החל משימוש בעוגב ועד לבישת בגדי כמרים – עיון בספרות השו"ת חושף השפעות מגוונות של הסביבה הנוצרית והמוסלמית על אורח החיים היהודי

בנושאים רבים בחיי היהודים בתפוצות אנו מוצאים השפעות חיצוניות על אורח החיים ועל המנהגים, השפעות שמקורן לא בספרי בית המדרש אלא בחברה הסובבת. לבישת בגדים הנהוגים אצל גויים, שימוש במנגינות של כנסיות בבתי כנסת, כניסת הכלה לחופה כשהיא מלווה על ידי אביה בניגון מארש, דמיון ולעתים אף העתקה של אדריכלות הכנסיות לבתי הכנסת, לבוש בגדים שחורים לנשים אבלות, אימוץ חגים לאומיים ותרבותיים של עמים ודתות (כמו חג ההודיה בארצות הברית), קריאה ליהודים בשמות של גויים, לבוש בגדי כמרים לחזנים – כל אלו ועוד מלמדים על כך שהיהודים אינם חיים באופן מבודד מהשפעתם של עמים ותרבויות ואף דתות אחרות.

אכן, גם אם נאמר שהיהודים חיו בגלות בגטו, הרי שהם לא חיו באי בודד. ההשפעות התרבותיות, הגסטרונומיות, האדריכליות והאסתטיות חודרות לתחום היהודי ומשאירות את חותמן. כאמור, גם השפעות מדתות אחרות נכנסו לכרם בית ישראל – אם החברה הסובבת הייתה נוצרית היו השפעות נוצריות ואם החברה הסובבת הייתה מוסלמית היו השפעות מוסלמיות. ללמדנו שגם יהודי החי בעולם התורה ובקהילה יהודית שהִנה חברת מיעוט בתוך חברת הרוב הלא יהודית חי בכמה תרבויות, בכמה עולמות ובכמה זהויות. אך האמנם הדבר מותר?

כותב הרמב"ם: "אין הולכים בחוקות העכו"ם ולא מִדמים להם, לא במלבוש ולא בשיער וכיוצא בהן. אלא יהיה הישראל מובדל מהן וידוע במלבושו ובשאר מעשיו, כמו שהוא מובדל מהם במדעו ובדעותיו" (הלכות עבודה זרה יא, א). לפי דברי הרמב"ם קיים איסור להידמות לגויים ולעשות כמעשיהם לא רק מתוך חשש של התקרבות לעבודה זרה אלא כדי להבדיל בין ישראל לשאר האומות. מכאן שהנימוק הוא בעיקר סוציולוגי ולא רק דתי. ואולם, נדמה שדברי הרמב"ם לא מתקיימים כיום הלכה למעשה.

לדעת‭ ‬רבים‭ ‬השימוש‭ ‬בעוגב‭ ‬נחשב‭ ‬להידור‭ ‬מצוות‭ ‬תפילה‭. ‬בית‭ ‬הכנסת‭ ‬הספרדי‭ ‬בפראג‭. ‬בקומה‭ ‬השנייה‭ (‬מימין‭) ‬ניצב‭ ‬העוגב
צילום‭: ‬שאטרסטוק

האתגר האיטלקי

בתקופות שונות נשאלו רבנים שאלות רבות הקשורות ליחסי היהודים עם האוכלוסייה הנוצרית. יהודים הרגישו שכדי שיוכלו לתפקד בחברת הרוב כאזרחים שווים עליהם לנהוג בנושאים רבים כבני מדינתם, גם אם בהנהגה זו יש ממד שאינו יהודי ואפילו נוצרי במקצת. נדמה שדווקא הפוסקים האיטלקים שחיו בחברה קתולית מובהקת במשך 2,000 שנה ובתרבות כה עשירה נשאלו שאלות רבות בנושאים אלו והיו קשובים ורגישים לצורכי הציבור.

אחד הנושאים המשקף יותר מכול את ההשפעה הנוצרית, אפילו בתוך קודש הקודשים פנימה, הוא השימוש במוזיקה של הכנסייה בבית הכנסת. פרופ' מאיר בניהו מתאר את יחסם של יהודי איטליה למוזיקה: "יהודי איטליה אוהבי שירה וזמרה היו ומטיבים נגן… איטליה הייתה משופעת בבתי תפילה לנוצרים והם עבדו את אלוהיהם בנגינה וכלי שיר. קול השיר היה בוקע מתוכם וחודר ללבם של יהודים שהיו עוברים ושבים בסמוך להם…".

הרב ישראל משה חזן (רבה של קהילת רומא בין 1847–1854) התיר באמצע המאה ה–19 להשמיע את המנגינות של הכנסייה בבית הכנסת:

ואם הקול הזה אשר מנגנים בבית תפילתם של אומות העולם הוא קול ההכנעה הנכנס ללב לפי משקל המוסיקא ולפי מה שהורגל בו, הא לאו הכי לא יכון לבב השומעים ולא יחושב דעתם בתפילתם… וכבר הנטבע בטבעו אשר לא יכנע לבבו הערל אם לא משמוע קולות המוסיקא אשר הוקבעו למוכנעים והורגלו במדינתו איש ואיש יולד בה ואלו משברים לבו ולא זולתם, האם יוכל האיש הישראלי האיטלקי דרך משל להפוך טבעו בטבע הנקנה מארץ מולדתו? (כרך של רומי סימן א)

במילים אחרות, יהודי מתרגש אם הוא שומע את המוזיקה שבני מדינתו רגילים לשמוע. במצרים היהודים נהנו מהמוזיקה של אום כולתום, ברוסיה היהודים אוהבים לשמוע את המארשים הרוסיים, וכן הלאה. כל אחד מגיב באופן רגשי למוזיקה המקומית והיא זאת שמסוגלת להשפיע על נפשו. לכן התיר הרב חזן להשמיע את המוזיקה הליטורגית של הכנסייה בבית הכנסת. לדעתו, רק מוזיקה זו מסוגלת להכניע את לב היהודי ולקרבו לעבודת ה'.

חשוב לדעת שלא רק את המנגינות הכנסייתיות התירו הפוסקים באיטליה אלא גם את השימוש בעוגב, אשר לדעת רבים וטובים בין הרבנים נחשב להידור מצוות תפילה (ראו דיון ארוך ומעניין בנושא אצל פרופ' מאיר בניהו, דעת חכמי איטליה על הנגינה בעוגב בתפילה).

שאלה אחרת מבית מדרשם של רבני איטליה מופיעה גם היא בספרו של הרב ישראל משה חזן, ומלמדת על הצורך של היהודים לאמץ את הסגנון התרבותי שהיה מקובל אצל הנוצרים. הרב חזן מתלונן על כך שהציבור מאחר לתפילה בטענות שונות ולכן הוא הציע פתרון מעשי: "ע"כ גזרתי אומר לחדש כלי השעות הנקרא אורולוגויו (שעון) ולקבעו בחצר בית הכנסת או בחוץ ושוב לא יהיה להם מענה להשיב… אך בזאת נפשם לשאול אם יכולים ליתן זוג המקשקש השעות (פעמון), יען שבבתי כנסיות הנוצרים יש שעה עם זוג המקשקש לידע השעות כמו שיש בבתים וברחובות קריה…". הציבור מבקש שעון עם פעמון הדומה לשעון הנמצא מעל גג הכנסיות.

בהתאם למנהג המקום

כאשר שימשתי ברבנות בטורינו, איטליה, ראיתי נוהג מיוחד במשפחות הקהילה. בטורינו ארוחת הערב במשך השבוע היא בשעה שמונה בערב. לא לפני ולא אחרי. זו תרבות המקום וכך נוהגים גם היהודים. אולם הופתעתי לראות שגם בשבת קודש בתקופת החורף, כאשר השבת נכנסת בשעה מוקדמת, המתפללים חוזרים לביתם לאחר התפילה ולא מקדשים מיד אלא ממתינים לשעה שמונה בערב כדי לקדש ולאכול. לכאורה נוהג זה מנוגד לדברי השולחן ערוך שכתב: "כשיבוא אדם לביתו ימהר לאכול מיד בליל שבת" (או"ח רעא, יג). אולם בתשובה של הרמ"ע מפאנו (רבי מנחם עזריה מפאנו, 1548–1620, איטליה), בסימן ב', כתב:

ולפי דרכנו למדנו מנהגן של רוב ישראל משנים קדמוניות שלא להיות נדחפים אל ביתם בשבת לסעודת הלילה תכף אחר תפלת הערב… אלא כל אחד לפי עונג שלו, והנח להם לישראל שבני נביאים הם.

ללמדנו שגם עונג השבת של היהודי צריך להיות מותאם למנהג המקום ולשעת ארוחת הערב במדינה.

הרב יוסף משאש (1892–1974) משיב בספרו "מים חיים" (סימן רצ"ח) לשואל המבקש לדעת האם מותר להתחפש בפורים, ומפתיע בתשובתו:

שאלת במכתבך הנעים כי בארץ מגוריך נהגו הרבה הדיוטות בפורים ללבוש על פניהם אותם הפרצופים הידועים (מסכות) למרות שהרמ"א כתב מה שנהגו ללבוש פרצופין בפורים אין איסור בדבר וי"א דאסור אך יש שכתבו שיש איסור גמור בדבר כי מנהג של לבישת פרצופין נשתרבב מחג הנוצרים הנקרא "קרנאבל".

הנה כי כן, ייתכן שאפילו מנהג המסכות של פורים מושפע ממקורות זרים לפי הרב משאש.

הרב יצחק יוסף בספרו "ילקוט יוסף" מתריע על השפעה נוספת מעולם הנצרות על בתי הכנסת:

חדשים מקרוב באו באיזה בתי כנסת מודרניים, שהשליח צבור כשעובר לפני התיבה הוא לבוש שחורים במלבושים הדומים לבגדי הכומרים, בקצת שינוי ממלבושי הכומרים. והוא מנהג רע ומר להדמות למלבושי הכומרים, ותועבה היא… ואסור להתפלל בבית כנסת שנוהגים כן.

הצורך להכניס את יפייפותו של יפת באוהלי שם איננו חדש. רבן שמעון בן גמליאל אומר: "אף בספרים לא התירו שיכתבו אלא יוונית… דכתיב יפת אלוהים ליפת וישכן באהלי שם. יפיפיותו של יפת תהא באהלי שם" (מגילה ט ע"ב). #

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון ד' ניסן תשע"ז, 31.3.2017