מיעוט בתוך מיעוט | נחם אילן

מטבע הדברים זכו קהילות יהודיות דוגמת ספרד, פרובנס ואיטליה לתיעוד ולמחקר, בעוד הקהילות הוותיקות בביזנטיון נותרו בצל. מחקר חדש מאיר את ההגות שצמחה בארצות אסיה הקטנה והבלקן

רַחַק וְקֵרוּב

הגות יהודית בביזנטיון בשלהי ימי הביניים

דב שוורץ

מאגנס, תשע"ו, 540 עמ'

פרופ' דב שוורץ מן המחלקה לפילוסופיה באוניברסיטת בר–אילן הוא אחד החוקרים הפוריים והנמרצים ביותר בדורנו. ידיו רב לו בחקר ההגות היהודית בימי הביניים ובעת החדשה, ומאות מאמריו ועשרות ספריו יעידו על כך. הספר הנוכחי ממשיך במידה רבה את מפעלו המחקרי, ובה בעת חורג מדרכו עד כה וממריא למרחבים חדשים ורחבים יותר. אומַר כבר בראשית דבריי כי ספר זה הוא מפעל נועז, מרשים בהיקפו ורב חשיבות.

בשם "ביזנטיון" מכונים בדרך כלל האזורים באסיה הקטנה ובבלקן (תורכיה, יוון, בולגריה, רומניה ויוגוסלביה לשעבר). קהילות יהודיות רבות בביזנטיון היו ותיקות מאוד. חלקן, בייחוד ביוון, היו קהילות רומניוטיות, היינו קהילות ששימרו את מסורת ארץ ישראל ואת נוסחהּ, ולא אימצו את המסורת הבבלית. הן היו אפוא מיעוט בתוך מיעוט, מיעוט יהודי בתוך רוב נוצרי עד המאה השתים–עשרה, אשר מן המאה השלוש–עשרה החל לספוג התקפות של מוסלמים עד שכל האזור עבר לשלטון האסלאם ב–1453; ומיעוט קטן שדבק בתורת ארץ ישראל לעומת הרוב המכריע שהושפע מן המסורת הבבלית, לפחות עד הגעת הגולים והפליטים מחצי האי האיברי במהלך המאות החמש–עשרה והשש–עשרה.

מיעוט בתוך מיעוט נמצא פעמים הרבה בשוליים או בצל. ואכן, יהודי ביזנטיון במחצית השנייה של ימי הביניים וחייהם התרבותיים נחקרו הרבה פחות מאשר אלה של יהודי חצי האי האיברי ויהודי איטליה. בהקשר זה בולטים מחקריהם החלוציים של הפרופסורים צבי אנקורי, סטיבן באומן, יוסף הקר ודניאל לסקר. אלה פני הדברים בחקר ההיסטוריה החברתית שלהם ועוד יותר בחקר יצירתם הספרותית והגותם.

דב שוורץ חושף במשך שנים כתבי יד ובהם חיבורים הגותיים של מלומדים יהודיים מביזנטיון בשלהי ימי הביניים. במחקריו הוא מהדיר אותם ומשבץ אותם בעיקר בהקשרים עיוניים בזיקה להגות יהודית קודמת ולהגות כללית (נוצרית ומוסלמית) בת הזמן. הספר הנוכחי הוא קפיצת מדרגה במפעלו המחקרי.

הספר הנוכחי הוא ניסיון נועז להעמיד תמונה חלקית בהקשרים רחבים. שוורץ התווה מסגרת משוערת, הציע יחסי גומלין מסתברים וסימן זיקות שטיבן נהיר רק באופן חלקי. מהלך שכזה יכול לעשות רק מי שהוא מומחה יחסי, ושוורץ ראוי בהחלט להערכה זו. הספֵק נוכח במקומות רבים בספר. שוורץ נהג בשקיפות וביושר שעה שהצביע על פערים בממצאיו, הבהיר היטב מהם הקשיים בחלק מהצעותיו והדגיש לא רק מהו ה"יש" אלא גם מהו ה"אין".

שימרו‭ ‬את‭ ‬מסורת‭ ‬ארץ‭ ‬ישראל‭. ‬משפחה‭ ‬יהודית‭ ‬מהקהילה‭ ‬הרומניוטית‭ ‬ביוון‭, ‬1940

פולמוס עם הקראים

בספר שלושה שערים. השער הראשון – "סוגיות" – פותח בפרק מבוא המאפיין את השכלתנות בהגות היהודית בביזנטיון ואחריו באים ארבעה פרקים ובכל אחד מהם נדונה סוגיה מוגדרת: התארים, הבריאה, תורת השכל והנבואה. השער הזה מחזיק כמחצית הספר, וגם קורא שאינו בקי בתחום יתרשם על נקלה ששוורץ בחר סוגיות מרכזיות בהגות היהודית בימי הביניים, כדי להמחיש באמצעותן את מאפייני ההגות היהודית בביזנטיון, את זיקתה למה שהתגבש והתפתח במרחבים תרבותיים אחרים וממילא גם את "תווי הפנים" הייחודיים שלה.

השער השני – "אירועים" – עוסק בשלושה נושאים: פולמוס עם הקראות, על דרשנות ודרשנים, הגות וחברה. הכינוי "אירועים" מביע לאמתו של דבר אירועים מתמשכים ולא חד–פעמיים, ושמא מוטב היה לנקוט לשון "תהליכים". גם בשער השלישי – "גישות" – שלושה פרקים: ר' שמריה האקריטי (היינו, תושב כרתים): שמרנות וחדשנות; מאבק המסורות: ר' יהודה משקוני ור' מנחם תמר; ר' מרדכי כומטינו: פרשנות כהגות.

לאחר "סוף דבר" תמציתי וקולע הוסיף שוורץ נספח ובו טבלת חכמי ביזנטיון. הללו ממוינים על פי תחומי עניינם ואמונתם (פילוסופים, אחרים [משוררים, מקובלים וסופרים, היינו מעתיקים] וקראים). הם מוצגים במשבצות זמן בנות חמישים שנה עד 1500, ולצד עמודת הזמן באו עמודות לציון שליטי ביזנטיון באותה עת וחכמי ספרד, פרובנס ואיטליה באותם הימים. כך משובצים חכמי ביזנטיון היהודים בזיקה לסביבתם ולעמיתיהם היהודים. הטבלה הזאת היא מעט המחזיק את המרובה וכלי מועיל מאוד למעיין. על אלה נוספו ביבליוגרפיה, מפתח אישים ומפתח עניינים. הביבליוגרפיה נחלקת למקורות יהודיים ביזנטיים ולמחקרים. ברשימת המקורות מנה שוורץ 42 חיבורים, 12 מהם עודם בכתבי יד. די בנתון הזה להבהיר עד כמה רחב המצע שעליו הספר מושתת.

החתך המשולש – סוגיות, אירועים, גישות – הוא מהלך מבורך, ודומני שאפילו חיוני בנסיבות החיבור הזה. שוורץ הציע לקוראיו שלוש פרספקטיבות לבחון באמצעותן את נושאי הספר. כל אחת מהן מזמנת "ארגז כלים" שונה במקצת מזולתה, וכך מעשירה את הקורא ואת המעיין לא רק במידע אלא גם בתובנות מגוונות. שוורץ מודע היטב להרבה "חורים שחורים" בהגותם של יהודי ביזנטיון, וטרח להסב את תשומת לבו של הקורא לכך. אף זה מסימני השקיפות והיושר שנקט באופן עקיב לאורך הספר.

דרשות אינטימיות

אבוא עתה להעיר על שלושה עניינים מכוח דבריו של שוורץ בשער השני ובהשראתם.

א. הפולמוס עם הקראות היה תופעה נוכחת בביזנטיון מאז הופיעו שם הקראים. אין זו תופעה ייחודית למאות הארבע–עשרה והחמש–עשרה. אדרבה, באותם ימים כבר התחולל תהליך התקרבות של הקראים לרבניים, והמגמה מצאה את ביטויהּ המוחץ בשני ספרי ההלכה הקראיים הקנוניים שהתחברו אז: "שער גן עדן" לרבי אהרן בן אליהו ניקומודיאו ו"אדרת אליהו" לרבי אליהו בשייצי. שוורץ עמד על כך שבניגוד לקרבה בפועל, מן ההגות הרבנית מהדהדת נימה של פולמוס נוקב. אציע בזהירות שאין סתירה בין הממצאים. הטעם להם טמון לא ברובד העיוני אלא דווקא בזה החברתי והפסיכולוגי. כל עוד היריב מובחן היטב, סכנתו מעטה יותר, שכן "גבולות הגזרה" ברורים. דווקא בעת שחלה התקרבות גוברת הסכנה של היטשטשות הגבולות, ולכן נקטו המתפלמסים הרבניים לשון בוטה יותר כלפי עמיתיהם הקראים.

ב. בדיונו בדרשות ציין שוורץ שבחלקן הובעו פרטים אינטימיים. זה ממצא מאלף וחשוב, המקרב את הדרשה אל דמותה הראשונה, כמופע על פה. ככל שהדרשן דרש בפני קהל מוכר יותר, קהל "שלו", כך יכול היה להרשות לעצמו לראות בו "קבוצת תמיכה" ולחשוף בעיות אישיות. זו סוגיה מורכבת ורגישה, וכבר עמדתי עליה במקום אחר, ואין זה המקום להרחיב. עוד היטיב להבחין כי החומר הדרשני מרובה פנים: חלקו מעין טיוטה או ראשי פרקים, חלקו כעין דף מקורות, חלקו מתעד את הדרשה החיה שבעל פה וחלקו יצירה ספרותית מעובדת השונה הרבה מדמותה הראשונה של הדרשה שעה שנישאה בפני קהל.

זו אבחנה חיונית לחוקרי דרשות ודרושים, וברור שהיא חורגת מגבולות הזמן והמקום של הספר הנדון כאן. שוורץ לא התייחס לשפת הדרשה, ודומני שזה מרכיב מהותי. ברוב המכריע של הדרשות מתבקש להניח שנישאו בשפות המקומיות כדי שתהיינה מובנות לכל באי בית הכנסת. ממילא ראוי להניח משהו גם לגבי אורכן ומורכבותן. הנחת העבודה צריכה להיות שהטקסט הכתוב, המובע בעברית, שפת–העל של העילית הרבנית בכל פזורות ישראל מאז שלהי ימי הביניים, אינו מתעד את הדרשה שבעל פה, וגם בזה דנתי במקומות אחרים.

ג. בפרק על "הגות וחברה" פרש שוורץ חלק מרעיונותיו שהביע ברבים ממחקריו בשנים האחרונות ועיקרם ריבוי הפונקציות של הכתיבה הפילוסופית. הערותיו על התפקיד התקשורתי של הטקסטים הללו ועל הממד המנהיגותי שבהם מעוררות להרבה מחשבות ויכולות לשמש אמות מידה מועילות בעיון בהרבה טקסטים הגותיים, לאו דווקא פילוסופיים, וכוונתי בייחוד לטקסטים פרשניים. שוורץ הרים בהערותיו תרומה רבת ערך להבנת תהליכים חברתיים ולא רק להנהרת טקסטים עיוניים, ומהם יתד מהם פינה לחקר היצירה הספרותית בכללה.

בין התוספות החשובות בספר הבאתם של טקסטים ראשוניים רבים, חלקם כציטוט בן שורות ספורות, אחרים כמובאות ארוכות יותר, ומקצתם טקסטים שלמים, כגון דרשת שביעי של פסח לרבי מיכאל בן שבתי בלבו. קשה להפריז בערכם של הטקסטים הללו.

כללו של דבר: שוורץ הניח תשתית חלקית אך חיונית להמשך המחקר בסוגיות ובדמויות שכבר טיפל בהן, ובאלה שידונו בהן אחרים. מנגנון ההערות העשיר מלמד על רוחב אופקיו של שוורץ, על חריצותו ועל בקיאותו בספרות היהודית והנוצרית ובמחקרים עליהן. הספר הוא מפעל מרשים, ותרומה נהדרת לא רק למומחים בדבר, שמספרם מצומצם מלכתחילה, אלא גם ובעיקר לתאבי דעת. הספר ישמש מעתה נקודת ייחוס חיונית ומועילה לכל המבקש לעסוק בהגות היהודית בביזנטיון בשלהי ימי הביניים, אך גם בקהילות אחרות ובזמנים אחרים.

 

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון ד' ניסן תשע"ז, 31.3.2017

Advertisements

פורסם ב-31 במרץ 2017,ב-גיליון ויקרא תשע"ז - 1025, עיון. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: