חירות מתוך אהבה | שלום רוזנברג

אפשר להפחיד ולכבוש, לאנוס ולכפות, אבל אי אפשר להכריח אדם לאהוב. על האתגר שהעמיד הקב"ה בפני עצמו

באחד הפיוטים הקדומים ליום הכיפורים אנו אומרים: "אשר אימָתֶךָ בהמון מלאכים…" – יצורי הקוסמוס כולם עבדיך, אך אתה העדפת את בני האדם על שלל בעיותיהם: "ואָבִיתָ תהילה מחסרי שכל, מחורשי רֶשע… מקוראי בחָנֵף, מרחוקי אמת, מרֵיקֵי צדק, והיא תהילתך". לא רצה הקב"ה באינספור העולמות המושלמים שהיה בידו לברוא, ולא במיליארדי המלאכים והשרפים שישירו לנצח את שבחיו ותהילתו בליווי עוגבים וכינורות שמימיים. הקב"ה יצר אדם והעניק לו חירות. או אז, הקוסמוס המופלא חדל להיות במה, והפך תפאורה ורקע לעלילות יצור בן חורין זה, המתמודד עם בעיותיו המוסריות והדתיות והנקרא לעבוד את הקב"ה מתוך חירות.

כאן המקור לאחד ממוקדי האמונה: אהבת ה' – המודל העמוק ביותר של יחסנו לקב"ה. האהבה היא תופעה קסומה אך כמעט אבסורדית. כיצד נולד זוג? אנו אוהבים ורוצים שהאהובה/אהוב יחזיר לנו אהבה. זאת בעצם ציפייה לנס, שהרי "אִם יִתֵּן אִישׁ אֶת כָּל הוֹן בֵּיתוֹ בָּאַהֲבָה בּוֹז יָבוּזוּ לוֹ" (שיר השירים ח, ז). אפשר להפחיד ולכבוש, לאנוס ולכפות, אפשר להכריח אדם להתמסר, אבל אי אפשר להכריח אדם לאהוב. אפשר לרכוש שירותי אהבה, אבל אי אפשר לרכוש אהבה. זהו האתגר שהקב"ה העמיד בפני עצמו כאשר ברא יצור בן–חורין.

מתוך כך – כדברי פרנץ רוזנצווייג – אנו שומעים את הקריאה "וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱ–לֹהֶיךָ". הקב"ה קורא לעם ישראל שיחזיר לו אהבה, כי רק לאוהב מותר לצוות לאהבה. כל היהדות מבוססת על כך. יתרה מכך; התוכחה האיומה שבספר דברים מתחילה בקביעה שהטרגדיה תבוא (כח, מז) "תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת ה' אֱ–לֹהֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב מֵרֹב כֹּל". כאילו המצווה החשובה ביותר היא השמחה שבאהבה וכאילו עומד בפנינו זוג שהחיים ביניהם זכו לטוּב לֵבָב ולרֹב כֹּל, אלא שבהבעה של האיש או האישה לבת/בן זוגה חסרה השמחה של האהבה ביניהם.

יכולים שלא לחטוא

השפה העברית שמרה על שלושה היבטים שונים של מושג אחד: חירות, דרור וחופש. כך מוצגים לפנינו החירות הפוליטית – יציאת עם מקרב עם, הדרור החברתי – שחרור העבדים, והחופש – שהפך להיות מרכיב של המושג שמאפיין את האדם בממד הפרטי ביותר שלו, הבחירה החופשית. עקרון החופש היה חייב להתמודד בכל הדורות במאבקים פילוסופיים קשים כנגד אלו ששללו את קיומו. אבל בנוסף להם עמדה בפניו גם התמודדות פסיכולוגית: האם יש לאדם מספיק אנרגיות לנצח את היצרים הרעים, לנצח את החומריות שבו? חכמי המוסר עמלו קשה כדי לשכנע את בני האדם שבכוחם לעשות זאת, לא תמיד בהצלחה מרובה.

סיפרה לי פעם נחמה ליבוביץ' ז"ל על כומר ששמע את שיעוריה בשקדנות כדי להכיר את פרשנות המקרא היהודית. כשהוא נפרד ממנה הוא הודה לה על מה שלמד ממנה, אך הוסיף הערה: כמה רבה היא חוצפתם של חכמי ישראל שחשבו שהאדם מסוגל לא לחטוא! אכן, היהדות מנסה ללמד אותנו שאנו יכולים לנצח את החטא, כי אם אין אנו מסוגלים שלא לעבור על האיסורים של הקב"ה הרי שקבענו מראש סליחה לכל החטאים בעתיד, בייחוד החטאים המיניים. מכאן הדגש של הנצרות הקתולית לא על "רפואה מונעת" של גדרות וסייגים העוזרים למניעת החטא, כמו ביהדות, אלא על המחילה, או ליתר דיוק – המחילות, שאותן ניתן היה לרכוש בכסף ואף ניתן היה לקנותן מראש כדי להשיג סליחה על חטאים שעוד טרם נעשו.

מקומם של הכמרים מוכרי המחילות נתפס בדורותינו על ידי פרקליטים אתיאיסטיים המגִנים על היצר הרע. בחלקם הם מנסים לשכנע אותנו, למשל, שכל פעולותינו הן תוצאות של הגֶנים שתוכננו על ידי האבולוציה בעידן הפרה–היסטורי לפי תנאי החיים אז, ולפיכך אין אנו יכולים להיות נאמנים בנישואים אלא שנים בודדות בלבד. הפסיכולוגים נתנו לרעיון זה גוון משלהם. לפסיכולוג הצרפתי הנודע ז'אק לאקאן מיוחסת הטענה שאין טעם להילחם נגד תאוות הבלתי–מודע, הוא ממילא ינצח.

הזדמנות או מלכודת

כיצד יגיב האדם כאשר כבר נכשל? הלוא על כך אמר קהלת (ז, כ): "כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא". כאן גילתה התורה בפני האדם את התשובה וזה הנס הגדול ביותר שהתורה הביאה לעולם. ניתן לרחוץ את הכתמים! וכאן עלינו לעבור על דבריו הקלאסיים של הרמב"ם המגדיר עבורנו את הרמה העליונה ביותר של התשובה: "אי זו היא תשובה גמורה, זה שבא לידו דבר שעבר בו, ואפשר בידו לעשותו, ופירש ולא עשה מפני התשובה, לא מיראה ולא מכשלון כח. כיצד, הרי שבא על אשה בעבירה ולאחר זמן נתייחד עמה והוא עומד באהבתו בה ובכח גופו ובמדינה שעבר בה, ופירש ולא עבר, זהו בעל תשובה גמורה. הוא ששלמה אמר 'וזכור את בוראיך בימי בחורותיך'".

פלא! הטקסט יכול להיקרא כאילו כדי לעשות תשובה גמורה החוטא צריך להיכנס עוד פעם למצב שבו היה כאשר חטא. כמובן שלא. הרעיון העומד מתחת לתיאור הדברים הוא שהחיים הם אשר בונים את ההזדמנויות, או יותר נכון מניחים מלכודות הנקרות בדרכנו. ואכן, הרבה דברים בחיינו הם תשובה או חטא, הזדמנות או מלכודת. ואנו חייבים לתת את הדין על בחירתנו.

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון ד' ניסן תשע"ז, 31.3.2017

מודעות פרסומת

פורסם ב-31 במרץ 2017,ב-גיליון ויקרא תשע"ז - 1025, מילה לסיום / שלום רוזנברג. סמן בסימניה את קישור ישיר. 6 תגובות.

  1. תודה על הפוסט המענין , אלא שהוא רצוף בערב רב , שלל רב , של תפיסות שגויות מעיקרן . לא נישאר צעירים פה , אבל , תפיסה אחת שמקוממת במיוחד עם כל הכבוד :

    מעבר לסתירה מניה וביה בקשר לכורח באהבה ( שהרי מחד כותב הכותב הנכבד כי : " אי אפשר להכריח אדם לאהוב " ובכובעו השני כותב הוא : " כי רק לאוהב מותר לצוות אהבה " הכיצד תמהני ? ) הרי שנדרשים אנו תחילה לטפל בביאור המונח אהבה :

    פנים רבות לה לאהבה , ואהבה או קשר בין בני זוג ובכלל , לא חייבים להתבסס על רגש מיידי , ספונטני ובוער , בבחינת " עזה כמוות האהבה " . ייתכן בהחלט , שקשר אוהב יתפתח בין בני זוג , מ – תנע אפס !! משמע : ציר הזמן , הדינמיקה , התלאות המשותפות , רגעי האושר והשמחה המשותפים , הזרימה של החיים , החויות המשותפות מכללא , גידול משותף של ילדים שארי בשר , יוצרים קשר אהבה , בעוד נקודת התנע כאמור , הייתה אפסית , או קרוב לכך ( אחרת , לא היה טעם במוסד או בדוקטרינת השידוך כדרך משל ) .

    טבעו של האדם , שתחושותיו חבוקים בפתולוגיה : ערב רב , אוסף רב , של תחושות שטחיות , מידיות , הונאות עצמיות , שלא חבוקות כלל במציאות . עם הניסיון , עם ההתחייבות , הוא לומד להכיר עצמו , לומד להכיר הזולת , ומתפתחת בשלות , מודעות עצמית , ומודעות גוברת להוויות החיים .

    לכן , אולי אי אפשר להניח שאפשר לו לאדם להכריח עצמו ( או שיכריחוהו לאהוב ) אבל , ייתכן בהחלט , שגורמים חיצוניים , ציר הזמן , הדינאמיקה , יגרמו לו לאהוב באופן אפילו יותר בשל , את זולתו או בן / בת זוגו .

    האדם , אינו בהכרח תחושותיו , אלא , לא פחות מכך : ניסיונותיו , חוויותיו , והבניותיו , ואלו נקבעות ונצברות בדיעבד , אחרי התנסות של ממש !!

    נ.ב : אמליץ לכותב הפוסט הנכבד , לקרוא את " האקזיסטנציאליזם הוא הומניזם " של פילוסוף צרפתי מבריק בשם : ז'אן פול סארטר …. אולי אדחוף לו לינק בהמשך .

    תודה

  2. לכותב הפוסט ולכל המעונין כמובן , ז'אן פול סארטר , האקיזסטנציאליזם הוא הומניזם , מצאתי רק באנגלית הטקסט המקורי ( לרוב הפרשנויות מוטעות עם כל הכבוד ) מי שמעונין כאן :

    https://www.marxists.org/reference/archive/sartre/works/exist/sartre.htm

    נ.ב : מי שמעונין יכול לשאול , אנסה לעזור בחפץ לב ….

    תודה

  3. רק טרחתי קמעא לקטע רלבנטי ומהותי לפוסט , הנה :

    Atheistic existentialism, of which I am a representative, declares with greater consistency that if God does not exist there is at least one being whose existence comes before its essence, a being which exists before it can be defined by any conception of it. That being is man or, as Heidegger has it, the human reality. What do we mean by saying that existence precedes essence? We mean that man first of all exists, encounters himself, surges up in the world – and defines himself afterwards. If man as the existentialist sees him is not definable, it is because to begin with he is nothing. He will not be anything until later, and then he will be what he makes of himself. Thus, there is no human nature, because there is no God to have a conception of it. Man simply is. Not that he is simply what he conceives himself to be, but he is what he wills, and as he conceives himself after already existing – as he wills to be after that leap towards existence. Man is nothing else but that which he makes of himself. That is the first principle of existentialism.

    והנה התרגום לעברית :

    האקסיסטנציאליזם האתאיסטי , שאני מייצגו , מצהיר בעקביות שאם אין אלוהים הרי לפחות מצויה ישות אחת אשר קיומה מקדים את מהותה : ישות הקיימת לפני שאפשר להגדירה על פי עיון במושגה : ישות כזו היא אדם או , לפי היידגר , הוויה אנושית . למה מתכוונים אנו באומרנו שהקיום קודם למהות ? פירוש הדבר שהאדם ראשית לכל קיים , פוגש את עצמו , חורג אל העולם , ומגדיר את עצמו לאחר מכן . אם האדם לפי ההשקפה האקסיסטנציאליסטית אינו ניתן להגדרה , הרי זה מפני שבתחילה אינו ולא כלום . הוא ייהפך למשהו לאחר מכן , ואז הוא יהיה מה שיעשה מעצמו . מכאן , שאין דבר הקרוי טבע – האדם , מפני שאין בנמצא אל המשיג אותו . האדם בפשטות קיים . הוא אינו מה שהוא חושב שהינו , אלא מה שהוא מבקש להיות , כפי שהוא רואה את עצמו לאחר שהוא כבר קיים – כפי שהיה רוצה להיות לאחר אותה קפיצה לקראת קיומו . האדם אינו אלא מה שהוא עושה מעצמו . זהו העיקרון הראשון של האקסיסטנציאליזם .

    נ.ב : חשוב להדגיש , שייתכן לגבי דידו שאלוהים קיים , אבל , אפילו אם הוא קיים , הוא לא רלבנטי לקיומו ולהכרעותיו של האדם . האדם עומד תדיר , בהכרעות או בצמתים , שההכרעה לגביהן , לא קשורה לאלוהים !! האלוהים , הכומר , הרב והכהן , לא יכולים לעזור לאדם בכך . ולגבי הפוסט , אם האדם , יהא שרוי בהונאה עצמית הכרוכה בחשיבה לגבי תחושותיו , אזי , מטבעו של דבר , הוא יהרהר באישה תיאורטית אידיאלית ויחכה לפרץ עז של אהבה ( שמשמעות הדבר , שהמהות קודמת לקיום , ולא ההיפך ) הכל , במקום להגדיר עצמו אחרי התנסות והתחייבות , ויפסיד בכך כדרך משל , אהבה שנבנית מ- תנע אפס , אהבה שלפעמים היא יותר מרתקת וברת קיימא וצוברת , על פני , נפילה , בתוך ימים לפעמים , מאיגרא רמא , לבאירה עמיקתא . או כפי הפתגם הידוע : הנישואין הן קץ האהבה !!

    תודה

  4. אני ממש אסיר תודה לכותב המאמר , כי כך ניתנה לי הזדמנות לחלוק עם חלק מציבור קוראי מקור ראשון כמה תובנות שהתפתחו אצלי בעניין זה, כי מזה שנים אני תוהה הכיצד ניתן לצוות על אהבה, ובמיוחד שכיום המחקרים הביוכימיים הוכיחו לנו שהאהבה הינה תוצאה של הפרשת ההורמון אוקסיתוצין.
    ובכל זאת אני חושב שיש ערך רב למצוות אהבת האל. אנו יודעים שכאשר אנו משקיעים בטיפוח דבר מה חי, צומח או אף דומם נוצר בנו קשר רגשי חזק אל "בן טיפוחינו" על כן ככל שנשקיע בקיום המצוות כן יתחזקו רגשותינו אל הקב"ה. אבל אפשר לתת טעם נוסף לעניין זה: הדרך הטובה ביותר לבטא את יחסנו אל פלוני/ת הוא לכבד אותו ואת אשר עשה. והנה-
    בשמרנו על העולם שהקב"ה ברא נוכיח את הכבוד והאהבה שאנו רוחשים לקב"ה הרבה יותר מהצהרות מילוליות.
    אני מרחיב גם לעניין חובת השמחה שבעבודת האל:
    אולי לפני כן עלינו להבהיר לעצמנו מהי השמחה, מה גורם לנו להיות שמחים?
    לי נראה שחוץ משמחה קצרת מועד שהינה תוצאה של הנאה חושית- כמו בסעודה טעימה, עיקר השמחה נובעת מאינטראקציה עם יותר אנשים, ובמיוחד כתוצאה מהצלחה כאשר אנו קובעים לעצמנו משימה ועומדים בה יפה – נגרמת לנו שמחה.
    אם יורשה לי להגניב מבט מחת לחגורה- נראה לי שהתחושות הקשורות למגע מיני קשה להגדיר כשמחה, כי המעשה הזה של תינוי האהבים הוא כולו מוצף בתשוקות פרימיטיביות [ואין בזה שום דבר רע- שאלמלא כן לא היתה פ"ר!], לעומת זאת חווים ורואים אנו פרצי שמחה אמיתיים נניח של כלב כשהוא פוגש לא רק את אדוניו אלא גם מישהו מוכר לו.
    כאן אני חוזר אל העיקר- אולי הכוונה של הצפייה שנשמח בעבודת האל, אינה אלא שנצליח למלא את ייעודנו ולשמור על הבריאה ובדרך זו לבטא באופן מעשי את אהבתנו לאל מבלי להרבות במילים.

    • ההוקרה כיסוד האהבה

      בס"ד ח' בניסן ע"ז

      לעזריאל – שלום רב,

      אכן לימדנו הרמב"ם שההוקרה וההתבוננות במעלת הזולת היא העצימה את האהבה.

      כך באהבת ה':
      'וכיצד היא הדרך לאהבתו ויראתו: בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים, ויראה מהם חכמתו שאין לה ערך ולא קץ – מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאוה תאוה גדולה לידע השם הגדול, כמו שאמר דוד: צמאה נפשי לאלקים…' (הלכות יסודי התורה ב,א)

      אף הדרך ל'ואהבת לרעך כמוך' פותחת בדיבור בשבחו של הריע:
      'מצוה על כל אדם לאהוב את כל אחד ואחד מישראל כגופו, שנאמר: "ואהבת לרעך כמוך", לפיכך צריך לספר בשבחו ולחוס על ממונו, כאשר הוא חס על ממון עצמו ורוצה בכבוד עצמו…' (הלכות דעות ו,ג)

      אף הדרך לטיפוח האהבה בין איש לאשתו באה על ידי ההוקרה 'שיהיה אוהבה כגופו ומכבדה יותר מגופו' (הלכות אישות, פרק טו). כאשר כל אחד מבני הזוג מוקיר את הצדדים בהם בן/בת הזוג עולה עליו – נשמרת האהבה ביניהם.

      בברכה, ש.צ. לוינגר

      • וההליכה בדרכי ה'

        אף מה שהזכרת שעל ידי עשיית הטוב מבטא האדם את אהבתו לה', נאמר על ידי התנא אבא שאול (שבת קלג,ב): 'זה א-לי ואנוהו… אבא שאול אומר: מה הוא רחום וחנון אך אתה הווה רחום וחנון'.

        בספרי דרשו את החיוב להידבק במידות הטובות מהפסוק 'והלכת בדרכיו' (דברים כח,ט),
        וכדברי הרמב"ם:
        'ומצווין אנו לילך בדרכים אלו הבינוניים {= המאוזנים}, והם הדרכים הטובים והישרים, שנאמר: "והלכת בדרכיו". כך לימדו בפירוש מצוה זו: "מה הוא נקרא חנון – אף אתה היה חנון; מה הוא נקרא רחום – אף אתה היה רחום; מה הוא נקרא קדוש – אף אתה היה קדוש".
        ועל דרך זו קראו הנביאים לא-ל בכל אותן הכינויי: ארך אפים ורב חסד, צדיק וישר, תמים גיבור וחזק וכיוצא בהן – להודיע שאלו דרכים טובים וישרים הם, וחייב אדם להנהיג עצמו בהן ולהידמות כפי כוחו' (הלכות דעות א,יא)

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: