לתחום את האינסוף | אורי וייל

דמותו של בצלאל זרה לאמנים מודרניים רבים, בשל הרושם שהיא כנועה לצו הא–ל. אך עיון מגלה שההפך הוא הנכון, ודווקא בצלאל יכול לשמש דגם אידיאלי לאמנות מודרנית שהיא גם בריאה

כשבאים לחפש שורשים תורניים לאמנות יהודית, אין דבר מתבקש יותר מפנייה לדמותו של בצלאל בן אורי. המדרש מציג את בצלאל ועוזריו כמי שהייתה בהם חכמה עצמאית לפני שהקב"ה העצים אותה: "אמר רבי יוחנן: אין הקדוש ברוך הוא נותן חכמה אלא למי שיש בו חכמה". המדרש אף מדמה את כוחו היצירתי של בצלאל לזה של הבורא עצמו: "אמר רב יהודה אמר רב: יודע היה בצלאל לצרף אותיות שנבראו בהן שמים וארץ".

דומה שאת שורשי הרוח היצירתית של בצלאל ניתן לזהות כבר בפסוקי התורה. דבר זה עולה מהמתח המתקיים לכל אורך פרשיות המשכן, ואשר נוצר מהקונפליקט בין יסוד החירות וההגבלה שביצירתו של בצלאל. דוגמה למתח זה אפשר לראות בתנועה המתמדת שיוצר הכתוב בין צווים, מידות ושיעורים מוגבלים לבין נדיבות. הפלא המתרחש בבניית המשכן הוא שלבני ישראל כנראה לא נאמרו השיעורים הדרושים מכל חומר, ולא היה פיקוח על כמויות החומרים, ובכל זאת נאספו כל החומרים הדרושים. נוצרה כאן אפוא התאמה בין הצו הא–לוהי לבין הגילוי של הרצון החופשי של העם.

רבים שמו לב למתח הברור בין הצל לאור בשם "בצלאל בן אורי". נראה שבפשטות יש כאן שיקוף נוסף של אותו מתח בין התפשטות להגבלה. בשביל שתיווצר היצירה הראויה צריך להיווצר מפגש בין המקום המואר, הנדיב והמתפשט, ובין ההכנעה והציות. אל מתח זה נכנס גם שם סבו של בצלאל – חור. אני חושב שאין זו דרשה מוגזמת להניח שהתורה רצתה להציב דרך שמו ודמותו של חור את החירות כבסיס הראשון לכל יצירה אמיתית. התבוננות פשוטה זו כבר מקרבת אותנו לאמנות המודרנית. התורה, כאמור, מזהה את החירות הפנימית כשורש לאמנות, והרשו לי להעז ולומר – חירות זו היא חירות מוחלטת, כזו שמקורה גבוה גם מכל מגבלה דתית או הלכתית.

אלא שמכאן נפרדת דרכה של התורה מרוב האמנים המודרניים וגם מזרמים מרכזיים באמנות ה"דתית". שמו של בצלאל אינו מציג רק מתח והשלמה בין ניגודים, אלא יחסים של סיבה ומסובב. היצירה של בצלאל מתחילה מהחירות המוחלטת, וזו מבעירה את האור – האש האישית של היצירה. הדבר המפתיע הוא שאותן חירות ואש מולידות בתוך תהליך היצירה גם את הצל וההגבלה. האמן הדתי המשוחרר יוצר כשבתהומות נפשו חבויה הנטייה השורשית ליראה והגבלה, הנובעות מהקשבה עמוקה לגילויי הא–ל. דווקא בתוך סערת היצירה מתעוררת יראת רוממות שמביאה לענווה ולצמצום.

כוחו‭ ‬היצירתי‭ ‬של‭ ‬בצלאל‭ ‬נדמה‭ ‬לזה‭ ‬של‭ ‬הבורא‭. ‬ארון‭ ‬הברית

אמנות שמאבדת את עצמה

לאחר העמידה על המרכיבים הבסיסיים של דמותו של בצלאל יכולים אנו לפנות להתבונן במציאות הרווחת בדורות האחרונים. נראה שאין מתאים יותר מלהתחיל ביצירתו המופתית של עגנון "עגונות". ביצירה זו מתאר עגנון את פעולתו של מעין אבטיפוס לאמן יהודי–מודרני הנקרא "בן אורי". לא לחינם בחר עגנון לקרוא לאמן שלו "בן אורי" ולא בצלאל. נראה שהוא רצה לרמוז שהבעיה ברוח החופש והיצירתיות שהתחילה להתעורר בעם היהודי בתקופתו (ובו עצמו) היא היעדרותה של העמידה בצל הא–ל. זוהי התקופה של הפילוסופים והאמנים המתארים אדם רומנטי וחסר מעצורים ומקדשים אותו.

ביקורת היצירה באה לידי ביטוי באחד השיאים של הסיפור, תיאור בניית ארון הקודש בידי האמן:

משנתעסק בן אורי במלאכתו יותר נתדבק במלאכתו, עד שעיניו ולבו היו נתונים לארון הקודש, לית אתר פנוי מיניה. ולא זכר בן אורי את דינה וישכחה. לא היו ימים מועטים עד שפסק מלזמר וקולו לא נשמע עוד. כפוף היה עומד כל היום והיה צר צורות נאות על הארון ומטיל בהן נשמת חיים

כפוף לפני ארונו היה בן אורי עומד וכולל יופיו במין התעוררות שלא הייתה בו מעולםלא היו ימים מועטים עד שנגמרה המלאכה. נסתכל בן אורי במעשה ידיו והיה משתומם שזה קיים ועומד והוא עצמו ככלי שנתרוקן. עגמה נפשו עליו והתחיל בוכה

דווקא התפאורה המסורתית של בניית ארון קודש מחדדת את תכונתו של האמן שיסוד האש חזק ביצירתו אך ממד הצל נעדר ממנה. אין כאן שום בעיה "הלכתית" או מסורתית, ובכל זאת יש כאן בעיה. כשהצל נעדר נהפכים האמן ויצירתו לאחד. האמן שופך את כל כוחו על היצירה ומתוך דבקות מאבד את עצמו ואת השכינה – "ולא זכר את דינה וישכחה" (דינה היא דמות נשית בסיפור, הדומה לשכינה).

אך עגנון אינו מסתפק בביקורת האמן. הוא מבקר – ואפילו יותר – את נאמני המסורת שלא מסוגלים להכיל את האמן ואת האמנות בתוכם:

נתקבצו כל ישראל שבירושלים להעלות את הארון מחדרו של בעל מלאכתו לבית הכנסת. נכנסו אצל בן אורי וראו שארון האלקים איננו. נתחלחלו וצעקו, הארון היכן הוא? הארון היכן הוא? עד שהם צועקים נראה להם הארון כשהוא מוטל בחצר אחורי החלון. התחילו מקנטרים עושהו ואומרים ריקא זה ודאי רשע הוא ואינו כדאי שתהא מלאכת הקודש נעשית על ידו ועכשיו שנעשתה מן השמים דחפוהו. דן הרב את הארון לגניזה. באו שני ערביים והטילו את הארון ללשכת העצים. הלכו להם כל ישראל בפחי נפש וראש להם חפוי. נתעלם האמן ואין יודע איו

הניתוק בין הקהילה המסורתית לבין האמן נראה תוצר של נטיותיהם הטבעיות, ולכן לכאורה הפער לא ניתן לגישור. אך עגנון רומז שמה שהיה נדרש כאן הוא צעד מעט יותר נועז מצד נאמני המסורת, להכיל את האמנות המודרנית למרות הניגוד החריף. ייתכן שהניסיון לקרבה היה מתקן את האמנות, ולא פחות מכך את החברה הדתית, שללא ההיפתחות לאור החירות והיצירה המתגלה בארץ ישראל (והאמנות פה היא רק סימפטום) נידונה לניוון ולדוגמטיות, המרחיקים את הגאולה.

המשכן כאידיאל

סיומו העגום של הסיפור "עגונות" קשה אבל מהותי. ככל שננסה לצייר אופציה הרמונית למפגש של המסורת עם האמנות, בפועל המתחים הם אדירים גם במישור האישי וגם בהיבטים חברתיים וציבוריים. מתחים אלו הכרחיים על מנת שבסופו של דבר המפגש יהיה תוצר של אומץ ומאמץ ולא מפגש רדוד. אולי משום כך לא כדאי למהר ולתאר אמנות דתית אידיאלית והרמונית כאשר הדבר יפגע בתהליך הבירור שצריך להתרחש.

ובכל זאת, נראה לי שהתורה רומזת לנו על קשר בין תהליך היצירה רווי הניגודים של בצלאל לבין היצירה האידיאלית של המקרא – המשכן, ונותנת לנו משהו לאחוז בו כאשר אנו שואפים לאמנות מתוקנת. אין דבר שמאפיין את המשכן יותר מהמתח בין מוחשיות המבנה וכליו לבין אינסופיותו של הא–ל. מתח זה לא נשאר רק בגדר שאלה פילוסופית. נראה שהמפגש החושי של עובדי ה' עם המשכן יוצר תחושה פרדוקסלית של פליאה וכמיהה אל האינסוף יחד עם הרגשה בטוחה של בית, שבו אפשר לחסות בצל הא–ל. אולי הביטוי המובהק ביותר לכך הוא מסכת הפרדוקסים והפערים המאפיינים את קודש הקודשים והארון: ממשותם ופרצופם של הכרובים יחד עם דיבור השכינה דווקא בחלל הריק שביניהם, המפגש עם הא–ל דווקא דרך הענן המסתיר, ועוד.

כנראה שיכולתו של המשכן החומרי לעורר בלב האנשים שבאו בחצרותיו ובאוהלו את אותם רגשות קשורה גם לנשמה היתרה שהחדיר בהם בצלאל בן אורי בן חור. בזעיר אנפין נראה שזוהי הגדולה שמאפיינת כל אמנות גבוהה ומתוקנת, שאליה אנחנו שואפים: אותה תחושה שיחד עם התיחום של רעיונות הניתנים לביטוי, ההלכה והצורה החיצונית, היצירה משמשת מקום גילוי להשראה של האינסוף המתחמק מהשגה.

לצערי, לפעמים בעולם הדתי שאנחנו מכירים סביבנו מגמת "השורה התחתונה" משתלטת בקלות על אותו מקום של מפגש עם האינסוף, ואנחנו מתקשים לעשות מתורתנו ומיצירתנו תפילה ופנייה אל הא–ל. עם זאת, אנו זוכים בשנים האחרונות לראות תהליך מופלא של התעוררות האמנות היהודית בכל החזיתות, עם רוחניות וחופש שלא הכרנו קודם. יש בהחלט סיבות טובות להאמין שאנחנו מתקדמים לקראת גילויים מופלאים של אמנות שיש בה מסוד השראת השכינה במשכן.

אורי וייל הוא רכז יהדות קהילתי בתל אביב וברמת גן ומוזיקאי. בקרוב ישיק אלבום חדש בשם "החצר הפנימית"

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון כ"ו אדר תשע"ז, 24.3.2017

מודעות פרסומת

פורסם ב-26 במרץ 2017,ב-גיליון ויקהל פקודי תשע"ז - 1024. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: