מעצם טבעו, מתפקד בית המשפט העליון כגוף המנוגד לאופייה היהודי–ייחודי של המדינה, באשר הוא מתייחס אליה ממבט אוניברסלי–מתבולל. קריאה להקמת גוף מקביל: בית משפט לחוק ישראל

שורשיו של בית המשפט העליון בישראל נעוצים בתקופה שלפני קום המדינה. השופטים הראשונים – לפחות רובם – כיהנו כשופטים במערכת המשפט הבריטית, ואך טבעי היה להשתית את המערכת הישראלית שקמה יש מאין על עקרונות המשפט האנגלי, כל עוד לא נאמר בפירוש אחרת.

השופטים עצמם – בדרך כלל יוצאי גרמניה שהיוו השכבה המשכילה בארץ – רובם או חלקם למדו משפטים עוד בטרם עלייתם ארצה. בחוגים האלה, ובאקדמיה בכלל, היתה רווחת, בנוסח חבורות "ברית שלום", התנגדות לעצמאות והסתייגות מהכרזת הריבונות. מדרך הטבע, גם כשזו קמה ונהייתה, לא ראו בה החוגים הללו אירוע היסטורי משמעותי, מלהיב ובר–קיימא, אלא סוג של הרפתקה חולפת, אשר במוקדם או במאוחר תסתבך ללא מוצא בסתירה פנימית מובנית שתערער את עצם קיומה.

אף ייתכן שאותם שופטים שהסכימו לבנות את המערכת החדשה ראו בעצמם, במודע או שלא במודע, שליחים שתפקידם לאלף בינה את המערכת הרומנטית הציונית שעירבה חלומות היסטוריים–יהודיים עם מציאות ריאלית, ולהציב לפני קהל הבּורים – כולל בן גוריון וה"אוסט יוּדֶע" שלו – את המציאות האירופית–מודרנית כפי שהיא, חפה מכל סממן לאומי או יהודי.

גם כשבמערכת הפוליטית–ממשלתית – בעיקר בשנותיה הראשונות – מושלים בכיפה מנהיגים חזקים וחסרי מעצורים כבן–גוריון ודומיו אשר מתנהלים לפי דרכם הרומנטית, המערבבת מציאות ודמיון, ו"אינה מתפעלת" יתר על המדה מכבוד בית המשפט וערכיו הזרים, הרי בית המשפט ממתין להם בפינתו בסבלנות, ובכל שעת כושר, בכל רגע של חולשה, בכל צומת דרכים ובאין כוח הכרעה, יוצא הוא ממאורתו ומכריע כמתבקש מעצם הגדרתו ו"תפקידו" המושרש ונטוע בזמן, במצב ובמנטליות של טרום–מדינה, "לטובת" השוויון המנוכר, המבוֹלֵל, האובייקטיבי, האוניברסלי, ובקיצור: הגויי.

ההשפעה המצטברת של ההכרעות הללו, שחוט שני אחד עובר ביניהן, מחזקת את כוחו וסמכותו וכבודו של בית המשפט, כ"קבוע" המייצב את חיינו, ומחליש את כוחה של המנהיגות הפוליטית. האחרונה מכפיפה מראש את ההכרעות המוטלות לפתחה השכם והערב מתוך המציאות המשתנה לרוח המנוכרת הצפויה לעלות מבית המשפט.

‭"‬שפוטים‭" ‬של‭ ‬מערכת‭ ‬זרה‭ ‬לרוחנו‭. ‬הגשר‭ ‬המוביל‭ ‬לבית‭ ‬המשפט‭ ‬העליון‭, ‬2016
צילום‭: ‬Zack Wajsgras‭, ‬פלאש‭ ‬90

לעומתיות קבועה

המתואר כאן לא בא לצעוק חמס או להעלות טענות כלפי מאן דהוא, אלא להיפך – להסביר את "הגיונו" של המצב הקיים ואת שורשיו או מקורותיו. בית המשפט העליון ברוב המקרים אכן "עושה את תפקידו" ו"פועל ביושר" לאור המתחייב מעצם הגדרתו הראשונית. אלא שחשוב למקם אותו במארג חיי המדינה ולהבין כי הוא איננו אמור לבטא או לייצג את המדינה היהודית הריבונית כמות שהיא, אלא לשפוט אותה מבחוץ, לאור הערכים הבינלאומיים הרווחים בעולם המודרני, המנוכרים מטבעם לכל שיקול יהודי–ייחודי.

במובן מסוים ניתן לומר שבית המשפט העליון מחזיר אותנו ל"מצב הגלות", שבה "אויבינו פלילים". כלומר, אנו "שפוטים" של מערכת זרה לרוחנו, שלא אנו יצרנו אותה מתוכנו, ושעל–כן גם במקרה הטוב ביותר, כאשר אין שמץ כוונה לקפח אותנו כיהודים, לעולם לא נוכל לצפות ממנה לבטא את הצדק והאמת הנחווים לנו מפנימיותנו היהודית. בקצרה ניתן לומר שגם אם בית המשפט אינו נראה כמתנגד חזיתית, לעולם הוא "עומד מנגד" לעם (היהודי) ולתורתו–תרבותו, למדינתו (הריבונית) ולציונות (כתנועה גאולית).

אין זאת אומרת שהעם בישראל הכריע לטובת יהודיותו–ייחודיותו או שהמדינה הציונית רואה בבירור את עצמה כמהפכה–גואלת. אדרבה, נכון לתאר את מצב העם והמדינה כיום כפסיחה מתמשכת על שתי הסעיפים: רצון לנורמליות של עם–ככל–העמים מחד גיסא, וגעגוע עמוק לביטוי ייחודיות מדינית–יהודית שתיתן פשר לגורל היהודי המיוחד, לאופיו השונה מכל עם ולגאולה המובטחת לו, מאידך גיסא.

את הפסיחה הזו מייצג במובהק בעיקר הציבור המסורתי, אבל גם אצל שאר הזרמים היא קיימת. מצד אחד, הדתיים והחרדים אינם נוטים לדבר בפה מלא על מדינה יהודית–ייחודית טוטאלית, ומצד שני גם הקרויים "חילוניים" לא מעוניינים ברובם במדינה חפה לגמרי מיהודיות. כך נמצא שהפסיחה שולטת בכיפה, יחד עם נטייה די ברורה לכיוון היהודי. לעומת כל אלה, בית המשפט כבר הכריע – הוא לעולם יְיַצג את הצד ה"נורמלי", האדיש ומנוכר לכל היבט יהודי–ייחודי. כוחו של בית המשפט, על אף שמבחינה ציבורית הכרעותיו מתיישבות על לב מיעוט זניח בעם, נובע כמובן מכך ש"ברי ושמא ברי עדיף"; אין לו לבג"ץ צורך להתמודד עם הכרעה הופכית–לו, אלא עם פסיחה פצולת–אישיות ולכן נעדרת כוח עמידה.

כלל לא נעים לחיות בפיצול ולהלך כפיסח, אך עוד פחות נעים לחוש שמתקלסים בך, מנצלים את חולשתך ומחליטים בעבורך בניגוד לנטיית לבך הטבעית. ועוד זאת: לכאורה בית המשפט בהכרעותיו הנוכריות מאזן את הנטייה לכיוון היהודי, אך אבוי לו לאיזון כזה המנציח את הפסיחה. לא נוצרת הרמוניה בין שתי הרגליים אלא נטרול הדדי, "תיקו" התוקע את הפיסח במקומו ומונע ממנו אף את היכולת להלך בפסיחה.

רוח עם הארץ

כידוע, נוטה בית המשפט להצהיר כי "בתוך עמו הוא יושב". כיצד מתיישב הדבר עם הניגוד המובנֶה המתואר בין העם לשופטיו–מבחוץ? התשובה הפשוטה היא ש"עמו" של בית המשפט הוא עם "הארץ", הנקרא מדרך הטבע על ידי שופטינו. ממנו הם למדים על "מצב העם" ומצב רוחו, ובתיווכו הם מקבלים את תפיסת המציאות בכלל.

ואכן, עיתון זה מתאים לרבֵּי המשפט ככפפה ליד. גם שורשיו נטועים בעידן של טרום מדינה, בחוגים שהתנגדו להכרזת העצמאות, ביוצאי גרמניה משכילים שצמחו בתרבות מתבוללת. וכך, באופן עקבי הוא מייצג בכל פרשת דרכים את הגישה האנטי יהודית, אנטי ציונית ואפילו אנטי ישראלית. מדובר בעיתון דל תפוצה, המייצג פרומילים ספורים בציבור הישראלי, אך בהיותו קבוע–בלתי–משתנה הריהו "נותן את הטון" לכל העיתונות האחרת העממית יותר, המנסה לבטא איכשהו את רוח הציבור הרחב, והשפעתו רבה לאין ערוך ממידותיו האמיתיות.

משפט חלופי

איך יוצאים מן הפלונטר הזה ומבריאים את המצב? הסברה הראשונה העולה על הדעת היא לפעול בדרך של "סור מרע": להכניס היטב למודעות את גוֹיוּתו של בג"ץ, את אחריותו לערעור ולריעוע עצמאותה, יהודיותה וציוניותה של המדינה, וכך לכרסם אט אט בכבודו, בתוקפו, בסמכויותיו ובמעורבותו היתרה בחייה של המדינה. ניתן על פי חוק להגביל את תחומי עיסוקיו, את האקטיביות שלו ואת זכות העמידה לפניו, וכן ניתן לשנות את דרכי מינוי חבריו, לנוון אותו, ואף להמרות את פיו מפעם לפעם לפי הצורך.

במבט שני נראה כי נכון יותר ללכת בדרך של "עשה טוב". הווה אומר: להניח את בית המשפט לנפשו, ולבנות לנגדו, בעבר השני המקביל לו, בית משפט לחוק ישראל – בית דין גבוה שיאויש כמובן ביהודים בלבד, אנשים חכמים ונבונים הידועים ומקובלים על כל שכבות הציבור, אנשי אמת רודפי צדק הנטועים עמוק בתרבות עמם ומסורתו, וכל עניינם לבנות ולהציב כללים ופרטים לאלטרנטיבה יהודית עבור המדינה, המתקבלת על הלב ומשמחת א–לוהים ואנשים.

נבחרי הציבור היושבים בממשלה ובכנסת יוכלו להחליט (לפחות בשלב ראשון) בכל סוגיה עקרונית העולה על הפרק אם להטילה לפתחו של בית המשפט ה"אזרחי" או לפתחו של בית הדין העברי, היהודי–ייחודי, וכך לבחון שוב ושוב לעיני כל ישראל איזוהי הדרך הנאותה לעם ולמדינתו ללכת בה לבטח. וניתן גם לפעמים לפנות לכאן ואף לכאן, ולהכריע – לעתים אולי ב"משאל עם" – בין שתי הצעות מפותחות, מנוסחות ומנומקות, וכך לאפשר לציבור "לדעת את עצמו", ולטפח את החוש הטבעי לאמת וצדק הנתון בו בפנימיותו.

מדרך הטבע ייווצרו מגעים שירבו ויועמקו בין שתי מערכות המשפט, שיַפרו וישכללו את שתיהן, ואני מאמין שברבות הימים יתבהר יותר ויותר שבית המשפט היהודי מסוגל להכיל בתוכו את מיטב החכמה, היופי, המוסר והניסיון ושאר הערכים האנושיים, הרבה יותר ממסוגלותו של האנושי להכיל את היהודי–ייחודי, וכך יהפכו אט אט שני העצים – עץ יוסף האנושי–"אדמי"–הומאני ועץ יהודה היהודי–ייחודי – לעץ אחד, "ועבדי דוד מלך עליהם", כחזון יחזקאל הנביא.

וכאן חשוב להדגיש: מדובר בגוף וולנטרי לגמרי, שאינו דורש תקציב כלשהו להקמתו ולא חקיקה כלשהי, כך שניתן להקימו מהיום למחר ביוזמה ציבורית לא–ממוסדת, בהנחה סבירה למדי ש"לא אלמן ישראל" מאנשים נכבדים, אנשי חיל יראי א–להים ושונאי בצע, הכואבים את מצבה העגום של הציבוריות היהודית במדינת העם הריבונית ומוכנים להתגייס למשימה, לחשוב מחשבות ולעשות לתיקונה שלא על מנת לקבל פרס ו/או שכר כלשהו (כמובן גם אכסניה מתאימה לשם–כך תימצא בנקל מן הקיים, ללא צורך במבנים מיוחדים מנקרי עיניים, שתפארתם החיצונית נועדה לעתים קרובות לחפות על ריקנות פנימית).

מערכת לשם שמים

הנקודה הזאת לא רק שמאפשרת לגשת מיד אל הביצוע, אלא גם נותנת משקל–יתר ותוקף–מוסרי אובייקטיבי, "לשם שמים", לאמירות היוצאות מבית הדין לחוק ישראל, לעומת אלו של בית המשפט המנוכר הקיים, המרופד בהון תועפות על חשבון הציבור, מה שמעלה ספקות מוצדקים אם אמנם האמת והצדק נר לרגליהם או שמא ענייני כבוד ומעמד ויצרי–שלטון מדריכים אותם במודע ובלא–מודע.

ה"כבוד" והכבדוּת (גם ב"כסף וזהב" – במשכורות נכבדות, מן הגבוהות במשק), שמשדר בית המשפט הקיים משתלבים היטב באווירה כללית של כפייה וכפייתיות המשודרת מבית המשפט, והאופיינית למערכת נוכרית המקובעת בתבניותיה הנוקשות ונוטה להשתעבד למעשה–ידיה, בעוד המערכת היהודית–ישראלית המקורית מבוססת על אמון והזדהות ולפיכך נוטה היא לגמישות ומקרינה רחמים ואמפתיה (כאשר הענישה בפועל נדירה היא ביותר ובעיקרה נועדה למתריסים בזדון כנגד נורמות שכבר מקובלות ומוטמעות בציבור הרחב, ולא כאן המקום להאריך). נאה לה אם–כן למערכת יהודית להתחיל את דרכה ללא מיסוד וללא כוח כפייה.

ועם זאת, חשוב שהממשל הנבחר מצדו יעודד ויקדם את הקמתו של בית הדין הוולונטרי, מתוך הבנה לצורך היהודי–ייחודי שהוא עתיד למלא. כך יקבל הענין מלכתחילה יתר רצינות ומשמעות, ובהמשך יבטיח שאכן יַפנה אליו הממשל, ברצון ובלא הכרח כלשהו, יותר ויותר סוגיות העומדות על הפרק, וכך ישחרר עצמו יותר ויותר מרודנותו של בית המשפט, שבמקביל ייעשה פחות ופחות כבד, וכך יתברר אט אט מסיגי הניכור שדבקו בו, ויוכל לייצג באמת את מיטב הערכים האנושיים ולהחדירם אל תוך המערכת היהודית הייחודית, ושלום ואמת על ישראל ועל כל באי עולם, כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים.

עודד כיטוב הוא חבר מועצה בתנועת "דרך חיים" בראשות הרב יצחק גינזבורג

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון י"ט אדר תשע"ז, 17.3.2017