בתגובה ל'לבטל את הרשימה השחורה'

מאת רבקה לוביץ', גיליון ויקהל-פקודי

מעקרת את השיח ההלכתי

אפשר להתווכח על הפער המובנה שבין הנאמנות שנדרשת מאישה ביהדות לזו של האיש, ואפשר לשאוף לגדר גם את המחויבות של גברים לנאמנות. ברם, השמירה על קדושת זרע ישראל היא אבן יסוד של המשפחה היהודית.

חוזה טוב, למדנו בדיני חוזים, הוא כזה שהתרופות שהוא מכיל מרתיעות מספיק. כלומר, הערבות של חוזה נמדדת במידה שבה מי שחתם עליו יירתע מלהיקלע להפרתו, ולאו דווקא בהיתכנות של הערב לשלם את החוב. לכן המקרא משתמש בביטוי "עין תחת עין". ביהדות לא עוקרים עיניים, אבל התפיסה המוסרית לגבי גנבה נקבעת דווקא בביטוי המרתיע.

ההרתעה שההלכה יוצרת בעניין ממזרות ראויה, וכזו צריך להותיר אותה. לא כדי להרבות ממזרים חלילה, אלא כדי להציב גבול מאוד ברור לניאוף. אישה שנישאה כדת משה וישראל אחראית לא להפר אותה, ובוודאי שלא ללדת ממזר ולצפות שההלכה תתגמש בנוגע למעמדו ומזונותיו.

דורות של פסיקה הלכתית גילו אחריות מרבית והקימו בלמים שהפכו את הממזרים לכמעט לא מתועדים. "רוב בעילות אחר הבעל", "מי שנטמע נטמע", וכו'. המדינה הכירה בעמדה זו ואין בדיקת רקמות לבירור אבהות כדי לא להיקלע למצב שבו ממזר יוכרז ממזר.

אך דומה שמטרתה של לוביץ אחרת. היא מציגה את ההלכה היהודית כאכזרית, כפטריארכאלית וכמי שבאה לשלוט על מיניות האישה. להבנתה אין מקום במדינה דמוקרטית להציב כל הגבלה על ניאוף. אם כך יקרה – ההצעה היא להפקיע את הנישואין בדיעבד. כאן אנו כבר מוצאים פמיניזם רדיקלי שמעדיף את עצמו בגרסה הקיצונית על פני ההלכה.

יש מקום בהחלט לדון אם מאגר ממוחשב של פסולי חיתון הוא נכון, בדיוק כשם שיש להוקיע את המאגר הביומטרי. יש מקום לדון מה מקומו של המונופול של הרבנות הראשית על הכשרות, הנישואין והגירושין במדינה שרוב אזרחיה לא שומרים תורה במובן האורתודוקסי. אישית, ובהמשך לניסיון מתמשך לתקן את המערכת מבפנים, אני מאמינה שדווקא הרחקת המדינה מהדת תאפשר חלופה הלכתית ללא פשרות מגוחכות, לצד חירות לכל אזרח לבחור את דרכו בסבך המקומי. אך מה שלוביץ עושה מעקר את השיח ההלכתי ופוגע בעצם האפשרות לחולל שינוי מושכל במרחב שיהיו שותפים לו פוסקים משמעותיים.

ניסיוני למחות על הנושא בקבוצת הפייסבוק "פמיניסטיות הלכתיות" זיכה אותי בחסימה. אני גאה על כך. מסתבר שאני בחברה טובה של תלמידי חכמים ועוד כאלו שלא מסכימים לדרכן המיליטנטית. אם אלה הכללים, אולי ראוי היה שהנהלת בתי הדין הרבניים תשקול את שלילת הרישיון של טוענת רבנית שדעותיה אינן תואמות את ההלכה לפי התנאים שהחוק מציין.

טובה אבן חן

טובה אבן חן היא טוענת רבנית ומתמודדת בפריימריז הפתוחים למפלגת "זהות"

פוסחת על שתי הסעיפים

רבקה לוביץ דורשת לבטל את רשימת פסולי החיתון, ולמחוק מהתורה מצווה אחת. היא מסבירה שהמצווה הזאת מיותרת, שהיא עוול, שהיא נועדה לשליטה על גוף האישה, ושהיא אתגר מוסרי גדול מפני שהיא מענישה אדם על חטא הוריו ללא עוול בכפו.

יש בדבריה כמה טעויות. ממזרות אינה עונש, וגם לא עוול מוסרי. היא דין שההיגיון הצרוף מחייב אותו. אולם השאלה המתבקשת היא למה אנחנו מקיימים מצוות. וכאן אני שואל אם את מאמינה שה' הוא בורא העולם ויוצרו, וממילא מתחייב מכאן שהוא בעל הבית ויש לשמוע לדבריו – איך את מרשה לעצמך להחליט איזו ממצוותיו לקיים ואיזו ממצוותיו לא לקיים?

מה הפתרון שלוביץ מציעה? לעצום עיניים. אחת מהצעותיה היא החלטה כוללת של רבנים שאין לקבל שום עדות שיכולה לממזר אדם. אך האמת היא שאין חידוש בדרך הזאת. כפי שלוביץ עצמה כותבת באריכות במאמר, הדרך הזאת מקובלת בפסיקה מזה דורי דורות. תמיהתי בזאת היא לא רק על לוביץ אלא גם על מסורת הפסיקה העומדת לימינה של לוביץ, ועל כל רבני דורנו שכולם עומדים לימינה של לוביץ בנאמנות מוחלטת.

נכון, אין ספק שלילד עצמו יהיו חיים יותר נוחים ויותר נעימים אם לא יֵדע שהוא ממזר. אלה יהיו חיים נעימים ונוחים אבל עלובים ובזויים. אנו מגדלים כאן אדם עלוב שלא מסוגל להתבונן בעיניים פקוחות במציאות האמיתית ולהתמודד עימה. אנחנו מגדלים כאן אדם שכל חייו שקר אחד גדול. הלזה ייקרא אדם? תמיד טוב יותר לכאוב את האמת הכואבת מלהשלות את עצמך בשקר נעים.

משום שאם לא כן – יש פתרון הרבה יותר פשוט: שידמיין שהוא נשוי. שידמיין שנשא אישה, וחייו יהיה נעימים ורגועים. למה לא? ממילא לוביץ מציעה לאיש המסכן שאין לו בן לדמיין שיש לו. לדמיין שהבן שילדה אשתו הוא בנו. אז שגם הממזר הזה ידמיין שיש לו ילדים. אם המטרה היא לא להתמודד עם האמת אלא לחוש תחושה נעימה – יש הרבה דרכים להגיע לכך.

האם אנחנו מעוניינים בָּאמת או בשקר דמיוני? הפתרון המוצע לאורך מאמרה של לוביץ הוא להתעלם מהאמת. לא נשאל את עצמנו האם יש א–לוהים והאם מצוותיו מחייבות. לא נשאל מיהו אביו האמיתי של הילד, ומתוך כך גם נוכל לשכנע את עצמנו שהפתרון האכזרי שאנחנו מציעים לאותו בעל מסכן שאשתו נאפה – לטובתו הוא. כשרוצים להשתכנע במשהו – תמיד אפשר לעשות זאת.

את מי בדיוק אנחנו מרמים כאן? כי אני באמת לא הצלחתי להבין מה הרעיון בכל ההצגה שאנחנו עושים כאן. אם המטרה היא לעשות מה שכתוב בתורה – אז איך אנחנו יכולים לרמות את עצמנו ולומר שהילד לא ממזר. ואם המטרה היא לעשות מה שמתחשק לנו – אז בשביל מה ההצגה הזאת שבה אנחנו מראים כאילו אנחנו נוהגים לפי התורה? #

איתי אליצור

הרב איתי אליצור הוא חוקר במכון משפטי ארץ בעפרה

 —

חוסר ישרות

רבקה לוביץ כתבה על נושא כאוב ורגיש, שאכן ראוי שיועלה לדיון ענייני ורציני, בייחוד למי שעולם בית המדרש ותכניו חשובים לו. דא עקא, הרוח הנושבת במאמר לא מאפשרת כלל למי שחשובה לו השמירה על כבודה של תורה והלכותיה להשתתף בדיון. הדברים מוצגים במאמר באופן דמגוגי ודמוני, ומפתיחתו ועד חתימתו הוא רצוף האשמות כנגד הממסד הרבני והלכות התורה שאותן היא מבקרת מבחוץ ו"מלמעלה", וחוסר ישרות ורדידות צצים בו למכביר.

אכן, רבים הם תלמידי החכמים החרדים מצורות חשיבה וזרמים חדשים העלולים לטעמם לערער את המחויבות להלכה לפרטיה, ומתוך כך מתייחסים באופן מסוים להתפתחויות בחברה הדתית, לא תמיד לשמחתי. אך האם בשל כך הגון להציג את הממסד הרבני כמי שכל מגמתו היא להמשיך את שליטת "הממסד הגברי במיניות האישה"? האם את ודעימך שמחות כאשר מייחסים לטענותיכן שיקולים זרים ולא ענייניים? מדוע לעשות זאת ל"ממסד הרבני"? הרי בכך את מצדיקה את אותה דמגוגיה שבה נופלים לעתים גם רבנים מסוימים שלא תמיד פנויים דיים להקשיב כראוי לקול הבוקע מהמציאות.

האשמה במאמר אינה מופנית כלפי הרבנים לבדם. הציבור כולו מוצג כמי שהיחס המקובל בו כלפי ממזרים הוא של נידוי. האם באמת הסיפור על אותו "פקיד בכיר" מייצג את הציבור? הציבור שלנו? לא מיניה ולא מקצתיה. אולם לא רק לנושאי התורה מייחסת הכותבת דברים לא להם, אלא גם לתורה ולחז"ל עצמם: כבר בראשית המאמר מוצגת קביעה שגויה שלפיה ממזר הוא כל מי שנולד מיחסי אישות האסורים מן התורה, לעומת ההלכה הפשוטה שאין ממזר אלא מחייבי כריתות ומיתות בית דין. מטרת דין "יכיר" לדעתה היא לתת לבעל את האפשרות לפגוע באשתו ובילדיה, ואיסור ממזרות מוגדר כאכזרי, בלי שנידונה כלל מגמתו מנקודת המבט התורנית (אלא אם נקבל את הקביעה שלפיה הוא נועד לשליטה על גוף האישה, חרף קיומו גם במנותק מאיסור אשת איש). ואם לא די בכך, דת ישראל כולה מוצגת כמי שאינה יוצאת להגנת החלש אלא מתעמרת בו.

לבסוף מבקשת לוביץ לבטל את איסור ממזרות בטענות מופרכות שקשה להאמין שיצאו אל הכתב (לא פחות מההצעה להחזיק את עם ישראל כולו כממזרים), ואלו שאינן (כגון שאין ממזרות ללא יחסי אישות) כבר נידונו במפורש בפוסקים. מהפרק האחרון במאמר עולה כי א–לוהי לוביץ' איננו א–לוהיי שלי, אך נראה שגם בין התורות שמהן אנו לומדים יש מרחק שמים וארץ. במקרים כאלו ודומיהם, הלגיטימציה לבוא ולהציע שינויים ותיקונים בחברה התורנית ובעולם ההלכה אינה קיימת מהסיבה הפשוטה: איננו חיים בתוך אותו מרחב דתי ותורני.

הרצון המובע במאמר, לחזק גישה שאינה מקובלת דיה במרחב התורני ביחס למעמדה של האישה ונושאים קרובים, משותף במידת מה גם לי – ודווקא משום כך נצטערתי. שכן המבקש כי שינוי כלשהו בתחום זה יזכה ללגיטימיות תורנית חייב להצטייד בידע התורני הרלוונטי, ואף בגישה מכבדת לתורה ולנושאיה. תקוותי שכל מי ששינויים בתחומי המשפחה והיחסים בין המינים חשובים לו יפעל באופן אחר, ולא ייגרר אחר קולות מעין אלו.

הבה נמצא את הדרך ליצירת מרחב חדש, אמצעי, שבו יעסקו אנשים ונשים יראי שמים בבעיות הזמן והשעה העומדות לפתחנו מתוך הנחות יסוד משותפות. כך יתאפשרו דיונים ענייניים ושקולים, ובהם בבוא העת בסייעתא דשמיא גם תלמידות חכמים יראות שמים תייצגנה את הממסד הרבני, ולא תעמודנה לעומתו.

ישי אנגלמן

ישי אנגלמן מלמד בישיבת ההסדר ברכת משה מעלה אדומים

גם אם קשהזו התורה

ממזרות היא "כלי רב עוצמה לשליטה על גוף האישה ולשמירת הסדר החברתי", טוענת לוביץ במאמרה רצוף אי–הדיוקים. לא מצווה א–לוהית, לא רעיון מוסרי, רק כלי לשליטה ואמצעי לדיכוי. זה מה שחכמינו ז"ל היו בעיניה, גברים תאבי כוח שרצונם היה לשעבד נשים בעזרת ההלכה. ומה עם נותן התורה? – גם עליו היא תמהה: "מי הא–לוהים שלנו, שבשמו אנחנו מאפשרים עוול?". ובכן, אלו גם א–לוהייך, זה שכתב בתורתו: "לא יבוא ממזר בקהל ה'". זו התורה וזו המצווה, עם כל הכאב והקושי הכרוכים בהם לעיתים.

ובכלל, גם אם האיסור הזה והשלכותיו החמורות על חיי הילד שלא חטא לא מתיישבים על לבה הרחום, האם שמירה על סדר חברתי שבו בגידה היא דבר מאוס וראוי לגינוי היא דבר מיותר בעיניה? האם היא רוצה חברה שאין בה סנקציות על זנות ופריצות? אמת, צדקה הטוענת בטענתה שחז"ל השתדלו למעט את תופעת הממזרות, גם תוך שימוש במקרי–קצה לטובת הימנעות מחריצת דין על ילד שזהות אביו אינה ברורה בוודאות מוחלטת, אך טעתה כשמשכה את דבריהם למחוזות שהם לא שיערו.

הם, בניגוד אליה, מעולם לא העלו על דעתם לומר שאין ממזרים בעולם; ואם ביחס לבן הסורר והמורה עוד נמצאה הדעה הסוברת ש"לא היה ולא עתיד להיות", הרי שאין עמדה כזו ביחס לבן הממזר. לא. הממזר היה, הווה ועתיד להיות, עם כל הצער שבכך. חז"ל כאבו את כאבם, אך לא יכלו לעשות יותר ממה שכבר נעשה.

אליהו גליל

אליהו גליל הוא רכז התחדשות יהודית במתנ"ס מעלה יוסף. לשעבר רב בקהילה יהודית בחו"ל

די לפזמון המדרון החלקלק

לצד "הרשימה השחורה" שבה דנה לוביץ עולה וצפה נקודה חשובה ביותר, שראוי שניתן עליה את הדעת. כל יהודי יודע ששינוי הלכות, או ביטולן של מצוות, ואפילו כאלה שמפורשות להדיא בתורה, אינו עניין שיפה דווקא לדורנו, "דור הפוסט", דור שחלו בו שינויים מפליגים בתפיסות עולם בכל העולם. כולנו אוכלים את פירות תעוזתם של פוסקי ההלכה שלאורך הדורות, אך גס ליבנו מלברך את ברכת הנהנין.

כל המצוות שבוטלו עברו טלטלה בשל הבנתם של חכמים שהגיעה לכך העת בשל סבל בל ישוער שנגרם בגין אותה הלכה עתיקת יומין, שייתכן שיפה הייתה לשעתה. ואל תדמו בנפשכם שגדולי ישראל שלנו אינם בשיעור קומתם של "הגדויילים" מדורות העבר. לא מיניה ולא מקצתיה.

ואם בכל–זאת אין הדבר נעשה אף כיום, אין זאת אלא שהפוסקים בני ימינו אינם חיים את מציאות חיינו, וטחו עיניהם מראות. ואם תימצי לומר שבתום לב הם סבורים ומאמינים שהם חלק אורגני החי וחווה את מציאות חיינו אנו, שעה שכולנו יודעים שאין הדבר כך, או אז רובצת החטאת לפתחנו, על שאיננו מעמידים אותם במקומם, עם שתי רגליים נטועות בקרקע. בקרקע חיינו ולא בקרקע הזויה ובחזיונות ששווא ידברו. ודי לנו עם הפזמון החוזר של "המדרון החלקלק", פזמון שהפך מדרון חלקלק בעצמו, וכבכל שיר הוא שב וחוזר, צמוד לכל בית.

עוצמתו ופרסומו של מאמרה של רבקה, שנועד כנראה לעיניהם של יהודים שומרי מצוות, צריכים להדליק נורה אדומה מול עיניהם של הרבנים העוסקים בפסיקת הלכה. חייבים הם לשאול את עצמם הכיצד הגיעו הדברים עד כדי כך.

ואם אין ביכולתם לראות ולהבין, וכל אשר יעשו יהיה לשכך את התלהבותה של רבקה בקיתון של צוננין, או שידונוה ברותחין, אזי אין עוד ספק ספיקא: אכן טחו עיניהם מראות.

אריאל בן ארי

אריאל בן ארי הוא שופט (בדימוס) לענייני משפחה בבית משפט השלום ברמת גן

הרמת יד בתורת משה

א. ההלכה היא שאם ישנן משפחות "שקרא עליהן ערער" אלא שאין ידע ברור על מישהו ספציפי שהוא ממזר – בזה נאמר "משפחה שנטמעה נטמעה", ומותר להינשא למישהו מהם; למרות שהשולחן ערוך (אבן העזר ב ב) לא ממליץ לעשות זאת. אכן, כשיש ידע ודאי על פלוני שהוא ממזר, ודאי שכאן החובה על כל אחד מישראל למונעו מלבוא בקהל.

טענתה של לוביץ על האכזריות שבזה ("איזו חברה אנחנו? איזו מין דת אנחנו?") יש בה חוצפה כלפי שמיא והרמת יד בתורת משה, שלא נרתעה מלפסוק מוות על מחללי שבת בפרהסיא (כמובן עם מילוי התנאים לכך). הלכה היא הלכה גם כשיש בקיומה צער וכאב.

ב. מספר הממזרים כפי שפורסם בשעתו בידי הרב יצחק יוסף עומד על כ–900 איש בלבד (עם כל הכאב גם על כך), ולא אלפים כדברי הכותבת. ולכן טענתה ש"הממזרות הופכת לאיום המרחף מעל החברה היהודית כולה" היא היסטריה ועיוות המציאות.

ג. מתוך טענותיה הפליגה הכותבת בהשמצות כלפי בתי הדין עם הטפות מוסר ועצות מלאות גאווה עד כדי קריאה להוציא נושא זה מבתי הדין ולהעבירם לבתי המשפט חילוניים, אלו שמרימים יד בתורת משה. וכשאתה קורא זאת אינך מאמין שדברים כאלו ובסגנון כזה יוצאים מפי אישה דתייה שמכהנת (בזכות בעלה) כרבנית בקהילה חשובה.

במהלך שנותיי הרבות ברבנות הפניתי לבית הדין מספר מקרים שבהם סברתי שיש בעיית ממזרות ובכולם מצא בית הדין סברות להתיר את הילדים לבוא בקהל. כמה רחמנות ומאמץ להקל מצאתי בשיחות הטלפון שלי עם הדיינים, והרי להאשימם בהפך מזה זהו ממש סקנדל. וכמה חוסר הבנה ביחס לחשיבות מוסד הנישואין צריך להיות בכדי להציע רעיון אבסורדי שכולנו נתחתן "על תנאי" כדי לפתור את בעיית הממזרים. איזה הבל יש בטענה שעם ישראל כולו, דהיינו כולנו, הננו בעצם ספק ממזרים ועל כן בטל דין ממזרות.

 ראובן הילר

הרב ראובן הילר הוא רב בהוד השרון

—————-

עומדת בגאון / רבקה לוביץ משיבה:

ייתכן שכדבריו של ישי אנגלמן "הדברים מוצגים במאמר באופן דמגוגי ודמוני, מפתיחתו ועד חתימתו". ייתכן שצודק איתי אליצור כי "ממזרות אינה עונש, וגם לא עוול מוסרי. הוא דין שההיגיון הצרוף מחייב אותו", ואפשר שאליהו גליל צדק בכך שיש במאמרי אי דיוקים וכי "חז"ל כאבו את כאבם, אך לא יכלו לעשות יותר ממה שכבר נעשה".

אחר כל זאת אני עומדת בגאון מאחורי מספר טענות. ראשית, יש לבטל את הרשימה של הממזרים. בטרם נטעה לחשוב שזו רשימה הלכתית, וניישם אותה על כלל הפזורה היהודית, כדאי להיזכר שמעולם לא הייתה רשימה כזאת, וכי היא אינה תואמת את ההלכה המאפשרת לממזר להיטמע.

שנית, האפשרויות ההלכתיות שחז"ל נתנו בידי פוסקי ההלכה לפתרון בעיות הממזרים אינן מנוצלות בידי הדיינים, ורבים הם המקרים שבהם ממזרים מקבלים מענה הלכתי ראוי רק לאחר מאבק עיקש וביורוקרטיה מסורבלת ומיותרת. רבים המקרים שבהם ניתן היה להימנע מקביעת הילד כממזר אך בית הדין עשה בדיקות וחקירות ביוזמתו על מנת להוכיח את ממזרותו. מה תאמרו על מקרה שבו נקבע על אדם שהוא ממזר, והוא נכלל ברשימה במשך עשרים שנה, מבלי שהדיינים ישאלו או יחקרו אם הוריו בכלל נישאו כדת משה וישראל? מה תאמרו על מקרה שבו אישה טוענת שהיא ילדה פחות מתשעה חודשים אחרי הגירושין, ובית הדין דורש לראות תיק רפואי על מנת להוכיח שהעיבור התרחש שבועיים לפני הגט? מה תאמרו על בן שנולד לפני שלושים שנה, בעת שהבעל שהה בחו"ל, ולדברי האישה היא פגשה אותו וקיימה עמו יחסים אינטימיים, ובית הדין ביזמתו בודק את רשימת היוצאים לחו"ל לפני שלושים שנה כדי להוכיח שהיא לא יצאה מהארץ, ועל כן בנה ייחשב לממזר?

פתרונות מסוימים שהצעתי הם בהחלט חדשניים ומהפכניים. איני מצפה שהציבור יקבל היום בפשטות את הרעיון ש"כולם ממזרים". זה דורש זמן התרגלות. אבל הפתרונות של "קידושין על תנאי" או ההחלטה שאין מקבלים עדות בנוגע לממזרות כמדיניות – אינם הצעות בלתי ישימות.

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון ד' ניסן תשע"ז, 31.3.2017

מודעות פרסומת

פורסם ב-31 במרץ 2017,ב-גיליון ויקהל פקודי תשע"ז - 1024, תגובות. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: