוב היהודים, הרוגש והסואן, היו הסוחרים שמחים בחלקם. העסקים היו טובים… והמלחמה בכל זה? רק מספר אנשים, שכינום יודעי דבר, דיברו עליה", כתב אלי ויזל במאמרו "הפסח האחרון".

אכן קשה להאמין. שנה לאחר מרד גטו ורשה, כאשר רכבות נאציות עמוסות יהודים שנלקחו בכוח מבתיהם בערים, בעיירות ובכפרים שעטו ביום ובלילה לכל אורכה ורחובה של אירופה בדרכן אל מחנות ההשמדה, "יהודי סיגט לא ידעו דבר. הם היו היחידים שלא ידעו".

האמנם לא ידעו דבר? האם השמועות על המתרחש בפולין ובאוקראינה, בליטא ובבלרוס, לא חצו גבולות ולא עברו באותן דרכים שבהן, בשנים שקדמו לשנות הרעה, עברו ממדינה למדינה ומעיר לעיר דברי תורה וחידושים בהלכה? ואולי, יותר מכול, לא רצו יהודי סיגט לדעת דבר? רשימה קצרה שפורסמה בעיתון יהודי הונגריה סיפרה על המרד בגטו ורשה ועל סופם המר של המורדים. למקרא המאמר "העירה אמי (= של אלי ויזל. י"ר): 'הם שגו בגילוי חוסר סבלנות בהתמרדם. היו צריכים להמתין בשקט עד שהגרמנים יודו בתבוסתם. הייתה זו טעות להרגיז את הגרמנים'".

העיוורון וההתעלמות היו מוחלטים. כבר ב–1942 ניתן הרמז המפורש הראשון – גירושם של חסרי הנתינות. כל מי שהתגורר בעיר ולא הייתה בידו נתינות הונגרית גורש על ידי שלטונות הונגריה שפעלו לפי הוראות הנאצים. מאות גורשו ונלקחו ברכבות לגליציה, אל הערים קולומייה וקאמיניץ פודולסק. שם, הרחק מקהילתם, הושמדו בקברי אחים כפי שהושמדו באותם ימים הקהילות באותן ערים. מעטים ניצלו ומצאו את הדרך חזרה לביתם. בודדים היו, והיחס אליהם היה מתנכר ומבטל. יהודי סיגט לא רצו לשמוע, לא רצו להאמין, ריחמו על הניצולים יותר משביקשו לדעת מה עבר עליהם בגיא ההרגה.

אחד מהשבים שראה את השמדת בני משפחתו היה משה השמש. האיש העני והמרופט חזר "משם" והחל לספר ולספר סיפורי אימה מסמרי שיער. ככל שסיפר יותר, על "שם" ועל בריחתו משם, נתקבלו דבריו בספקנות יתר והוגדרו כסיפורי בדים. "נטרפה דעתו", אמרו עליו, וככל שסיפר יותר על קברי האחים כך נדחה יותר ויותר אל שולי הקהילה, עד שנמצא פתרון קהילתי משותף, להתעלם ולבטל את כל דבריו.

איור: נעמה להב

הסדר המשפחתי האחרון

פעמים רבות ביקש אלי ויזל לחזור בכתיבתו אל אותו ליל הסדר האחרון שקיימה משפחתו הגרעינית השלמה, ההורים וארבעת ילדיהם, שלוש בנות ובן, בעיירה סיגט. הזיכרונות מההתכנסות המשפחתית האחרונה הילכו עליו קסם וגעגועיו אל העולם שלא יחזור עוד שימשו מעיין נובע ליצירתו הספרותית והתיעודית. יותר מכל אירוע אחר בחיי משפחתו בסיגט היה אותו ליל סדר מקור לכתיבה רגשנית וספוגת אהבה לקן המשפחתי החם והאוהב שמיד לאחר החג החלה התפרקותו. ככל שנקפו השנים קיבל אותו ליל סדר ממדים גדולים יותר, שמימיים יותר, נסתרים ונעלמים.

ספרו הידוע ביותר של ויזל, שהקנה לו שם עולם, הוא הספר "הלילה" שמזה שנים רבות הוא הספר המכונן לתודעת השואה. עשרות מיליוני העותקים של הספר שנמכרו בארצות שונות היו הבסיס לכל פעילותו הנרחבת במשך שישים שנה למען זיכרון השואה. אלא שבספר "הלילה", על גרסאותיו הראשונות – בעברית, יידיש וצרפתית – ליל הסדר כמעט אינו נזכר כלל. בגרסה העברית החג כולו מסתכם במשפט אחד: "הימים היו ימי חג הפסח. בשביעי של פסח נפתחה פרשת הייסורים".

בגרסה ביידיש, שכותרתה "און די וועלט האט געשוויגן" ("והעולם שתק"), מתאר ויזל את ההכנות לחג, ומספר על כך שבתי הכנסת כבר היו סגורים כיוון "שמפחדים ממשהו לא נודע" ומנייני התפילה מתקיימים בבתים פרטיים. "בכל זאת עורכים את סדר פסח. אני שואל את הקושיות. צפורל'ה אחותי הקטנה חושבת על גנבת האפיקומן. כמו שאומרים, הכול הולך כרגיל". את המהדורה ביידיש תרגם וערך ויזל למהדורה בצרפתית, שהיא המקור לספר בכל השפות השונות, כולל בעברית. במהדורה בצרפתית לא נזכר סדר פסח כלל. "שמונת ימי הפסח. מזג האוויר נפלא. אמי טרודה במטבח. בתי הכנסת סגורים. התאספנו בבתים פרטיים; לא כדאי להרגיז את הגרמנים. כל דירה ודירה, של רבי זה או אחר, הייתה למקום תפילה. שתו, אכלו, זימרו. התורה מצווה עלינו לשמוח בשמונת ימי החג, להיות מאושרים. אך הלב לא שמח".

חמש עשרה שנים לאחר שכתב את "הלילה" פרסם ויזל בידיעות אחרונות – העיתון שבו עבד במשך עשרים ושתיים שנים, ובו הופיעו רבים ממאמריו החשובים ביותר – את מאמרו "הפסח האחרון" (2.4.1969). את מאמרו פותח ויזל בגעגועים לאותו ליל סדר שהתקיים בבית משפחתו בסיגט בערב פסח תש"ד (1944). "הייתי רוצה לחיות מחדש את הפסח האחרון בבית אבי". עיקרו של המאמר הוא תיאור האווירה בעיירה בימים שקדמו לפסח ובערב החג עצמו, כאשר הוויכוחים הגדולים היו סביב השאלה מתי ואיך ינוצחו הגרמנים על ידי הרוסים. "כולם היו משוכנעים שיהודי יכול לחכות לקץ הפורענות".

מה היה באותו סדר שויזל כל כך מתגעגע אליו? בדיונים הארוכים ברחובות העיר בולטת עדותו הכנועה של משה השמש: "חולני, ביישן, עני… שסיפר וסיפר סיפורי אימים מסמרי שיער. הוא סיפר על מסעו מסיגט לקולומייה, על בריחתו מגליציה ועל משפחתו וילדיו שנשארו שם. בבור האחים… יהודי סיגט לא יכלו ולא רצו להאמין לו. היו אומרים: נטרפה עליו דעתו. לבסוף נשתתק".

משה השמש הוא היסוד לתיאור הסדר האחרון. "ראיתי את משה השמש בפעם האחרונה בערב פסח". דמותו היא דמות מפתח בכל תיאורי ויזל את אירועי השואה בעירו. משה השמש שסיפר את שראו עיניו בגליציה והזהיר מפני הצפוי נדחה והורחק על ידי כל שומעיו. בכל כתיבתו של ויזל על סיגט ממלא משה השמש תפקיד מרכזי, המתריע בשער שאיש לא מאזין לאזהרותיו. "הוא חי את גורלנו לפני כולנו". ואז מגיע פסח: "הסבנו לסדר של פסח סביב שולחן בית אבי, לפתע נזכרתי בשמש – משה השמש. אמרתי לאבי כי ברצוני ללכת להזמינו שיסב עמנו לסעודה. אבי הסכים. מיהרתי החוצה ורצתי אל משה. הוא לא היה שם. לא היה אור בצריפו ולא בבית המדרש… חזרתי הביתה ולבי כבד עלי".

האמנם נעלם משה השמש?

לא‭ ‬רצו‭ ‬לשמוע‭, ‬לא‭ ‬רצו‭ ‬להאמין‭. ‬רחוב‭ ‬בגיטו‭ ‬סיגט‭, ‬פסח‭ ‬תש‭"‬ד‭, ‬1944

אליהו בליל הסדר

בכתיבה הראשונה (בספרו "והעולם שתק") סדר פסח הוא אירוע משפחתי צנוע. בכתיבה השנייה (בספרו "הלילה") אין אזכור כלל לסדר פסח. בכתיבה השלישית (במאמרו "הפסח האחרון") משה הנעלם חסר להסבה המשפחתית. אך בכך לא די. שמונה שנים מאוחר יותר חוזר אלי ויזל לתאר את סדר פסח האחרון בבית הוריו. במאמר שהוא מפרסם בידיעות אחרונות בערב חג הפסח של שנת תשל"ז ("אורח בליל הסדר"; 1.4.77) אנו מתוודעים לתיאור שונה לחלוטין של אותו ליל הסדר.

שלושים ושלוש שנים לאחר הסדר האחרון בבית הוריו מקבל האירוע תפנית בהתרחשויות שיש בהן משום מתן משמעות חדשה. הכוכב של הסדר הפעם הוא אליהו הנביא, הדמות האגדית והנסתרת המציתה את דמיונם של ילדים ומשאירה אותם ערים עד פתיחת הדלת לכבודו. לאחר שהוא מתאר את דמותו של אליהו הנביא כפי שהצטיירה בעיניו, "דמות של יהודי תימני, דק–גו, חמור סבר, מסתורי", הוא מספר סיפור חדש לחלוטין: "אורה מילאה את ביתנו לקראת ליל הסדר. אמי ושתי אחיותיי הקשישות ממני עוד טרחו במטבח, אחותי הצעירה ערכה את השולחן". הסדר שתואר עד עכשיו כאירוע צנוע שנעשה כמעט בהסתר מביא לפתע אור של שמחה לבית.

ויזל המעיד על עצמו כי היה נרגז על כך שהמשפחה מתכנסת לבד מחכה לאורח כדי לקיים "כל דכפין וכל דצריך". "הלך רוחי השתפר כשנפתחה הדלת ואבי הופיע בלוויית אדם רועד, ביישן ובעל מראה של קבצן. אבי פנה אליו ברחוב בהזמנה המסורתית 'כל דכפין' ואילו הוא, הזר, השיב: אינני רעב". האורח המסתורי שתיאורו דומה למי שויזל חיפש אחריו בתיאורו הקודם של אותו ליל הסדר מתעקש לספר למסובים על חוויותיו בגליציה, אך אלו מבקשים לדחות את סיפורי הרעה על פני הטובה והשמחה של החג. "הקשבתי לאורח ותהיתי בלבי: מיהו האיש? מה חפצו? כסבור הייתי שהוא חולה ואומלל, ואולי דעתו נטרפה עליו. רק מאוחר יותר הבינותי שהיה זה אליהו הנביא".

אלא שהדמות הפלאית של סדר פסח מקבלת ממדים אנושיים של "פליט יהודי עלוב מפולין שחזה מבשרו, ולעתים תכופות מדי, את ניצחון המוות על האדם ותפילתו. עודני מאמין באמונה שלמה כי אכן הוא הוא שפקד אותנו באותו ערב". האמנם היה זה אליהו הנביא? האורח שישב לסדר נעלם בעת שנמזגה הכוס לכבודו של אליהו. "אבי, אמי אחיותיי ואפילו שפחתנו הזקנה – שעד רגע זה לא נודע על השתתפותה בסדר פסח – היו מוכי תדהמה. אבי הפטיר 'אינני תופס'". קריאותיו של ר' שלמה ויזל, אבי המשפחה, אחרי האורח המסתורי: "ידידי חזור, חזור ונשמע דבריך"… חזרו כהד ללא מענה.

"בלב כבד חזרנו לשולחן ולגמנו כוס אחרונה… הסדר הסתיים ואנו לא העזנו להסתכל איש בפני חברו". האורח שבמהלך הסדר חזר וביקש "הניחו להגדה. כל זה נחלת העבר, מוטב שתקשיבו למה שאומר לכם", נעלם כלא היה. האמנם נעלם? "חזרתי וראיתי את אורחנו כעבור שבועות אחדים. השיירה הראשונה עמדה לצאת מהגטו. הוא היה בתוכה… כיום יודע אני את אשר לא ידעתי אז. מקץ מסע ארוך שנמשך ארבעה ימים ושלושה לילות הוא ירד בתחנת רכבת סמוכה לעיירה בשלזיה. שם המתין לו רכב אש ונשא אותו בסערה השמימה".

חמש עשרה שנים לאחר פרסום המאמר "אורח בליל הסדר" כותב אלי ויזל את החלק הראשון בביוגרפיה שלו "כל הנחלים הולכים אל הים". בספר המתפרסם באנגלית ב–1995 מקבל אותו ליל הסדר ממדים המוכרים מבתים רבים עד היום. מה שנעלם בכל התיאורים עד עתה, חמישים שנה לאחר סיום המלחמה זוכה לתיאור ציורי ומרגש. "בבית, השולחן היה ערוך: מפה לבנה, שישה נרות, כלי כסף מבהיקים. סבתי בשמלת החג שלה הייתה מהורהרת עוד יותר מהרגיל, וכך גם ציפורה הקטנה. אבי לא טרח להסתיר את צערו. בפעם הראשונה זה שנים רבות אין אורח ליד שולחננו… 'חכו לי' אמר ונעלם. עברה שעה ארוכה. התחלנו לחשוש שקרה לו משהו ואז נפתחה הדלת ואבי נכנס עם אורחנו: מוישה הקטן, משה השמש… העפתי מבט באיש היושב לצידי. אין ספק הוא צחק. אבל היה זה צחוק ללא שמחה. פתאום חשבתי, אולי אליהו התחפש לשמש".

משה השמש שהיה, כעדותו של ויזל, הניצול הראשון, איננו יכול להשמיע את אזהרותיו. שוב ושוב הוא מושתק שלא לספר על העולם שממנו הצליח לברוח ולהישאר בחיים. "סיימנו את הארוחה בשתיקה. אמרנו את ברכת המזון. כאשר עמדנו לקום ולפתוח את הדלת, הכוסות בידינו לאליהו הנביא, אורחנו נעלם. זה היה הפסח האחרון שלי, החג האחרון שלי בבית".

אלי‭ ‬ויזל‭ ‬בן‭ ‬ה‭-‬15‭, ‬1944
צילום‭: ‬באדיבות‭ ‬עיריית‭ ‬סיגט‭; ‬מתוך‭ ‬הביוגרפיה‭ "‬כל‭ ‬הנחלים‭ ‬הולכים‭ ‬אל‭ ‬הים‭"‬

*

התיאורים השונים, ובמידה רבה אף הסותרים, שכתב ויזל לאותו ליל הסדר מעוררים שאלות רבות: מה הייתה האווירה באותו סדר? האם ריחוק השנים גרם להסתכלות השונה ולתיאורים השונים של אותו ערב? מדוע נדרש ויזל לאותו אירוע פעם אחר פעם בשפות הכתיבה השונות שלו? מי הביא את משה השמש לסדר – האב שלמה או הבן אליעזר? מה מקומו של משה – להתריע על העתיד להתרחש או להציל את המחבר, ואולי שני התפקידים גם יחד?

סדר פסח האחרון בבית משפחת ויזל בסיגט בשנת תש"ד (1944) היה כעדותו של אלי ויזל האירוע המכונן ביחסו לחגי ישראל. ככל שנקפו השנים התברר לו כי גם בערב זה היו האוזניים אטומות לשמיעת התרעות שיכלו למנוע את החורבן ולהביא לאותה גאולה שהחג הוא בשורתה הגדולה.

ד"ר יואל רפל הוא מחברם של ספרים בנושאי יהדות והיסטוריה. הקים וניהל את ארכיון הסופר אלי ויזל באוניברסיטת בוסטון (2009–2015)                

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון י"א ניסן תשע"ז, 7.4.2017

מודעות פרסומת

פורסמה ב-12 באפריל 2017, ב-גיליון צו תשע"ז - 1026 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

  1. מרתק!
    זאת ועוד, העלמותו של משה, כמוה, כמדומני, היעלמותו של משה (רבנו) מן ההגדה.
    הגואל איננו במדרש חז"ל על ליל הסדר.
    גם שם, בסיגט, הגואל איננו.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: