מפגיש את המקבילים | יאיר‭ ‬שלג

לאחר שנים של הוראה באוניברסיטת חיפה, עבר פרופ' אהוד לוז בגיל שבעים ללמד יהדות במכינה הקדם–צבאית עין פרת, וגילה את הפוטנציאל העצום של הדור הצעיר. לאחר כעשור בתפקיד והוצאת ספר מאמרים המכנס את משנתו החינוכית, הוא מספר על הזהות הדתית הייחודית שפיתח בעצמו ועל האכזבה מהציונות הדתית, וגם מסביר מדוע כיום הוא פחות פסימי לגבי העתיד

כשהיה בן 70, וכבר יצא לפנסיה, הוצע לפרופ' אהוד לוז להוסיף למפעל חייו בתחום החינוך היהודי עוד פרויקט אחד: הוראת יהדות במכינה הקדם–צבאית עין פרת, כשבפועל משמעות התפקיד הייתה גם לשמש מנטור מבוגר, מעין סוקרטס בן ימינו, לחניכים הצעירים (תפקיד שאותו מילא בעבר פרופ' יוסף בן–שלמה). לוז מילא את התפקיד במשך שמונה שנים, עד לפני כשנתיים, ולא התחרט לרגע: "פרשתי כי הרגשתי שהגיע זמני לפרוש. בכל זאת הזדקנתי, אבל אני עדיין מאוד מתגעגע לשם. התפקיד הרשמי שלי במכינה היה ללמד טקסטים יהודיים, אם כי בפועל לימדתי גם המון טקסטים קלאסיים, מן העולם העתיק. בשנים האחרונות שם לימדתי קורס על נושא הידידות, שהיה מאוד פופולרי. לימדתי במקביל טקסטים מהמסורת הקלאסית – אריסטו, מונטיין, סנקה, קיקרו – וכמובן גם טקסטים יהודיים".

צעירים בני 18 התחברו לטקסטים האלה ולנושא הזה?

"מאוד. בעצמי לא שיערתי עד כמה הנושא הזה חשוב להם. היו תלמידים שאמרו לי שזה היה הקורס הכי טוב שלהם בתקופת המכינה".

איך היה הקשר האישי עם הצעירים? התייחסו אליך כמורה או כאל מנטור מבוגר, שמתייעצים איתו גם בנושאים אישיים?

"היו גם כאלה. הרבה דיברו איתי על מה זאת אהבה. יש ביניהם רבים שחוו באותה תקופה אהבה ראשונה, והטרידה אותם השאלה איך יודעים שזו אהבה אמיתית. אני בכוונה הייתי מפנה אותם גם לשאלות כלליות יותר, כמו מה זו דת, מה זו התגלות. גם אנשים דתיים לא יודעים לענות על השאלות האלה, ואני הרגשתי תפקיד חשוב מאוד בתור 'מיילד', אם להשתמש במושג האפלטוני.

"בכל בוקר, בחמש בבוקר, הייתי יוצא למסע הליכה ומזמין תלמידים להצטרף אליי. הם סידרו ביניהם תור להליכות האלה. היינו הולכים בערך שעה, ומדברים על כל מה שהם רצו לדבר, באופן חופשי לגמרי. אחד החניכים שאיתו סיכמתי ללכת סיפר לי כשבא בבוקר שהוא לא ישן כל הלילה, וכששאלתי למה, הוא אמר: פחדתי שלא יהיה לי מה להגיד. אני חושב שהתגברתי על הדיסטאנס הלא רצוי שיש בין מורה לחניך, ובאמת הרגשתי שהם רוצים להיות שותפים".

מהניסיון הזה שלך, איך אתה מתבונן על "הנוער של היום"?

"אני מרגיש שיש שם פוטנציאל אדיר. שאם יש סיכוי לעשות משהו בחינוך, בסולידריות החברתית, בעזרה ההדדית, זה אחד המקומות הבסיסיים. התקופה הזו שאחרי התיכון ולפני הצבא היא אולי התקופה האחרונה בחייהם שבה הם עדיין ניתנים להשפעה, ויש לה פוטנציאל גדול. לכן אני חסיד גדול של המכינות. לא הכרתי את המערכת הזו קודם, אבל שם ראיתי כמה חשוב גם לצעירים של היום להעלות את השאלות הגדולות באמת: מה אתה רוצה לעשות עם חייך; מה הדברים שבאמת הכי חשובים לך. בשבילי זו הייתה תקופה נפלאה, כי זה היה עיסוק בחינוך בטהרתו".

הצלחת גם לעמוד על נקודות החולשה של הדור הזה?

"הייתי אומר שהם לא קיבלו ממערכת החינוך את מה שראוי להם לקבל. המערכת שוכחת שהייעוד שלה הוא לפתח איזו שלמות אנושית – שלמות של אדם שמצד אחד הוא אדם חושב, ומצד שני יודע להכיל בתוכו גם אופציות אחרות, אופציות של אמונה. מערכת החינוך עוסקת בהמון סוגים של מבחנים – מבחני פיזה, מבחני מיצב וכל זה – אבל היא מתעלמת מהנפש. נפש האדם בדרך כלל צמאה לאיזו שהיא אוריינטציה, והמערכת מתעלמת מזה. הייתי אומר לצעירים: תזכרו שיש לכם נפש. א"ד גורדון אמר פעם שהדבר הכי קרוב לנו, שזה הנפש, הוא הדבר שהכי קשה לנו להכיר. ובתוך המשימה הגדולה הזו, היעד הספציפי שלי היה להפגיש את החניכים עם המקורות היהודיים; להראות להם עד כמה הם חשובים לעולמם הרוחני והנפשי, למה כדאי להם להתעניין בזה, ולהיפגש עם אנשים אחרים שזה חשוב להם".

צילום‭: ‬מורן‭ ‬מעיין

בסוף הזרעים צומחים

לוז, שחגג 80 לפני כחודשיים, היה במשך רוב שנות עבודתו מרצה למחשבת ישראל באוניברסיטת חיפה. אבל את זהותו העיקרית הוא רואה לא כחוקר ואיש אקדמיה, אלא כמחנך. לאחרונה יצא לאור ספר המאמרים, המאגד את עיקרי מחשבותיו החינוכיות: "כלים שלובים – מחשבות על ציונות ועל חינוך יהודי", בהוצאה משותפת של מרכז מלטון לחינוך יהודי באוניברסיטה העברית ומכון מופ"ת, העוסק במחקר ופיתוח של הכשרת עובדי הוראה במכללות האקדמיות. בערב ההשקה של הספר דיבר פרופ' יונתן כהן, ראש מרכז מלטון, על משנתו החינוכית של לוז, בעוד חתן השמחה עצמו מצטנע וטוען שאין לו בכלל משנה חינוכית.

אבל הספר עצמו מעיד שההצטנעות מוגזמת, וגם לוז עצמו מודה בכך בסופו של דבר: "כשהתחלתי לסקור את המאמרים שכינסתי ראיתי שיש בהם בכל זאת חוט מקשר, מה שמכונה 'יסוד מכונן'. אלו הם השאיפות החינוכיות שלי; כל ההוגים שהתעניינתי בהם, וכינסתי מחשבות לגביהם בספר, עניינו אותי בעיקר סביב השאלה במה אפשר להשתמש כחומר חינוכי".

אבל גם אלו הגדרות כלליות מדי. היעדים של לוז ממוקדים יותר: "הייעוד הכי יסודי שלי הוא הנגשת המקורות היהודיים לאנשים מסוגים שונים, ונדמה לי שהייתה לי יכולת לעשות זאת. עשיתי זאת עוד בתפקידי החינוכי הראשון, כמורה בתיכון הקיבוצי האזורי בבית ירח. הייתה שם שממה גמורה בכל הנוגע ליהדות, אפילו תנ"ך לא ידעו ללמד. התחלתי ללמד יהדות, וראיתי עד כמה הצעירים צמאים לזה, ועד היום הם מודים לי. לפני כמה שבועות קיבלתי מכתב מחניך שלימדתי לפני 45 שנים, שכותב לי: עכשיו אני משלים מעגל. כי הוא בדיוק כתב עבודה על השל ורצה את חוות דעתי. כך שאתה שותל זרעים ולא יודע איפה הם יצמחו, אבל בסוף הם צומחים".

גם לתפיסת לימודי היהדות שלו יש דגשים ספציפיים. כך למשל הוא דוגל בלימודי יהדות מתוך הקשר תרבותי רחב, לא רק פנים–יהודי: "אחת הבעיות הגדולות היום של מורים ליהדות, דתיים או חילונים, היא שאין להם אופק רחב. הם לא רואים את היהדות בתוך ההקשר הרחב של עולם הרוח. כשלמדתי באוניברסיטה, הדברים תפסו אותי מיד בהקשר רוחני רחב, והשתדלתי ככל יכולתי להרחיב את האופקים שלי. למדתי המון, בהרבה תחומים, ולא הצטמצמתי רק ביהדות – והיום אנשי היהדות הם בדרך כלל די מצומצמים. במשך השנים השתכנעתי שאי אפשר להגיע לאנשים צעירים, דתיים או חילונים, מבלי האופק הרחב הזה. תמיד יהיו כאלה שהאורתודוקסיה הצרה תתאים להם, אבל רוב הציבור זקוק לאופקים רחבים. זה לא משחרר מלימוד פרטני של המקורות, אבל אסור לשכוח את ההקשר הרחב שבו הבעיות עולות".

אופציה של אמונה

ועוד דגש חשוב, לשיטתו: גם בחינוך החילוני אסור להסתפק בהוראת היהדות בהקשר אינטלקטואלי בלבד, כידע תרבותי. צריך להפגיש את התלמידים גם עם המסורת היהודית החיה, וכן, אפילו עם האמונה: "אנשים צעירים שלא התנסו מימיהם בתפילה צריכים קודם כול לדעת מה זו תפילה ולהכיר את הטקסטים, אבל זה לא מספיק. חשוב לי מאוד שאנשים ידעו שיש גם אופציה של אמונה; זה הניסוח שהשתמש בו מאיר איילי, שהיה ממייסדי לימודי היהדות בתנועה הקיבוצית. כדי להבין לעומק את היהדות צריך להבין גם מה זו 'האופציה של האמונה', וזה אומר שאי אפשר לסלף את המקורות לצרכים אידיאולוגיים. המקורות הרי מדברים על אמונה דתית. יש במקורות ממד מטאפיזי, והוא חשוב מאוד להבנת היהדות, ובעצם להבנת האדם, משהו שהתפיסה החילונית הטהורה לא מלמדת. הדבר הזה הוא היסוד המטאפיזי של המציאות. לא התיאולוגיה במובן הצר של המילה, אלא האמונה שיש במציאות יסוד טרנסצנדנטי, משהו שמעבר למוחשי".

לוז מבקש ללכת בעניין זה בעקבותיו של הפילוסוף היהודי ליאו שטראוס, ששלושה מספריו המרכזיים הוא הוציא לאור בעברית, וגם כתב להם מבואות: "לכיוון הזה הגעתי בעצמי, עוד בשלב די מוקדם של חיי, אבל שטראוס עזר לי לחדד את הדברים. שטראוס כותב שהשאלה הכי חשובה לאדם היא איך לחיות את חייו, ולדעתו יש בעיקר שתי אופציות מרכזיות: דרך האמונה ודרך הפילוסופיה. שטראוס עצמו גדל בבית אורתודוקסי, אבל נטש את האורתודוקסיה. הוא מנגיד בין אורח חיים פילוסופי, שמאחוריו ההנחה שהאדם מחפש את דרכו בעולם בכוח החוכמה והשכל, לבין האופציה השנייה, ההתגלות: האדם בוחר את דרכו על יסוד אמונתו. בין שתי האופציות האלה אין יכולת להכריע באופן עיוני, על–פי השכל. זו הכרעה מוסרית של כל אדם, אבל היא חייבת להתקיים בבירור.

"ויחד עם הצורך בהכרעה, שטראוס גם הבהיר שבכל אחת משתי האופציות האדם צריך להיות מוטרד מהשאלות שמעסיקות את העמדה השנייה. הפילוסוף צריך להיות מוטרד משאלות תיאולוגיות, והמאמין צריך להיות מוטרד משאלות פילוסופיות. שטראוס עצמו היה פילוסוף, אבל הוא בהחלט הוטרד משאלות תיאולוגיות. אני רואה את עצמי כמאמין שמוטרד משאלות פילוסופיות. אני לא אדם אורתודוקסי, אבל בהחלט אדם מאמין. כשלימדתי בעין פרת, בכל שנה התלמידים היו שואלים אותי מחדש: תגיד סוף סוף, אתה חילוני או דתי? ואני הייתי עונה כך: אני לא רוצה שתתייגו אותי, אבל מבחינת ההרגשה שלי, כשאני בתוך קהל דתי אני מרגיש חילוני, וכשאני בתוך קהל חילוני אני מרגיש דתי. זה דווקא מצא חן בעיניהם, בגלל היכולת להרגיש את שני הצדדים".

הדתיות והכוח המוסרי

דרך ארוכה עבר לוז עד שגיבש את הזהות שעליה הוא מצהיר כאן. הוא גדל במעוז החילוניות של תנועת העבודה: קיבוץ דגניה ב', בביתו של קדיש לוז, מי שכיהן במשך עשר שנים כיו"ר הכנסת, ויושרתו ומידותיו הוכרו גם על–ידי יריבים פוליטיים. אבל לדבריו, כבר בגיל צעיר התחבר ליהדות ולאמונה: "בבית הספר הקיבוצי היה לי מורה, המורה הכי טוב בחיי, ורבים אומרים זאת לגביו. שמו היה מרדכי שלו. הוא היה המורה הראשון שלימד אותנו איך לקרוא תנ"ך. בפעם הראשונה נפגשנו עם אדם שלא רק היה בקיא בתנ"ך, אלא שרוח התנ"ך מפעמת בו. זה היה בשבילי מפנה רציני. הוא אחד האישים שהשפיעו עליי ללמוד שילוב של יהדות ופילוסופיה, כי הוא הציג בפנינו מודל של אדם שמעורה בכל העולם הרוחני, היהודי והכללי, וגם בספרות העולמית. לא היה אצלו נתק בין התרבויות".

כשהיה בעצמו מורה בתיכון בבית ירח, כבר אימץ לוז זהות דתית, גם אם לא מוצהרת וללא כיפה: "ימי ההורים בבית הספר נערכו הרבה פעמים בשבת, ואני הלכתי לשם ברגל. זה לא היה נורא, כי המרחק ברגל מדגניה לבית ירח הוא כחצי שעה. אבל כל ההורים ידעו את זהותי, ואף אחד לא השמיע טרוניה כלפיי".

איך התייחס אביך לזהות הדתית שלך?

"הוא היה מאוד מרוצה. במובן מסוים, אחי (הסופר וחוקר הספרות צבי לוז. י"ש) ואני החזרנו אותו לימי ילדותו, כי הוא למד בילדותו ב'חדר'. בדגניה גם היה במשך שנים רבות חוג לתלמוד שהיה מתכנס בשבתות, וגם אבי השתתף בו. המורה היה חבר קיבוץ בשם יחזקאל גולדשטיין, אוטודידקט מובהק שידע את כל הש"ס בעל–פה ולימים היה גם המגיה בכרך הראשון של תלמוד שטיינזלץ".

כשהגיע לאוניברסיטה העברית, התקרב באופן טבעי אל צעירי הציונות הדתית: "בפעם הראשונה פגשתי שם אנשי אמונה שהם גם פתוחים לתרבות המודרנית, אנשים שעולמם הרוחני לא היה שונה במובהק מעולמי. זו הייתה פגישה מאוד משמעותית עבורי. הייתה אז הסתדרות סטודנטים דתית בשם 'יבנה', והיה להם מניין בבית הלל הישן. אחר כך המשכתי את הקשרים עם אנשי תורה ועבודה – אנשים כמו יוסקה אחיטוב ואליעזר גולדמן זכרם לברכה, שהיו מאוד יקרים לי".

אין פלא שעבודת הדוקטורט של לוז, זו שהפכה אחר–כך לספר חשוב בשם "מקבילים נפגשים", עסקה בקורות המפגש בן הציונות החילונית והדתית בעשורים הראשונים של התנועה הציונית. אבל במשך השנים הוא הלך והתרחק בנפשו מהציונות הדתית: "יותר ויותר הרגשתי שבאו מים עד נפש. זו הייתה הרגשה של מיאוס ובגידה כלפי התהליכים שהתרחשו בציונות הדתית, עד ששרידי האמפתיה שהיו לי התאדו כמעט לחלוטין. לדעתי, הציונות הדתית החמיצה חזור והחמץ את ייעודה. היא הצהירה על כוונתה להיות גשר בין הדתיים ו'החופשיים', כפי שקראו להם בשעתו, ובאופן שיטתי היא החמיצה את הייעוד הזה.

"אני יכול להבין את הסיבות. הם הצטרפו לתנועה הציונית, ובוודאי לפעילות ההתיישבות, בשלב די מאוחר, ורצו להבליט את ייחודם. בשלבים הראשונים הם גם חששו מעודף שיתוף פעולה עם החילונים, כדי שלא ילכו לאיבוד מבחינה דתית. אבל למרות כל זאת, אני בכל זאת חושב שהיו צריכים למצוא דרך מרכזית יותר. לכן הצטרפתי לתנועת 'נאמני תורה ועבודה'. אני רואה את עצמי חסיד של סוציאל–דמוקרטיה יהודית. ארץ ישראל השלמה לא תאחד אותנו, אבל סוציאל–דמוקרטיה יכולה לאחד אותנו. זה עתידה של הדת בישראל – שהיא תוכיח את כוחה המוסרי, לא את כוחה המדיני".

בזכות המסגרת המשותפת

מתוך האמונה הדתית שלו, וגם מתוך תודעת השותפות עם אנשים דתיים, לוז הוא חבר קבוע באחד מבתי הכנסת האורתודוקסיים של קריית טבעון, מקום מגוריו מזה למעלה מ–40 שנה: "יש פה גם בית כנסת רפורמי, אבל הוא לא לטעמי. אז אני הולך לבית כנסת אורתודוקסי ואני לא מרגיש שם זר". הוא גם לומד בקביעות בחברותא ארוכת שנים עם שני חברים דתיים בכל שבת לפני תפילת שחרית. בכלל, הוא מאמין גדול במסגרות משותפות לחילונים ודתיים, כמו המכינה שבה לימד.

"אני מאמין שהחינוך המעורב הוא בנפשנו, אם כי צריך להודות שלדעתי הוא מתאים יותר לשכבות בוגרות, כמו תיכונים ומכינות, מאשר לבתי ספר יסודיים. השיחות המעניינות ביותר שהיו לי היו עם צעירים שומרי מצוות, שהתלבטו בשאלות של נישואין עם אישה לא דתית. הם התלבטו גם בשאלות של השתייכות – ללכת לישיבה, או להמשיך בצבא בתפקידי קצונה. בשבילי, שאלת ההפגשה בין אנשים דתיים וחילונים היא שאלה קיומית ממדרגה ראשונה, ולדעתי היא תלך ותיעשה שאלה יותר ויותר גדולה".

ממרום גילך וניסיונך, אתה יותר אופטימי או יותר פסימי כלפי עתידה של החברה הישראלית?

"לפני שהגעתי למכינה הייתי פסימי לחלוטין. הלכתי למכינה משום שחיפשתי איזה שריד של תקווה. ובמכינה ראיתי שאכן עוד אפשר, שעוד לא מאוחר לעשות את הדברים הנכונים. תמיד האמנתי בחשיבות החינוך, והשנים האלה חיזקו עוד יותר את האמונה שלי. אבל חייבים לשנות את הגישה החינוכית, ובראש וראשונה את החינוך היהודי, באופן שהוא לא יעסוק רק בפיסות ידע אלא ייתן לאנשים בסיס לחשוב על השאלות הגדולות של החיים שלהם: מה הם רוצים מחייהם.

"המכינה הייתה בשבילי תקופת פריחה שזכיתי לה, כי זה חיזק את אמונתי שעדיין אפשרי. גם ההתעוררות של חוגים שונים ללימודי יהדות נותנת איזו שהיא תקווה. לכן היום אני פחות פסימי, אבל להגיד שאני אופטימי גם יהיה מוגזם".

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון י"ט אדר תשע"ז, 17.3.2017

מודעות פרסומת

פורסם ב-17 במרץ 2017,ב-גיליון כי תשא תשע"ז - 1023. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: