בתגובה ל"זוגיות סבוכה" מאת יהודה יפרח

מהי הגדרת התפקיד?

הכתבה הזכירה לי את ניסיונותיי מלפני שנים לקבל תשובות בעניין הגדרת התפקיד של רב מקומי. ברוך השם, המצב שאתאר במכתב זה כלל לא היה באותה רמה של בעייתיות שתוארה בכתבה, אך ייתכן שהוא לא יהיה זר לקוראים רבים. במקומנו, הרב המקומי עסק בנושאים העיקריים הבאים: פסיקה בשאלות הלכתיות, אמירת דברי תורה קצרים כל שבת, בנוסף לדרשות הארוכות בשבת שובה ובשבת הגדול, ומסירת שיעורי תורה ברמות שונות. למען האמת, להבנתי העיסוק של הרב בתחומים אלו היה מצוין.

מנגד, היו סוגיות אחרות שלפי מה שראיתי הרב העדיף לא לגעת בהן. ביניהן טיפול בבעיות נוער דתי, קירוב לבבות לדת וייעוץ פרטני למשפחות. להבנתי, וגם להבנת תושבים רבים אחרים, היה צורך בעיסוק גם בתחומים מסובכים אלו. ניסיתי לברר מי אחראי על הגדרת התפקיד ועל בקרת הביצוע של הרב המקומי. מבדיקתי למדתי שאף אחד. הן המועצה הדתית והן משרד הדתות לא נוטלים אחריות על תפקוד הרב המקומי. למעשה הרב רשאי לקבוע את התפקיד באופן שנראה לו.

כיוון שלרב הייתה קביעות, עם הזמן הוקמו יוזמות פרטניות של תושבים בתחומים שבהם הרב העדיף לא להתעסק. במקרה אחד, בית כנסת שכונתי העדיף להעסיק רב בחצי משרה כדי לקבל מענה לכל התחומים החשובים לבית הכנסת.

במצב הנוכחי, שבו רב מקומי או שכונתי מועסק על ידי משרד הדתות – אין אפשרות לרב להישאר באותו תפקיד ולשפר את שכרו, אפילו אם לדעת התושבים הוא מצטיין. הדרך היחידה עבורו לשפר באופן מהותי את  שכרו היא לעבור לתפקיד בכיר יותר, כמו רב מועצה או רב עיר.

חלקיה סאבו

——–

להקנות כלים והכשרה

פעמים רבות מטפל רב היישוב או הקהילה בסכסוכים ובמחלוקות בתוך הקהילה ובסביבתה, כבורר או כמגשר. לצערי, חוסר הכשרתם של רבנים בנושאים אלו מביא לעתים לאי הבנה של הרב ביחס לתפקידו כבורר או כמגשר, והדבר עלול לגרום לעיוות דין חלילה. נתקלתי אף במקרה שבו לא ידע הרב את ההבדל בין הליך בוררות לבין הליך גישור.

כמו כן, נגוע הרב לעתים במצב של ניגוד עניינים, למשל בבואו לפסוק בהליך המתנהל בין האגודה השיתופית שבמסגרתה מתנהל היישוב, ובה הוא חבר, לבין צד שני, שהינו אדם פרטי. הדבר חמור אף יותר במקרה שהרב מתגורר בבית השייך לאגודה, או שמשכורתו משולמת במידה זו או אחרת על ידי האגודה.

גם בעניין זה ישנה פסיקה הקובעת מתי מותר או אסור לרב לפסוק במחלוקת שבה הוא עלול להימצא בניגוד עניינים, אולם לעתים החיים מוליכים לסיטואציות מורכבות עד בלתי אפשריות.

לדעתי יש להקנות לרבני יישובים וקהילות את הכלים וההכשרה הנדרשים כדי לדון במחלוקות וסכסוכים בתוך הקהילה, ולא פחות חשוב – כדי לעת מתי לא לדון בעניינים שכאלה.

אבי הר–זהב

אבי הר–זהב הוא עורך דין

———

בתגובה ל"אקדמיה שוממה ומנותקת" מאת אהוד פירר

התסיסה היא במדעי הטבע

קראתי בעניין רב את המאמר על מצבם של לימודי מדעי הרוח בישראל כיום. חלק גדול מהעניין האישי שלי נבע ממסלול דומה שעשיתי: גם אני למדתי מדעי הרוח באוניברסיטה העברית בירושלים בסוף שנות התשעים, וחוויתי חוויות דומות בחוג לפילוסופיה בקמפוס הר הצופים. עם זאת, למדתי במקביל גם בפקולטה למדעי הטבע בקמפוס גבעת רם, והחשיפה לשני העולמות המקבילים הללו מאפשרת התבוננות השוואתית על המצב.

נתחיל באמירת האמת "בפנים": במדעי הרוח יש עניין, מגוון, דיאלקטיקה ומחשבה, אך אין שם פתרונות נכוחים לבעיות העולם וגם לא הבנה אמיתית של תהליכים, אירועים ותופעות. מי שנרשם ללימודי מדעי הרוח כדי להשיג את הדברים הללו ולקדם תיקון עולם – סופו להתאכזב. יתרה מכך, בפקולטות האחרות ניתן למצוא עניינים מעין אלה במינון גבוה הרבה יותר: ההשפעה על העולם של העוסקים במקצועות המשפטים, הרפואה, ההנדסה, הכלכלה והפסיכולוגיה גדולה בהרבה משל ההוגים בפילוסופיה, בספרות, בהיסטוריה ובלשון.

אם מחפשים "תסיסה אינטלקטואלית, רעיונות חדשים, צורות מחשבה חדשות", ברור שהללו נמצאים בימינו הרבה יותר במדעי הטבע והחברה. מבט חטוף על ההתקדמות הטכנולוגית והחברתית של העולם בעשורים האחרונים יצביע מיד על המקומות והדמויות שמהם נובעת התקדמות זו, וככל הנראה לא יהיו אלה החוגים למדעי הרוח באקדמיה או בוגריהם.

מהדברים עד כה עלול הקורא להבין שלימודי מדעי הרוח מיותרים בעיניי, ולא היא. אני חושב שרקע אינטלקטואלי ורוחב אופקים הם יסודות חשובים הנחוצים לכל איש מעשה, מדע וחברה, והחוגים למדעי הרוח באוניברסיטאות הם המקום שבו ניתן לרכוש יסודות אלה. דא עקא, המוני הסטודנטים הנרשמים לאוניברסיטאות מחפשים, בצדק גמור, את המסלול שיוביל אותם למקצוע מכניס ולקריירה מתפתחת, והם מתקשים למצוא מסלולים כאלה במדעי הרוח.

מה ניתן אפוא לעשות? ראוי לעודד סטודנטים למדעי הטבע ולמדעי החברה ללמוד במסלול דו חוגי, שבו החוג השני הוא חוג ממדעי הרוח. מניסיוני אני יודע לומר כי הלימודים מעניינים הרבה יותר אם לומדים גם נוסחאות ומספרים וגם טקסטים ותמות. מסלול כזה, אגב, איננו בהכרח קשה יותר מתואר מלא במסלול חד חוגי. הרווח פה איננו רק במילוי הכיתות הריקות בחוגי מדעי הרוח, אלא אף בניית בוגרים ואנשי מעשה בעלי השכלה רחבה וראייה מגוונת. גם הפיזיקאי, הכלכלן והמשפטן שבאמתחתם תואר וידע בתחומים הומאניים יצאו נשכרים, ולא רק חסידי מדעי הרוח ממגדל השן. עידודם של מסלולים כאלה, לא רק כתוכניות מיוחדות למצטיינים אלא כנורמה רווחת, עשוי להיות המזור לבעיית השורות המידלדלות והאיכות הצונחת בחוגים למדעי הרוח.

יניב אשרת

יניב אשרת הוא בעל תואר שני במדעי המחשב. מסיים בימים אלה 26 שנות שירות בצה"ל 

—-

לא עומדים במבחן המציאות

ד"ר  אהוד פירר כתב סקירה מעניינת על אודות הרקע והסיבות לירידה במעמד של מדעי הרוח בישראל. לביסוס דבריו הוא מביא מידע על ההפחתה הגדולה במספר הסטודנטים למדעי הרוח באוניברסיטאות בישראל, כך שבשנת 2014 למדו  מעטים (14,100 סטודנטים) לעומת הרבים בשנת 1998 (20,900).

אמנם הממצאים הללו מדברים בעד עצמם, אך לעומת זאת הנחות היסוד שלו לא עומדות לדעתי במבחן המציאות, כפי שאני רואה ומכיר מקרוב מדי שבוע בשבוע בעשור האחרון בפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטה העברית בירושלים.

לשם המחשה אציין את שלושת הקורסים של השנה האקדמית הנוכחית שאני לומד בהם ואת המרצים פרופ' בנימין בראון, ד"ר עמוס גאולה ומר דוד סבתו. שלושתם למדנים, תלמידי חכמים ואנשי אקדמיה מובהקים, המשלבים בשיעוריהם, במחקריהם ובפרסומיהם את המיטב והמרב של הלמדנות התורנית עם המחקר והמתודיקה האקדמית. ובכל אחת מכיתות הלימוד שלהם יושבים יחדיו סטודנטים חילונים, דתיים וחרדים, המגלים עניין רב ובקיאות מדהימה בנושאים הנלמדים.

במציאות הזו אני מתקשה לקבל את דבריו של פירר הקובע "כי במקום לימוד תורה לשמה מצאנו באקדמיה מרדף מייאש אחר נקודות זכות". לפי הערכתי והתרשמותי, ישנם עדיין סטודנטים רבים וטובים הלומדים מדעי הרוח בעיקר מתוך עניין בנושאים הנלמדים.

אליעזר שפר

אליעזר שפר הוא יו"ר איחוד בתי הכנסת והקהילות

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון כ"ו אדר תשע"ז, 24.3.2017