המנחה, בניגוד לקרבן, באה מהצומח, אינה מלווה בהרג בעלי החיים ומאפשרת לאדם להביא את כוחות היצירה שלו כלפי מעלה ולהיות שותף בשכלול הטבע

אילו תמונות מציפה במוחנו המילה "קרבנות"? באופן טבעי יעלו בדמיוננו (ברמה כזו או אחרת של פירוט גראפי) הכבשים הנשחטים בערב פסח, שבעים הפרים של חג הסוכות או שעירי יום הכיפורים. המשותף לכל התמונות הללו הוא שהן מגיעות מעולם הזבחים, עולם קרבנות הבהמה – זה המתואר בפרק הראשון של ספר ויקרא ובמסכת הראשונה של סדר קודשים.

המחצית האחרת של עולם הקרבנות, המנחות מן הצומח, תופסת מקום משני הרבה יותר בתודעה שלנו. חלק זה, המתואר בפרק השני של ספר ויקרא ובמסכת השנייה של סדר קודשים, קיבל נתח קטן יותר מקרבנות הבהמה, ותשומת לב ציבורית מזערית.

אם יש מקום שאותו תופסות המנחות בשיח הציבורי, הרי זה סביב דבריו הידועים של הרב קוק ב–"חזון הצמחונות והשלום", על כך שלעתיד לבוא נאמר "וערבה לה' מנחת יהודה וירושלים", מנחה דווקא ולא זבחים. הרב קוק רואה בכך עדות להכרה של התורה בבעייתיות שבקרבנות מן החי, ולכך שהתעלות העולם כרוכה במעבר לצורת קיום (ופולחן) צמחונית. בפסקאות הבאות נבקש להעמיק יותר בבשורה הייחודית שיש בעבודת המנחה, מעבר לעובדה שהיא לא כרוכה בהריגת בעלי חיים.

איור: נעמה להב

השחתה לשם שמים

מהי בעצם פעולת ההקרבה? אדם לוקח בהמה, יצור חי הנמצא בבעלותו, שוחט אותה ומעלה אותה (או לפחות את חלקה) על גבי המזבח. אופי הפעולה מורה על מגמה דה–קונסטרוקטיבית, מעשה של שבירה והריסה – אם כדברי הרמב"ן (ויקרא א, ט), שראה בכך ביטוי סמלי להקרבה עצמית של החוטא, הממחיש את חומרת החטא: "שיחשוב אדם בעשותו כל אלה כי חטא לא–להיו בגופו ובנפשו, וראוי לו שיישפך דמו ויישרף גופו, לולא חסד הבורא שלקח ממנו תמורה וכפר הקרבן הזה שיהא דמו תחת דמו"; ואם כדברי רבי יוסף אלבו (ספר העיקרים א, כה), שראה בהקרבה מעשה המעורר את ההכנעה ואת שברון הלב: "להעיר לב החוטא או האדם כי הכבש או הבעל חיים ההוא שיעשה ממנו קרבן כבר היה חי ונזון כמותו והוא נשרף וכלה ולא נותר ממנו דבר".

בין כך ובין כך, במוקד מעשה ההקרבה של הזבחים נמצאת פעולת ההריסה. ההשחתה לשם שמים. וכפי שתיאר זאת הרב קוק: "אומרים הקרבנות, שבשביל השאיפה הא–להית צריך האדם להיות אזור בגבורה, להיות מוכן ללחום עם עצמו ועם העולם. לאבד צריכים כדי למצא. אמנם מה שמאבדים בשביל השאיפה הא–להית אינו איבוד, כי אם מציאה ורוממות" (שמונה קבצים ג, רו). הרב קוק מדגיש אמנם שהאיבוד מוביל לידי מציאה, והמלחמה בעולם הגשמי מעצימה את השאיפה הא–לוהית, אך בסופו של דבר מדובר במלחמה, כפי שמדגיש הרב קוק בפסקה שבה הוא כותב על נחיתות עבודת הקרבנות ביחס לעבודת התפילה: "הקרבנות מיוסדים ביחוד על יסוד ההתגברות של הכוחות הטובים על המפריעים מכוחות שחוץ לגופו ונפשו של אדם, דהיינו כחות הבהמיים שבעולם החיצוני" (עין אי"ה ברכות ב, עג).

אפשר, אם כן, שהסלידה המודרנית מהקרבת בעלי חיים איננה רק בשל הרגישות לחיי כל יצור, רגישות שלא מונעת מרובנו לצרוך בשר לשימוש אישי בכמויות חסרות תקדים. ייתכן שסלידה זו מבטאת חוסר הזדהות עם הרעיון המהותי של פעולת ההקרבה. עם אידיאל המלחמה בעצמי ובעולם, שמתוכה בוקעת ועולה מלכות שמים. "התשובה הנמוכה, שהיא מחלשת את רצונו של האדם, ופוגמת בזה את אישיותו" (אורות התשובה ח, א).

העיקר הוא התהליך

קרבן המנחה לוקח אותנו למקום שונה לחלוטין. במבט שטחי נדמה כי רעיון ההקרבה דומה בזבחים ובמנחות, וההבדל הוא רק בזהות האובייקט המוקרב. אך חז"ל ברגישותם עמדו על הבדל לשוני דק בין שתי הפרשיות, המעיד על השוני העמוק ביניהן. הגמרא (מנחות קד ע"ב) דורשת את הלשון "נפש כי תקריב" המופיעה בפרשיות המנחה, במקום לשון "אדם כי יקריב" שבפרשיות הזבחים:

אמר רבי יצחק: מפני מה נשתנית מנחה שנאמר בה נפש? אמר הקדוש ברוך הוא: מי דרכו להביא מנחה? עני, מעלה אני עליו כאילו הקריב נפשו לפני.

אמר רבי יצחק: מה נשתנית מנחה שנאמר בה חמשה מיני טיגון הללו? משל למלך בשר ודם שעשה לו אוהבו סעודה ויודע בו שהוא עני, אמר לו: עשה לי מן חמשה מיני טיגון כדי שאהנה ממך.

רבי יצחק מתאר את המנחה כקרבן עני, וממשיל זאת לאוהבו של מלך שנתבקש להכין עבורו "חמישה מיני טיגון" כדי שייהנה ממנו המלך. כיצד פותרים מיני הטיגון את בעיית העוני? ומדוע דווקא העני נחשב כאילו הקריב את נפשו?

נראה כי הגמרא עומדת על הסטה דרמטית של מרכז הכובד בהקרבה: מן האובייקט המוקרב אל מעשה האדם המקריב. קרבן הבהמה הוא מעשה הקרבה של חפץ. העשיר מפריש חלק מרכושו ומעלה אותו על המזבח. לעומתו, בקרבן המנחה החפץ עצמו איננו משמעותי, והמוקד נמצא בתהליך ההקרבה. נפש העני עוברת תהליך של קרבה כאשר היא מעלה את חמשת מיני הטיגון לפני המלך.

הלכות רבות בדיני זבחים ומנחות משקפות הבדל מהותי זה. קרבנות הבהמה רגישים לכל מום גופני הפוסל אותם, כפי שאנו זוכרים ממעשיו של בר–קמצא שהטיל מום בקרבן "בדוקין שבעין" (גיטין נו, ע"א), והקדשת בעלי מומין למזבח מחייבת מלקות. זאת בניגוד למנחות פגומות, שלהלכה אין לוקים על הקדשתן משום ש"אין בעל מום אלא בבהמה" (מנחות פה ע"ב). דהיינו, גם אם יש סטנדרטים מסוימים שהמנחה צריכה לעמוד בהם כדי שתהיה ראויה להקרבה, הדבר נובע מאופי פעולת ההקרבה, ואין המנחה עצמה יכולה להיחשב כ"בעל מום" שלוקים על הקדשתו.

בנוסף לכך, המנחות נדחות ביתר קלות מן המזבח אם היה פסול במעשה ההקרבה. אחד הדינים המיוחדים בהלכות זבחים הוא שאפילו זבחים שאירע פסול בהקרבתם (כגון שנשחטו שלא במקומם, או שעבודתם נעשתה במחשבת פסול) – אם עלו על גבי המזבח, אין מורידים אותם והם מוקטרים עליו משום שהם "לחמו של מזבח". לדעת רבי עקיבא דין זה נאמר רק בזבחים, ואילו מנחות אפילו אם עלו – ירדו (מנחות פג ע"ב). כלומר, הקרבת הבהמה היא תהליך שעיקרו נתינת מזון הנאכל בצורה סמלית על גבי המזבח, ועל כן יש משמעות ל"אכילת מזבח", גם אם מעשה ההקרבה פגום. ואילו במנחה העיקר הוא עצם תהליך ההקרבה, ובלעדיו אין משמעות להקטרת גוף המנחה.

דוגמה נוספת, הנלמדת ישירות מלשון "נפש" שנאמרה בקרבן המנחה, היא האיסור על הבאת מנחה בשותפות (מנחות קד ע"ב). כאשר המוקד הוא בהפרשת ערך ממוני מן האדם אל המזבח אין פגם בכך שאדם יביא חצי בהמה. אך כאשר המוקד הוא בתהליך, על כל אדם לעבור בעצמו את התהליך כולו.

תפקיד מרכזי לבעלים

נבקש להתקדם להבחנה מהותית נוספת, מתוך שאלת היחס בין הבעלים לכהן. עבודת קרבנות–הבהמה היא עבודה שנעשית דרך מתווך. הבעלים רשאי אמנם לשחוט את הקרבן, אך זאת משום ש"שחיטה לאו עבודה היא", ומדובר בפעולה שבאופן עקרוני (לפי הדעות המרכזיות בהלכה) יכולה להיעשות מחוץ למקדש ובסכין של חולין. לעומת זאת, התבוננות בעבודת המנחה חושפת תמונה אחרת.

הפסוק מתאר את הבאת המנחה באופן הבא (ויקרא ב, א): "וְנֶפֶשׁ כִּי תַקְרִיב קָרְבַּן מִנְחָה לַה' סֹלֶת יִהְיֶה קָרְבָּנוֹ וְיָצַק עָלֶיהָ שֶׁמֶן וְנָתַן עָלֶיהָ לְבֹנָה". הכנת המנחה, ונתינת השמן והלבונה על גביה, הן פעולות הנעשות על ידי הבעלים, עוד בטרם הגיעה המנחה אל הכהן. כפי שדרשה הגמרא (מנחות ט ע"א): "מקמיצה ואילך מצות כהונה, לימד על יציקה ובלילה שכשרין בזר".

מדוע פעולות אלו כשרות בזר? אפשר להבין שמדובר בפעולות הכנה טכניות, שכלל אינן חלק מעבודת המנחה, בדומה לגידול הבהמה שנעשה בבית הבעלים. כך סבור ככל הנראה ריש לקיש (מנחות שם), שהתיר לבצע פעולות אלו מחוץ למקדש. לדעתו נראה כי פעולות אלו דומות במעמדן לפעולת השחיטה בזבחים, ואולי אף גרועות ממנה, משום שבקרבן המנחה אין כל משמעות להכנת החפץ הקודמת להקרבה.

אך לדעת רבי יוחנן (שהלכה כמותו) גם פעולות אלו, הכשרות בזר, נעשות דווקא בכלי שרת ובתוך העזרה. כלומר, לא מדובר בפעולות הכנה טכניות, אלא בחלק ממעשה ההקרבה. "גם היציקה והבלילה עבודות הן, רק הן עבודות הכשרים בזר ולא בעי כהונה" (מקדש דוד, סימן טו). לפי חלק מהראשונים, גם עבודות נוספות הקודמות לקמיצה, כגון התנופה וההגשה, כשרות בזר (תוספות מגילה כ ע"ב).

מה פשר הדבר? מהי משמעות המסירה של חלק מעבודות המנחה לרשות זרים?

נדמה כי בניגוד לעבודת הזבחים, שבה תפקיד הבעלים מתמצה בהבאת הבהמה ושחיטתה, בעבודת המנחה לבעלים תפקיד משמעותי הרבה יותר. אין הם מבצעים רק פעולה של ויתור ומסירה, אלא עבודה אקטיבית של הכנה, המהווה חלק ממעשה המצווה.

למעשה, עבודת ההכנה של המנחה היא מרחב חדש של עבודת ה' דרך יצירה ועשייה, שאיננו קיים בעבודת הזבח. האדם נוטל את חומרי הגלם הטבעיים וחוגג איתם את כוחות היצירה שלו, את היכולת ללוש ולאפות ולהיות שותף בתהליך הבריאה של החלות או הרקיקים. מרחב זה איננו שייך לכוהנים, שתפקידם להקטיר על גבי המזבח, אלא לבעלים (ולישראלים בכלל) העוסקים בעבודות ההכנה שהן עיקר עניינה של המנחה. פעולת הטיגון של חמשת המינים היא זו שבה מהנה העני את המלך. אולי הדוגמה הבולטת ביותר למרחב כזה נמצאת במנחת העומר, שהכנתה, החל משלב הקציר, נעשית בטקס ציבורי חגיגי.

קדושת היצירה האנושית

קרבן הבהמה האידיאלי, המוצג בתחילת הפרשה, הוא קרבן העולה המוקטר בשלמותו על גבי המזבח (השלמים, לעומת זאת, נחשבים "קודשים קלים"). במנחת הנדבה, רק קומץ מוקטר על המזבח ושייריה נאכלים לכהנים, ולמרות זאת היא נמצאת במדרגת "קודשי קודשים". זאת משום שהמרכיב המשמעותי במנחה איננו השרפה על גבי המזבח, אלא ההכנה והעשייה לשם שמים.

נראה אם כן שהשאיפה להצבת עבודת המנחה במרכז איננה רק רצון להימנע משפיכת דם בעלי–חיים. בשורשה זוהי שאיפה לשים במוקד עבודת ה' את היצירה האנושית המשכללת את הטבע, במקום את היכולת, האנושית לא–פחות, לאבד ולכלות. להפוך את המקדש ממוקד שאליו מתנקזים כוחות החיים למקור שממנו הם נובעים ובו הם מתגברים. כדברי המדרש, שלעתיד לבוא עתיד מעיין לצאת מבית קודשי הקודשים, שנאמר "והיה ביום ההוא יצאו מים חיים מירושלים".

לסיום, נעיר בזהירות על חילוף המין הדקדוקי בין הפסוקים: ה"אדם" ממין זכר הוא שמקריב את הזבח (גם הוא ממין זכר). זה תפקידו של האיש "שדרכו לכבוש". זאת לעומת ה"נפש" ממין נקבה שמביאה את המנחה תוך יצירה של לחם מן החיטים. יצירה שמזכירה את תשובת אליהו הנביא לשאלה "במה אשה עוזרתו לאדם" (יבמות סג ע"א): "אדם מביא חיטין, חיטין כוסס? פשתן, פשתן לובש? לא נמצאת מאירה עיניו ומעמידתו על רגליו?".

הרב אברהם סתיו לומד ומלמד בישיבת הר עציון וחוקר בארגון רבני צהר

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון ד' ניסן תשע"ז, 31.3.2017