משכנו של האיזון הדתי | ידידיה צ' שטרן

 כמו כל דת ממוסדת, גם עבודת המשכן מסתכנת בהעצמה שלילית של האדם ושל הא–ל. בשל כך הקפידה התורה על עבודה המורכבת מיוזמה ומצייתנות, היוצרות יחד איזון דתי בריא

בעוד שההתגלות בסיני היא חד–פעמית, הקמת המשכן נועדה ליצור את הזירה שבה אמורה להתקיים התגלות מתמשכת. שם, במשכן, אמור להתממש קשר מתמיד בין העם וא–לוהיו. במובן זה המשכן הוא ראשיתו של מיסוד הדת ביהדות – עיגונה במוסדות, בטקסים, בהיררכיות – ולכן המקרא מייחד מקום נרחב כל כך לתיאור המשכן והעבודה בו. במשכן רמוזה הצעה פרדיגמטית למערכת היחסים הראויה בין הא–ל לבין האדם והיא נוגעת לשורש אופייה של הדת שלנו.

מיסוד דת – כל דת – מעורר חשש כפול: מצד אחד, הטקס הדתי, הפולחן, עלול לשמש מניע והצדקה לפורקן דחפים אנושיים יצריים באופן חסר מעצורים. בחסות אקסטזה דתית אנו עלולים להשיל מעל עצמנו נורמות של משפט טבעי, של מוסר מקובל, ולהפוך לתרבות בלתי נשלטת, מושחתת. זהו ההליך המתואר, לקונית, במעשה העגל: "וישכימו ממחרת, ויעלו עלת ויגשו שלמים, וישב העם לאכל ושתו, ויקמו לצחק" (לב, ו). ההיסטוריה של הדתות מכירה דוגמאות רבות להעצמה שלילית של האדם באמצעות מחיקת גבולות התנהגות מקובלים, מתוך מניעים דתיים.

מצד שני, קיים חשש שמא מיסוד הדת יוביל להעצמה שלילית של הא–ל, תוך שימוש בממסד הדתי לשם פגיעה בצלם אנוש. הפולחן עלול להפוך את האדם לכלי שרת, קרבן אדם, שאישיותו הקונקרטית נמחקת נוכח ציווי הא–ל. גם כאן איננו חסרים דוגמאות מהעבר הקדום ועד ימינו אלה.

איור: מנחם הלברשטט

תהליך של מעורבות

הסאגה של ספר שמות, שמסתיימת בפרשתנו, מתארת מהלך הדרגתי, מתפתח, של גיבוש היחס הראוי, המאוזן, שבין הקוטב של העצמת האדם, שביטוייה עלולים להיות סרבנות ומרד כלפי הא–ל, לבין הקוטב של העצמת הא–ל, שעלולה לדחוק את האדם לעמדת פסיביות, כביכול הוא חסר חשיבות.

בפרשת יציאת מצרים היה העם סרבן ופסיבי (למשל: "ולא שמעו אל משה מקצר רוח ומעבודה קשה" ו, ט). במעמד הר סיני היה העם עדיין פסיבי, אבל צייתן (למשל: "דבר אתה עמנו ונשמעה, ואל ידבר עמנו א–לוהים פן נמות"; כ, טו). במעשה העגל היה העם אמנם, סוף סוף, אקטיבי, אך סרבן. העגל היה ספונטני, אישי, גחמתי ולכן אמר עליו משה "כי פרע הוא, כי פרעה אהרן לשמצה בקמיהם" (לב, כה). רק בהקמת המשכן מגיעים יחסי הא–ל–אדם לאיזון הראוי: אקטיביות ומעורבות אנושית רבה שמתקיימת בתוך מסגרת מוגדרת, תחומה היטב, של מחויבות ושל משמעת.

הצייתנות ברורה: בפרשותינו חוזר הביטוי "ככל אשר צוה ה' את משה" לא פחות משמונה עשרה פעמים. המשכן איננו פרי דמיון אנושי, אלא מימוש של תוכנית א–לוהית, שיש לציית לה. האקטיביות ברורה אף יותר: השורש עש"ה מופיע קרוב למאתיים פעמים בפרקים העוסקים בהקמת המשכן (בעוד שבמעשה בראשית, בריאת כל היקום, הוא מופיע רק שבע פעמים). גם פעולת ההבאה של התרומה, שמבטאת את מעורבות העם, מוזכרת תשע פעמים.

הצייתנות והאקטיביות אינן סותרות זו את זו, אלא מסמנות דרך אמצע לעבודת השם. האקטיביזם האנושי נדרש – "ועשו לי מקדש" – אך עליו להיות מרוסן בכללים ובנורמות. אכן, סיפורו של המשכן הוא סיפור של גבולות שיש למתוח; איזונים שיש לחוות; בקרה הדדית של כוחות מנוגדים. נקודה זו היא מפתח להבנת מרבית ההיבטים של הקמת המשכן ותפקודו.

מגבלות בונות

המגבלות שהמקרא תוחם בהן את מיסוד הדת במשכן רבות ומגוונות וכוללות כמעט כל היבט אפשרי: מגבלת כוונה – העצמה גדולה מדי של המתח הא–לוהי או של המתח האנושי היא בבחינת אש זרה, מפרת איזון, פורמת שותפות, שעונשה מוות. ביום חנוכת המשכן, שניים מבניו של אהרן מייבאים אליו את מעשה אביהם בעגל, ולכן "בקרובי אקדש". מגבלת מקום – אסור לעבוד את ה' ולקיים טקסים דתיים בכל מקום, אלא רק במשכן. גם בתוך המשכן מתוחים גבולות לפי פונקציות ידועות מראש. מגבלת ציוות – התורה קובעת מדרג סמכויות ביצוע לבכורות, ללווים, לכל אחת מהמשפחות וגם זאת במגבלת גיל. העונש במקרה של הפרה: "והזר הקרב יומת".

בכך אין די. התורה קובעת גם מגבלת כמות – התרומה של העם למשכן חיונית כמובן, אך גם לה, ולרצון הטוב שהיא מבטאת, יש להציב גבול וסייג: "ויאמרו אל משה לאמר: מרבים העם להביא מדי העבדה למלאכה… ויצו משה… איש ואשה אל יעשו עוד מלאכה לתרומת הקדש ויכלא העם מהביא" (לו, ה–ז). מגבלה נוספת היא מגבלת ביצוע, שקובעת פירוט טכני מדויק של כל אחד מהחפצים שבמשכן, כמו גם מידות וחומרים למשכן עצמו. ולבסוף גם מגבלת זמן – אף שהקמת המשכן היא מלאכת קודש והיינו מצפים שבני ישראל יירתמו אליה "מסביב לשעון", ללא הרף, עד השלמתה, בכל זאת התורה מצווה להפסיק את מלאכת הבנייה במהלך השבת. ככל שאר הממדים, גם ממד הזמן הוא עניין שיש להגביל אותו, ולא רק לשעתו אלא לדורות: כל מלאכת יצירה שנעשתה במשכן היא אב–טיפוס להגבלת כוח היצירה שלנו בשבת, לדורות.

עולה מסר ברור: אם המשכן הוא מקום ההנבטה של החוויה הדתית היהודית ושל מיסוד הדת, הרי שהפרדיגמה המכוננת שלהן היא האיזון בין צייתנות לבין אקטיביות; בין הספונטני לבין המתוכנן והמודרך; בין ה"אני" שואף הביטוי לבין החוץ, הא–לוהי, המגביל אותו; בין האסתטי לבין האתי; בין הגשמי לבין הרוחני.

המשכן, מבנה פריק קטנטן שאורכו עשרים קרשים שרוחב כל אחד מהם אמה וחצי, מכיל את סוד האיזון בין האדם לבין הא–ל, שלאורו מתעצב ומתכוונן הקיום היהודי לדורותיו.

אנו נפרדים בתודה מפרופ' ידידיה צ' שטרן שעיוניו ליוו אותנו במהלך חומש שמות. כן אנו מקדמים בברכה את הרב מאיר שפיגלמן, ר"מ בכולל בית הבחירה בכרמי צור, שעיוניו ילוו אותנו בחומש ויקרא

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון כ"ו אדר תשע"ז, 24.3.2017

Advertisements

פורסמה ב-26 במרץ 2017, ב-גיליון ויקהל פקודי תשע"ז - 1024 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: