מניכור לגאולה | אבי גרפינקל

 

הספר האחרון שפרסם אלבר קאמי הוא קובץ סיפורים יפהפה שמשקף את כלל יצירתו – בין קרע להשלמה. זאת אותה תרכובת נדירה של עומק פילוסופי עם יכולת פיוטית

גלות ומלכות

אלבר קאמי

מצרפתית: ניר רצ'קובסקי

הספריה החדשה, 2016, 150 עמ'

הדורות הבאים עלולים לחשוב שאלבר קאמי לא היה ולא נברא, אלא משל היה. הם יתקשו להאמין שמישהו לקח אי פעם ברצינות את האגדה שלפיה בן לאם חד–הורית אנאלפביתית, כמעט חירשת–אילמת, שנולד באלג'יריה לעוני מחפיר, גדל להיות שחקן כריזמטי ויפה–תואר, אחד ממובילי ההתנגדות הצרפתית לנאצים, מבקר של הקומוניזם בזמן שסביבתו החברתית והאינטלקטואלית אהדה את האידיאולוגיה הסובייטית, פילוסוף מרכזי במאה העשרים וחתן פרס נובל לספרות – וכל זה בזמן שהוא סובל ממחלת השחפת. הדורות הבאים ינודו בראשם למראה חוסר הסבירות הבוטה של האגדה הזאת, וייתכן אף שיחושו מבוכה לנוכח הקיטש שמאפיין אותה.

אלא שאגדה זו היא אמת לאמיתה. ולמרות מה שנדמה אולי במבט ראשון, כל חלק בה משתלב יפה בחלקיה האחרים לכדי אחדות הרמונית. זו אותה האחדות שעל אובדנה ועל השאיפה להשיגה מחדש כתב קאמי שוב ושוב, ואשר מניעה את כל הסיפורים בקובץ "גלות ומלכות" שתורגם עכשיו מחדש לעברית בידי ניר רצ'קובסקי.

מלכות‭ ‬של‭ ‬עוני‭. ‬אלבר‭ ‬קאמי‭, ‬1959
צילום‭: ‬גטי‭ ‬אימג‭'‬ס

מבדידות לסולידריות

בסיפור הראשון, "האישה הנואפת", מצפה הקורא כי הגיבורה תבגוד בבעלה האדיש והאפרורי עם גבר אחר, אך בסצנת הסיום מתברר שהיא בוגדת בו עם האדמה והכוכבים, במה שנראה כהתמזגות מיסטית עם היקום בכוליותו. בסיפור השני, "המומר או נפש סתורה", מתוודה המספר, מיסיונר נבער, כי תמיד השתוקק לסדר. כדי להגשים את השתוקקותו זו הוא מוכן להמיר את אמונתו הקתולית בפולחן פגאני של כוח עירום ושל רוע שמונהג בעיר המדברית הנידחת שאותה ביקש לנצר. לאחר שהוא לומד על בשרו את אפסותה המנוולת של דתו החדשה, הוא מבין כי "רק הלילה, עם כוכביו הצוננים ומעיינותיו הנסתרים, היה יכול להושיע אותי, לחלץ אותי מיד האלים הרשעים של בני האדם" (עמ' 40).

בסיפור "האילמים" שומר פועל קשה יום על צלם האנוש שבו, כאשר הוא חש השתתפות בצערו של מעבידו שגרם לו עוול, לאחר שילדתו של המעביד מתה. סולידריות דומה מגלה דארו, מורה בכפר נידח בסיפור "האורח", כאשר הוא מסרב להסגיר לצרפתים ערבי באשמת רצח ערבי אחר וזאת לא בגלל הזדהות עם הרוצח, שמעורר בו סלידה, אלא בגלל ציות לחוקי המדבר, כלומר אותו מקום או טבע שמהווה ביתו הרוחני האמיתי, בדומה לבית שמצאה האישה הנואפת בנוף הסובב אותה ברגע ההתגלות שחוותה.

הכוכבים שעמם בגדה באופן מטפורי האישה הנואפת חוזרים בדמות כוכב בודד אחד שמכוון את דרכו של גיבור "ז'ונאס או האמן בעבודתו", סיפור שמגיע לשיאו בניסיון הנואש של הצייר לשחזר את הקשר עם אותו כוכב. בסיפור האחרון, "האבן הצומחת", מגיע המהנדס הצרפתי ד'ארסט לכפר דל בברזיל, כדי לסייע לאנשיו בבניית סכר קטן, שימנע את ההצפה השנתית של שכונות העוני. שם, בג'ונגל הפראי, הוא שומע "מבעד הלילה צווחת ציפור פצועה שנפלטה מגרונה של היפהפייה הנמה" (עמ' 141). ד'ארסט הוא הוא היפהפייה הנמה שמקיצה משנתה לקול קריאתם הבלתי–מילולית, הבלתי–אנושית, של הלילה ושל הטבע, בדומה לשאר גיבוריו של קובץ הסיפורים הזה, וכתוצאה מכך הוא מצליח להתגבר על הניכור שחש מעצמו ומאחיו בני האדם.

במילים אחרות, כל גיבורי הקובץ הזה עושים את הדרך מגלות למלכות. הגלות היא אותה גלות שקאמי כתב עליה בכתביו הפילוסופיים: הניכור של אדם משורשיו, מעצמו, מהזולת, מהאחדות הראשונית עם העולם שחווה בהיותו ברחם. המלכות היא אותה "מלכות של עוני" שקאמי כתב עליה בכתביו האוטוביוגרפיים: זיכרונות ילדות של שמש בחופי אלג'יר, עם טבילה מטהרת בים שניתן למצוא בה הד לאותה אחדות עוטפת ומגוננת שחש העובר במי השפיר. הגלות היא הניכור שחש מרסו, גיבור הנובלה "הזר"; המלכות היא הסולידריות הכלל–אנושית שמפגין רייה, הרופא האמיץ שמסייע לחולים האנושים והמדבקים ברומן "הדבר". הגלות היא האבסורד שעליו כתב קאמי ב"מיתוס של סיזיפוס", אותו קרע בין השאיפה למשמעות הכפויה על התודעה האנושית לבין חוסר היכולת למצוא אותה; המלכות נמצאת באותם "אוונגליונים של אבן, של רקיע ושל מים" שמלמדים כי "העולם יפה ומחוצה לו אין כל גאולה", כלשון הממואר "קיץ באלג'יר".

אחדות נכספת

"גלות ומלכות", שיצא לאור ב–1957, הוא הספר האחרון שפרסם קאמי בחייו. אוסף הסיפורים הזה משקף היטב את המהלך הכולל של יצירתו: מ"המיתוס של סיזיפוס" ו"הזר" ועד ל"האדם המורד" ו"הדבר". סיזיפוס והזר מתמודדים לבדם עם הגלות, הניכור והאבסורד, ואילו האדם המורד וגיבור "הדבר" מצליחים להיפתח לזולת.

באופן דומה, בשני הסיפורים הראשונים בקובץ שלפנינו הגיבורים מוצאים את גאולתם ואת חירותם דווקא בהתבודדותם ובהתרחקותם מבני האדם, אפילו בבגידתם בקרובים להם; בשלושת הסיפורים שאחריהם מתלבטים הגיבורים בין "בדידות" ל"ידידות", המילה האחת, שלא ניתן לפענחה בבירור, שכתב הצייר ז'ונאס לפני נפילתו; ואילו בסיפור האחרון, "האבן הצומחת", מגלה כאמור הגיבור את גאולתו דווקא בפריצת גבולות האני המנוכר שלו ובשליחת ידו אל אנשים שתפיסותיהם ועולמם רחוקים לאינסוף משלו.

זהו קובץ יפהפה, ושורש יופיו נעוץ באותה התכה נדירה, כמעט חד–פעמית, של עומק פילוסופי בכישרון כתיבה ספרותי ופיוטי. ראו למשל את תיאור גאולתה של ז'אנין, האישה הנואפת, בתרגומו הנהדר של רצ'קובסקי:

בלבה נפרם אט–אט באותה שעה קשר שהידקו השנים, ההרגל והשעמום… במעבה הלילה היבש והקר התהוו ללא–הרף אלפי כוכבים, ונטפי הקרח שלהם אך ניתקו ומיד החלו לגלוש אט–אט אל האופק. היא נשמה, היא שכחה את הקור, את משקלן של הבריות, את החיים המטורפים או הקפואים, את החרדה הארוכה מפני החיים ומפני המוות. אחרי שנים כה רבות, שנמלטה מן הפחד ורצה כמשוגעת בלי מטרה, נעצרה סוף–סוף. בה–בעת חשה שהיא שבה אל שורשיה, בגופה שחדל לרעוד שב ועלה הלשד. היא נלחצה בכל בטנה אל המעקה, נמתחה אל השמיים המתנועעים, וחיכתה רק שלבה הנסער עדיין יירגע גם הוא ודממה תשתרר בתוכה… מערכי הכוכבים האחרונים שמטו את אשכולותיהם עוד קצת מטה, אל אופק המדבר, וחדלו לנוע. ואז, ברוך ענוג לאין שאת, עלו מי הלילה ומילאו את ז'אנין, הטביעו את הקור, גאו אט–אט מן המרכז האפל של ישותה ושטפו באין מעצור אל פיה הגונח. ברגע שאחרי נפרשו השמיים כולם מעליה, והיא היתה שרועה בגבה על האדמה הקרה" (עמ' 27–26).

ז'אנין מתנה כאן אהבים עם הטבע, עם היקום כולו. זוהי גאולה רגעית בלבד, מפני שעוד מעט קט תשוב לחדר המלון שבו מחכה לה בעלה שאינו מבין אותה. גם הגאולה שהשיגו שאר גיבורי הקובץ שברירית וחולפת. כסיזיפוס הנושא על גבו את האבן, גם הם יכולים לשהות רק רגע קצר על פסגת ההר, לפני הירידה הבלתי נמנעת. את האחדות הזאת, שעליה נאבק קאמי בחייו הקצרים, המופלאים והבלתי אפשריים, יש להתאמץ ולנסות לכבוש שוב ושוב, בכל פעם מחדש. זו אולי גם הסיבה שהסיפורים בקובץ הזה מצליחים לא רק לרגש את הקורא, אלא גם לשכנעו: אין בהם הבטחה ריקה וכוזבת לאושר נצחי, אלא הכרה מפוכחת בכך שסופי הדרכים המה רק געגוע.

 

ד"ר אבי גרפינקל הוא ראש מרכז הכתיבה במרכז האקדמי שלם

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון י"ט אדר תשע"ז, 17.3.2017

מודעות פרסומת

פורסם ב-17 במרץ 2017,ב-גיליון כי תשא תשע"ז - 1023, סיפורת. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: