להסתכל לגדולים בעיניים | יהודה יפרח

הרב יוני רוזנצוויג הספיק לחבר סדרת ספרי שו"ת מקיפה, להיות ראש ישיבת הסדר וכעת רואה אור ספרו המושיב את גדולי ישראל לשיחות אישיות בענייני הגות ומחשבה. הוא מדבר על דרך פסיקת ההלכה ("אני רואה בריחה לאזור הנוחות של האג'נדה"), ורק אל תזכירו לו שוב את פסק ההלכה שבו התיר להדליק (בשינוי) תנור חימום בשבת קרה במיוחד

פורים אמנם כבר עבר אבל לרגע עוד ניזכר באסתר המלכה. איך דמיינתם אותה? תואמת מלאניה טראמפ הנשואה למיליארדר הדוניסט, חיה בכלוב זהב ומבלה במסיבות חשק בארמון הנוצץ, או רבנית עם כיסוי ראש, המחלקת את זמנה בין טיפול בילדים לכתיבת הגות תורנית? הדילמה הספרותית הזו העסיקה את הרב יוני רוזנצוויג כשהתיישב לכתוב את ספרו החדש "שיחות ברוח – גדולי ישראל בשיחה אישית" (ידיעות ספרים).

"יכולתי לכתוב עוד ספר במחשבת ישראל, אבל אני לא חושב שזה היה מוסיף לעולם מבחינה איכותית", מספר רוזנצוויג. "אני מעוניין שהקוראים יפגשו את גדולי האומה לא רק דרך הפריזמה הפילוסופית, אלא גם כבני אדם חושבים ומתלבטים. לדמות המספר בספר אין שם, שכן היא יכולה להיות כל אחד".

אולי הבעיה היא שכרב קהילה המחויב לנראות מסוימת היכולת שלך להשתמש בכלים ספרותיים אותנטיים היא מראש מוגבלת?

"מהתיאורים שחז"ל מייחסים לאסתר לא בדיוק עולה דמות של טלית שכולה תכלת, וברור שהאפשרות שלי להתייחס בספר אל האפיון המדויק של הדמות ההיסטורית היא מוגבלת, אבל זו מראש לא הייתה המטרה. השיחות הללו מתקיימות ב–2017. אסתר כבר לא בבית המלך והשיחה היא ניסיון לייצר מבט רטרוספקטיבי על מה שהיה שם. בסוף, מה שעניין אותי בסיפור של אסתר הוא חווית האמונה. נכון, חשובה לי ההתייחסות המכבדת אל גדולי ישראל. אני לא בא לאתגר אותם או להושיב אותם על ספסל הנאשמים. המטרה היא לפתוח סוגיות מכוננות שהם עיצבו בתודעה הלאומית שלנו ולנסות להבין אותן".

צילום: מרים צחי

הכנה לחיים

לרב יוני רוזנצוויג (36) יש עדיין מבטא אמריקני דק למרות שעלה ארצה עם הוריו בגיל חודש. הוא למד במדרשיית נעם בפרדס חנה, הוסמך לרבנות בישיבת ההסדר במעלה אדומים, למד לתואר בחינוך ובפילוסופיה, היה שליח שלוש שנים באוסטרליה, ומשנת 2009 הוא מכהן כרב קהילת נצח מנשה בבית שמש. כשחזר מהשליחות מונה לראש ישיבת המבתר שהקים הרב שלמה ריסקין לתלמידים אמריקנים המגיעים אחרי הקולג' לשנת לימודים בארץ. הישיבה נסגרה כעבור שלוש שנים בשל מיעוט נרשמים ("אי אפשר להתחרות בנוכחות החרדית בקמפוסים בארה"ב. אש התורה מחזיקים נציגים בכל המוסדות שם ומייצרים פעילות מאוד חזקה, שמושכת את התלמידים אל המוסדות שלהם"). בהמשך מונה לתפקיד ראש ישיבת שבות ישראל באפרת.

"רציתי לבנות מוסד ישיבתי שהוא לא נישתי. פעם ישבתי עם תלמיד של הרב יצחק גינזבורג והוא הלין על הסגירות של תלמידי ישיבת הגוש. הטענה נשמעה לי מוזרה כי ישיבת הגוש נחשבת למקום פתוח, אבל אז הבנתי שהפתיחות שלה היא לסביבה רעיונית מאוד מסוימת, ועבור תלמיד שחי חסידות חסרה שם החוויה של עבודת ה'. דבר אחד זה ללמד טקסטים חסידיים ודבר שני זה לחיות את עולם המנהגים ואת העולם הרגשי והמנטלי של החסידות. רציתי לבנות מקום שיהיה בו מרחב לעבודת ה' מכל הסוגים.

"משימה נוספת שלקחתי על עצמי היא ההכנה הממשית לחיים. הישיבות עוסקות הרבה בעיון תלמודי ובסוגיות ממחשבת ישראל כמו השגחה ובחירה, אבל כשאתה מגיע לאוניברסיטה ומתגורר בקהילה אתה מוטרד מנושאים שונים לחלוטין כמו קריאת מגילה לנשים או היחס לגוי. האמנתי שהישיבה חייבת לעסוק בסוגיות הללו".

ההצלחה לא האירה פנים לראש הישיבה הצעיר. הישיבה, שהייתה כבר זמן רב במצב של דשדוש מתמשך, סגרה את שעריה לאחר שלוש שנים של כהונתו, 38 שנים לאחר שהוקמה. מאז מלמד הרב רוזנצווייג במשרה מלאה במדרשת לינדנבאום.

עכשיו, כשאתה מלמד במדרשה לבנות, מהי העמדה שלך ביחס למעמד האישה בטקס הדתי בבית הכנסת או במרחב הציבורי?

"הנושא הזה, שכולל הרבה תת נושאים, הפך לזירה מופקרת שמוּנעת מאג'נדות ונוטשת את השיח ההלכתי. אתה שומע רבנים מצד אחד ופעילות פמיניסטיות מצד שני שמתייחסים לכל הסוגיה בעסקת חבילה – או שמחמירים ללא הבחנה או שמקִלים ללא הבחנה. בעיניי הכלל הראשון הוא להתייחס לכל שאלה בפני עצמה ולחזור לשפה הלכתית של 'אסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא'. יש דברים שאפשר למצוא להם פתרון במסגרת ההלכה ויש דברים שלא. גם הפמיניסטיות לא עשויות מקשה אחת. יש ביניהן רדיקליות שלא מקבלות את סמכות ההלכה אבל יש הרבה שמבקשות לעורר דיון לשם שמים.

"לפעמים אלו שפוחדים ממדרון חלקלק מנפחים את החששות באופן לא מידתי ולפעמים להיפך. הבעיה היא שהדיונים כמעט תמיד גולשים לשיח שאיננו הלכתי. אני רוצה לראות יותר דיון סביב המקורות ולא בריחה לאזור הנוחות של האג'נדה. רוב השיקולים, גם החברתיים, נמצאים כבר בתוך השו"תים. אנחנו לא המצאנו את הבעיות".

לתת לסוגיה להפתיע

לדוגמה, אתה תתיר עלייה של אישה לתורה?

"כשמדברים על קריאת מגילה לנשים על ידי נשים התמונה די ברורה. חוץ מדעה יחידה הרוב המוחלט של הראשונים לא ראו בזה בעיה. בנוגע לעלייה לתורה בשבת הסיפור שונה. בשו"ת שכתבתי הוכחתי שהדבר אסור. המתירות מתמקדות בדרך כלל בטעם שניתן, ולפיו האיסור על אישה לעלות לתורה נובע מכך שהדבר פוגע בכבוד הציבור. טענתן היא שאי אפשר להשתמש בנימוק כזה בימינו שכן החשש לכבוד הציבור נבע מכך שהשומעים יחשבו שהגברים לא יודעים לקרוא, והיום זה לא רלוונטי. אבל בתשובה שכתבתי הראיתי שה'כבוד' כאן הוא מלשון כובד, כלומר הנטל. חכמים הטילו על הגברים את האחריות לקריאה בתורה בבית הכנסת, כפי שהאחריות לקיום מצוות אחרות הוטלה על נשים. החובה לאסוף מניין ולקרוא בתורה מוטלת על הגברים ולכן הם לא יכולים לצאת ידי חובה בקריאת נשים.

"כשאני ניגש לכל סוגיה ללא דעה קדומה אני יכול להגיע לתוצאות מפתיעות. קח לדוגמה את סוגיית קול באישה. במאמר שפרסמתי בתחומין (כרך כ"ט) טענתי שמי שרגיל לשמוע קול אישה ברדיו ובטלוויזיה לא צריך להימנע משמיעת שירת נשים, גם לא בהופעה חיה. כתבתי שם שבפועל צריך לעשות שאלת רב שכן ייתכן שההשתתפות בהופעה תהיה אסורה מטעמים אחרים, כגון צניעות הזמרת, אבל אל המסקנה הזו הגעתי מניתוח שיטתי של המקורות ולדעתי ככה צריך לעבוד. אני לא אומר שאין מקום לשיקולים ציבוריים נוספים, אבל הם צריכים להגיע רק בשלב שני".

אתה בעצמך פרסמת ספר שו"ת. זו ספרות שמצד אחד כמעט נכחדה אבל מצד שני פורחת בז'אנרים אלטרנטיביים כמו שו"ת הסמ"ס.

"מאוד מצער אותי המקום שאליו הגיע מוסד השו"ת בעידן הדיגיטלי. התשובות של הרב שלמה אבינר נתפסות בציבור כקביעות שנובעות יותר מאג'נדה ופחות מההלכה. הוא עונה לקונית, לפעמים מנמק ולפעמים לא, אם מובאים מקורות זה מקסימום מקור אחד וגם הוא לא תמיד קשור במישרין. לא ככה פוסקים הלכה ולא ככה מעוררים הערכה כלפי פוסקי ההלכה.

"בנוגע לסוגת השו"ת, כשנכתבים שו"תים היום הם לרוב סובבים סביב נושאים ספציפיים. בכל זאת היה לי חשוב להוציא שו"ת כללי כמעין 'קונטרה' לשו"תים הלקוניים שמתפרסמים באתרים כמו סרוגים וכיפה. אני מבין את הצורך בשו"תים קצרים ומידיים אבל לא יכול להיות שבאלו תסתכם ספרות השו"ת של דורנו. טעם נוסף הוא הרצון להגדיל את הכתיבה ההלכתית הציונית דתית בסוגיות שמעסיקות את החברה".

השאלות הבוערות

בוא נחזור אל הספר שפרסמת כעת. אתה מעלה בו סוגיות תיאולוגיות קלאסיות ממחשבת ישראל. האם אלו השאלות התיאולוגיות הבוערות היום?

"הספר עוסק בסוגיות כמו אמונה, שכר ועונש ועולם הבא. הן לא בוערות בהכרח אבל חשובות מאוד, וכמעט לא עוסקים בהן כי הן נתפסות כמשעממות. אבל אם אתה שואל אותי כרב שמלמד תלמידים, אז אני ממפה שתי סוגיות בוערות. הראשונה היא שאלת הסמכות. לא רק סמכות הרבנים בדורנו אלא גם סמכותם של חז"ל והפוסקים הראשונים והאחרונים.

"לרבנים היום אין סמכות טבעית. התרבות לא מכירה בכך, וזה מקרין על הקריאה של הטקסטים. תלמיד לומד סוגיה ואומר לעצמו, נו, אז הוא אמר. מדובר בתופעה מאוד רחבה ועמוקה ואני לא מרגיש שאנחנו יכולים להילחם בה. לכן לדעתי צריך לחפות על העדר הסמכות בקשר אישי ובאכפתיות. אם מישהי שולחת שאלה הלכתית בדוא"ל ומציגה את עצמה כאישה בהיריון, אני אפתח את התשובה במילים 'בשעה טובה, אני שמח לשמוע'. דווקא בעולם שבו כל אחד נגיש למידע, הקשר האישי שבין הרב לקהילה שלו הוא המשמעותי ביותר והוא זה שנותן את התוכן למוסד הרבנות.

"נקודה נוספת היא מערכת ההנמקות. הרב משה פיינשטיין כתב בהקדמה לספר השו"ת הראשון שלו שהוא לא חושש לכתוב כי אין אצלו תשובות של שורה תחתונה שכוללות אסור ומותר או כשר וטרף. הכול מנומק מהמקורות הראשוניים ועד להלכה למעשה. פסיקה שתסתפק בהכרעה בלבד לא תתקבל על לב השומעים ולא תשפיע. אנחנו צריכים להסביר את עצמנו ולכתוב תשובות הלכתיות מנומקות.

"הסוגיה השנייה היא המתח שבין החובות לזכויות. אנחנו חיים בחברה שמדברת כולה בשיח זכויות בעוד התורה מתמקדת בשיח של חובות. כשמדברים על צירוף נשים למניין מתארים את זה כזכות הנשים שנפגעת, אבל בהלכה המניין איננו זכות של הגברים אלא חובה המוטלת עליהם. הם האחראים על קיום המניין. אין גם בתורה מושג של רווחה ואין לעני שום זכות בצדקה אלא חובה על מי שיש לו לתת צדקה. גם כיבוד אב ואם איננו זכות של ההורים אלא חובה המוטלת על הבן. הגר, היתום והאלמנה מטילים חובה על הקהילה ולא מקימים להם זכויות".

איך אפשר לגשר על הפער הזה, הרי אם תתרגם את הדברים לשפה של זכויות תתנתק מכוונת הכתובים?

"שיח הזכויות חלחל בצורה כל כך עמוקה עד שיש הרבה אנשים שבכל מקרה לא יקבלו את מה שנאמר להם. אותם לא נוכל לפייס. אבל יש הרבה מאוד אנשים יראי שמים שהפנמת הנקודה הזו תסייע להם להבין את רוח ההלכה. כשלימדתי תלמידות את סוגיית קריאת המגילה לנשים הגענו לדברי בעל הלכות גדולות שקובע שנשים לא יכולות להוציא גברים ידי חובה. אחת התלמידות אמרה לי, אולי יש לו אג'נדה? אמרתי לה שההנחה הזו איננה הוגנת.

"גם כשאני נתקל בפסיקה מקוממת של שופט בג"ץ אני מעדיף לקרוא קודם את חמישים העמודים שהוא כתב ולבחון את דבריו לגופם, במנותק מהשאלה אם יש לו כיפה או לא ואם הוא יהודי או ערבי. אני מאמין שהשופט חייב לבסס את דבריו על החוק ולא לשלוף מהמותן, ועל אחת כמה וכמה בשיח ההלכתי. כשפוסק כותב 'לבי אומר לי' ולא מבסס את הדברים על הכתובים הפוסקים האחרים קורעים אותו לגזרים ולא עושים לו הנחות. הוא ישלם מחיר ויתייחסו אליו בהתאם".

איך הגישה הזו באה לידי ביטוי בספר שלך, שנראה כאילו נכתב בצורה מאוד חופשית?

"בסוף כל פרק יש מקורות ורוב הדברים שאני שם בפי הדמויות נאמרו על ידן או בפרשנות של חז"ל לדברים שלהן. שאלו אותי על היומרה לדבר בשם הדמויות. אני טוען שגם כשאנחנו לומדים גמרא או ראשונים אנחנו מדברים קצת אל עצמנו, כי בכל פירוש שניתן אנחנו מוסיפים משהו מעצמנו. פרשנות היא פרשנות ומה שהתחדש כאן זו רק הצורה הסיפורית. בנוסף, המטרה שלי איננה לסגור נושאים אלא לפתוח אותם לדיון. השאלות נשארות פתוחות וכל קורא מוזמן לצאת למסע שלו עם הדברים".

חשיפה ראשונה

בעבר עורר הרב רוזנצוויג סערה זוטא כשפרסם טור ובו סיפר כיצד הדליק את תנור החשמל בשינוי בשבת חורפית שבה נפל מתג החשמל הראשי בביתו. "הרהרתי קצת אם באמת היה הדבר מותר, אך לא הייתה לי שום בעיה להירדם", כתב אז. "הרגשתי שמחובתו של פוסק הלכה להתאמץ להתיר במקום הצורך. חומרות יש בשפע ביום–יום. במצבי חירום צריך גם לדעת להקל".

הדברים גררו ביקורת נוקבת של הרב אליהו זייני מהטכניון בחיפה. "במיטב 'המסורת' המפוקפקת של רבנים צעירים מחוגים ידועים שבדורנו, ובליווי תיאור רגשני משפחתי, כמיטב המסורת הנוצרית של פריטה על הרגש כדי להצדיק את העבֵרה על חוקי התורה, במפגן של התרפסות והתרפקות על ה'סבל הנורא' של בני משפחתו בקור" וכו'. והמשיך הרב זייני: "מה דרוש היה לשם כך? קודם כול, רוח מחשבתית מודרנית 'בריאה', חילוניות מערבית, מבית מדרשם של חוג 'גאונים חדשים ומחדשים', המתמחים באיסוף כל הקוּלוּת כולן, רוח לפיה לכל בעיה יש פתרון (על פי הצהרת הכותב עצמו!). אמנם נכון, רוב הבעיות האנושיות ניתנות לפתרון במחיר רמיסת הערכים. אך האם המחיר שווה?".

היום רוזנצוויג מתחרט על הניסוח של הדברים. "הפסק הזה גרם לי קצת צער. זו הייתה החשיפה הראשונה שלי כרב צעיר ולא הבנתי מה הולך לקרות. חשבתי לעצמי שמדובר בטור קטן באתר מנומנם, מי יקרא אותו. הוא נכתב בשעה מאוחרת בלי הקפדה יתרה על הטקסט וכך נשלח. בדיעבד המאמר הזה הוציא אותי מאוד לא ירא שמים. מאז, בכל פעם שמתפרסם מאמר חדש שלי באחד האתרים יימצא מי שיכתוב בתגובות 'זה הרב ההוא מהשלג'. זוכרים לי את זה".

על התוכן אתה מתחרט?

"על התוכן ההלכתי ממש לא. קיבלתי אישור על זה ממורי ורבי הרב נחום רבינוביץ'. בענייני פיקוח נפש מצווה להקל ולפרסם שצריך להקל כדי שאנשים לא ייקחו סיכונים. אבל יש משמעות גדולה לניסוח, ואם מה שהקוראים קלטו זה מסר בסגנון 'טוב, יש איסורי שבת, אבל קר לי ולכן אני מחפף', זה חמור מאוד, והאחריות על כך היא שלי".

לסיום, בתור מי שצמח במשפחה אנגלוסקסית ומכיר את שתי התרבויות, איך אתה רואה את ההבדל שבין הרבנים בארה"ב לרבנים בארץ?

"בחו"ל הרבנים נמצאים בטראומה מהתנועה הרפורמית והתנועה הקונסרבטיבית, ולכן הם מתייחסים בחשש גדול יותר לשיקולי המדרון החלקלק. בארץ הרבנים פתוחים יותר כי אין להם מפגש אינטנסיבי וצמוד עם קהילות רפורמיות. בנוסף, הרבנים בארה"ב רגילים למתודה של הרב סולובייצ'יק, שממוקדת בהגדרות. התשובות שלהם מתחילות בהגדרה אנליטית של המצווה או האיסור ובניתוח הסיטואציה מתוך ההגדרה. הרבנים בארץ לא מתחברים לסגנון הזה ולכן הפסיקה שלהם הרבה יותר גמישה, גם לחומרא וגם לקולא. רבני ארץ ישראל גמישים יותר בפיתוח ההלכה".

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון י"ט אדר תשע"ז, 17.3.2017

מודעות פרסומת

פורסם ב-17 במרץ 2017,ב-גיליון כי תשא תשע"ז - 1023. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: