אקדמיה שוממה ומנותקת | אהוד פירר

 

משבר מדעי הרוח בישראל נוצר בשל הפער בין הרצון למצוא משמעות בלימודים האקדמיים לבין המציאות בפועל: לימודים לא רלוונטיים, אינפלציית תיאוריות ובועה הסגורה בתוך עצמה

אחת לכמה זמן מתעורר מחדש הדיון על הסיבות לירידה במעמדם של מדעי הרוח בישראל. יש כאלו שמאשימים בכך את המנטליות של דור האינטרנט. יש שמאשימים את הפוסטמודרניזם. אחרים מאשימים את השתלטותם של גורמי שמאל על האקדמיה, ואחרים משוכנעים שהכול בגלל נתניהו. אבל גם אם הסיבות למשבר נתונות במחלוקת, את המשבר עצמו, כך נראה, איש איננו מכחיש. המספרים מדברים בעד עצמם: בשנת 1998 עמד מספר הסטודנטים למדעי הרוח באוניברסיטאות בישראל על 20,900. בשנת 2014 כבר ירד המספר ל–14,100. מהי הסיבה לירידה הזו?

כדי לענות על השאלה הזאת צריך קודם להתמודד עם שאלה אחרת, בסיסית יותר – מדוע מלכתחילה אנשים פונים למדעי הרוח? מדוע עד לא מזמן סטודנטים רבים כל כך היו מוכנים להקדיש לפחות שלוש שנים מחייהם כדי לרכוש ידע בהיסטוריה, בספרות, ביהדות או בפילוסופיה? מה הם קיוו להשיג באמצעות הידע הזה?

אנשי‭ ‬האקדמיה‭ ‬כיום‭ ‬הם‭ ‬בראש‭ ‬ובראשונה‭ ‬פועלי‭ ‬ייצור‭. ‬האוניברסיטה‭ ‬העברית
צילום‭: ‬יונתן‭ ‬זינדל‭, ‬פלאש‭ ‬90‭. ‬למצולמים‭ ‬אין‭ ‬קשר‭ ‬למאמר

אוניברסיטה בלי וורטים

בסוף שנות התשעים, כשעזבתי את הישיבה והלכתי ללמוד פילוסופיה ומחשבת ישראל באוניברסיטה העברית, המעבר הזה נראה לי טבעי. אפילו מתבקש. הוא נראה לי טבעי בראש ובראשונה משום שחומרי הלימוד היו במידה רבה אותם חומרים: הרמב"ם היה אותו רמב"ם; אריסטו היה אותו אריסטו; ספר הזוהר היה אותו ספר הזוהר. הגישה אמנם הייתה שונה לחלוטין. המתודות היו שונות, הפרשנות הייתה שונה והנחות המוצא היו שונות. אבל במקרים רבים, הטקסטים היו אותם טקסטים. למעשה, במקרים רבים גם התלמידים היו אותם תלמידים: רבים מבני כיתתי באוניברסיטה היו בוגרי ישיבות, דתיים או דתיים לשעבר.

המעבר בין הישיבה לאוניברסיטה נראה לי טבעי גם מפני שלמרות הבדלי הגישות, היחס הבסיסי ללימוד נשאר די דומה: הן בעולם הישיבות והן באוניברסיטה, לפחות מבחינה עקרונית, הלימוד נתפס כמטרה בפני עצמה. משהו שאתה עוסק בו לא כדי לרכוש מקצוע ואפילו לא כדי לרכוש מעמד או תואר; הלימוד הוא משהו שאתה עוסק בו מפני שאתה נהנה מעצם העיסוק הזה. משום שאתה מאמין בחשיבות שלו. תורה לשמה, במובנה הפשוט.

אבל יותר מכך: הלימודים באוניברסיטה לא נתפסו רק כהמשך ללימודים בישיבה, אלא גם כשלב הבא שלהם. הלימוד בישיבה, מעצם טבעו, מתנהל לאור שורה ארוכה של הנחות יסוד: יש גבולות שאותם אסור לחצות; יש מקומות שעדיף לא להיכנס אליהם; יש שאלות שמותר לשאול, ויש שאלות שאסור לשאול, או לפחות אין טעם לשאול. במובן הזה, המעבר לפקולטה למדעי הרוח נתפס בעיניי, ובעיני רבים מחבריי ללימודים, כמעין שחרור. הסרת הכבלים מעל הרוח. הגשמת הציווי של קאנט, שקרא לנו להעז ולדעת.

בנוסף, בתחומים רבים הלימוד בישיבה נתפס בעינינו אז כפחות רציני, כפחות יסודי: רבים מהרבנים שהכרתי ידעו לצטט את דברי הרמב"ם על אריסטו, אבל הם מעולם לא קראו את אריסטו. הם ידעו מה כתב הרב קוק על שפינוזה, אבל הם לא הכירו את שפינוזה. הייתה אווירה של חוסר מקצועיות, של חפיפניקיות, שאפפה את העיסוק בכל הנושאים הללו בעולם הדתי. באקדמיה, כך לפחות האמנתי באותם ימים, המצב יהיה שונה. שם הלימוד יהיה חופשי יותר, אבל גם רציני יותר. מדעי יותר. שם, בכנסיית השכל ובהיכלי הדעת, אין וורטים. שם הכול נבדק בקפדנות.

להתמודד עם שאלות היסוד

אבל גם זה לא כל הסיפור. השנים ההן, בסוף שנות התשעים, היו השנים שבהן סצנת הניו–אייג' הישראלית הייתה בשיאה. לימודי הקבלה, החסידות, הבודהיזם והמדיטציה נפוצו בכל מקום. כולם חיפשו משמעות. כולם נסעו להודו. כולם האמינו ש"האמת נמצאת אי שם", והאקדמיה, המקום שאוצר בתוכו את כל חכמת הציוויליזציה המערבית, נראתה כמו מקום טוב להתחיל לחפש את האמת הזו. במובן הזה, האקדמיה לא הייתה רק מקום של מחקר שיטתי ומחשבה חופשית. היא הייתה – או לפחות הייתה אמורה להיות – גם מקום של חכמה שנצברה במשך אלפי שנים, על ידי דורות של מלומדים. במסורת עתיקה שראשיתה אצל היוונים הקדמונים, המשכה בקאנט והגל, ומהם היא עברה, בעזרתם של גרשם שלום והוגו ברגמן, אל כנסיית השכל המקומית שבראש הר הצופים.

האקדמיה נתפסה אפוא כמקום שבו אתה רוכש את הכלים האינטלקטואליים הדרושים כדי להתמודד עם שאלות היסוד של החיים. כמקום שבו אתה לומד לצעוד בשבילים הקשים והמפותלים של "ארץ הגבהים של הרוח", כפי שכינה זאת רוברט מ' פירסיג בספר "זן ואמנות אחזקת האופנוע"; מקום שבו אפשר לעסוק בעניינים שברוח ללא מחשבה על "מה יֵצא לנו מזה" – ובמקביל גם ליטול חלק במסורת הרוחנית המפוארת של תרבות המערב. היה כאן שילוב של מספר אתוסים, שכולם נכחו בצורה כזו או אחרת בתרבות שבה גדלנו.

הראשון הוא האתוס היהודי הלמדני, הרואה בתלמיד חכם את נזר הבריאה: אתוס שראשיתו בחז"ל, ומשם הוא התגלגל, דרך ישיבות ליטא ותנועת ההשכלה, עד לאחד העם ולביאליק. האתוס השני הוא האתוס ההומניסטי, שהיתרגם מאוחר יותר גם לרעיון ה–bildung הגרמני: הרעיון שלפיו האדם הוא משהו שיש לעצב, לפתח ולשכלל אותו, וזאת באמצעות עיסוק אינטנסיבי בתרבות גבוהה, בפילוסופיה וביצירות המופת הגדולות של העבר.

האתוס השלישי הוא האתוס הרומנטי של החיפוש אחר חכמה עתיקה, אחר ידע אמיתי, אחר הספר שמכיל בתוכו את כל סודות היקום; זהו האתוס שעומד בבסיסן של יצירות כמו "פאוסט" של גתה, "שם הוורד" של אקו, "הספרייה של בבל" של בורחס, ובמידה רבה גם בבסיסה של יצירה פופולרית כמו "האלכימאי" של פאולו קואלו. זהו החזון שמכוחו רבים כל כך מאיתנו, כאשר הם מנסים לדמיין את גן העדן, רואים בעיני רוחם ספרייה עצומה, עמוסה מאות אלפי ספרים עתיקים.

השילוב של כל התפיסות הללו הביא לכך שהפקולטה למדעי הרוח נראתה לנו באותם ימים לא רק כמו המקום המעניין ביותר בעולם, אלא גם כמו המקום החשוב ביותר. המקום שבו נולדים רעיונות חדשים שעתידים לשנות את ההיסטוריה. המקום שבו מתעצבת התרבות, שבו נולדת נפש האומה, שבו הרוח האנושית מגיעה להישגיה היפים ביותר. נדמה לי שרבים מהסטודנטים של אותן שנים – ואולי גם כמה מהמרצים – היו יכולים להזדהות בקלות עם אמירתו של ביאליק, שלפיה המנהיגה האמיתית של אוניית הפוליטיקה היא הרוח. בלעדי הרוח, "כל מפרשיה אינם אלא סמרטוטים מתים".

כולם‭ ‬חיפשו‭ ‬משמעות‭, ‬כולם‭ ‬נסעו‭ ‬להודו‭. ‬ישראלים‭ ‬בפושקר‭, ‬הודו
צילום‭: ‬סרג‭' ‬אטל‭, ‬פלאש‭ ‬90

לוגיקה פורמלית במקום מהות

אלה פחות או יותר היו הדברים שחיפשנו כשהגענו לפקולטה למדעי הרוח. האם מצאנו שם את כל זה? כן ולא. אבל בעיקר לא. במקום לימוד תורה לשמה, מצאנו מרדף מייאש אחר נקודות זכות. במקום חיפוש אחר החכמה, נאלצנו לפלס את דרכנו בסבך של ביורוקרטיה אקדמית אינסופית. ובמקום לעסוק בשאלות היסוד של החיים, נאלצנו להתמודד עם לוגיקה פורמלית ועם תחשיב פסוקים (וזה משעמם בדיוק כפי שזה נשמע). אבל יחד עם זאת, הייתה באוויר תסיסה אינטלקטואלית: נחשפנו לרעיונות חדשים, לספרים חדשים, לצורות מחשבה חדשות.

הימים היו ימי הפריחה הגדולה של הפוסטמודרניזם. התחושה הייתה שמשהו קורה בעולם הרוח. רעיונות חדשים נולדים. מהפכה מתחילה. לא כל כך ידענו מה זה אומר, והאם מדובר במהפכה טובה או רעה, אבל הרגשנו שכדאי להיות שם כשזה קורה.

גם המרצים היו ברובם אנשים מעניינים. הם היו מבריקים, כריזמטיים, צבעוניים. אחד מהם, למשל, היה נזיר במסדר הדומיניקני. אחר פרסם סיפורי מדע בדיוני אלימים להחריד. שלישי גידל שפם. אם מקודם השוויתי את הלימודים בפקולטה למדעי הרוח ללימודים בישיבה, הרי שלפחות מהבחינה הזאת לא היה שום דמיון בין שתי החוויות: הרבנים בישיבות היו אנשים עם זקן מדובלל וסוודר דהוי שדיברו על אידיאלים ועל שמירת הברית. הפרופסורים באוניברסיטה היו אינטלקטואלים מתוחכמים, עם מקטרת בזווית הפה וצעיף כרוך בנונשלנטיות סביב הצוואר; כאלה שהבינו באלכוהול, שדיברו על קולנוע צרפתי ושידעו לצטט את דרידה ואת קורוסאווה. בקיצור, אף אחד לא רצה להיות כמו הרבנים. כולם רצו להיות כמו הפרופסורים.

משום כך, גם אם כבר במהלך הסמסטר הראשון הבנו שכנראה לא נמצא באוניברסיטה את משמעות החיים או את אבן הפילוסופים, בכל זאת רובנו לא כל כך התחרטנו על שהגענו לשם. אחרי הכול, מה יכול להיות רע בלבלות שלוש שנים במקום רווי תסיסה אינטלקטואלית, בחברת אנשים מעניינים, רעיונות מעניינים וספרים מעניינים? בסופן של שלוש השנים הללו, כך ידענו, גם אם לא נמצא חכמה, לפחות נצא עם תואר ראשון – מה שללא ספק ישדרג בצורה משמעותית את האפשרויות התעסוקתיות הפתוחות לפנינו. ואלו שיחליטו בכל זאת להישאר באקדמיה עשויים, עם קצת מאמץ, לפתח קריירה שבשיאה הם יצטרכו לעבוד רק שש שעות בשבוע – ובשאר הזמן יפמפמו במקטרתם, יטוסו לכנסים בחו"ל ויהיו כריזמטיים, מבריקים ושופעי הומור.

אבל בשנים האחרונות, כך נראה, הסטודנטים כבר לא כל כך מגיעים לפקולטה למדעי הרוח. הדור הנוכחי כבר לא רואה את המסלול הזה כאטרקטיבי. מה השתנה? אם אנחנו מחפשים את השינוי המהותי שהתחולל ביחס לאקדמיה בעשורים האחרונים, נדמה לי שהוא קשור דווקא למספרים: בשנת 1995, למשל, רק 16% מהצעירים בגילאי 23–30 היו בעלי השכלה אקדמית. אפשר היה להניח שתואר ראשון, בכל תחום שהוא, יקנה לבעליו יתרון משמעותי בשוק העבודה. אבל תוך פחות משני עשורים, המספר הזה הוכפל. כיום, שיעור המחזיקים בתואר ראשון מתוך כלל האוכלוסייה בארץ עומד על 46%. במילים אחרות, תואר ראשון כבר לא מקנה לבעליו שום יתרון במציאת עבודה. לכולם יש.

אינפלציה של דוקטורנטים

אבל זה רק חלק מהסיפור. כאשר בוחנים את האופן שבו השתנה שוק העבודה בעשרים השנים האחרונות, אפשר לראות שהוא הפך להיות יותר ויותר דואלי: מצד אחד היי–טק ותעשיות עתירות ידע, שם המשכורות גבוהות והצמיחה גבוהה; ומהצד השני ענפי המסחר והשירותים, שמתאפיינים בעבודה לטווח קצר ובמשכורות נמוכות. תואר במדעי הרוח, כידוע, לא רלוונטי לאף אחד מן התחומים: מהנדס תוכנה לא צריך תואר בפילוסופיה, וגם מוכר בפיצוציה לא צריך אותו. למעשה, תואר כזה רק יפריע להם: את הראשון הוא יסמן כבטלן, שעסוק בלחפש את עצמו במקום לכתוב קודים; את השני הוא יסמן כמוכשר יתר על המידה.

סטודנט ששוקל להירשם היום לפקולטה למדעי הרוח צריך לקחת בחשבון שהוא עתיד לבלות לפחות שלוש שנים בלימודים קשים ויקרים, שבסופם הוא ימצא את עצמו, מבחינה מקצועית, בדיוק באותו מקום. בוודאי תשאלו: מה בדבר התשוקה לידע? מה עם החיפוש אחר המשמעות, אחר האמת, אחר החכמה? ובכן, אם לא שמתם לב, שנות התשעים חלפו. האמת כבר לא נמצאת אי–שם אלא בתלוש המשכורת, או בהודעת העיקול שאתה מקבל מהבנק.

כמובן, בפני הסטודנט שמעוניין בכל זאת ללמוד מדעי הרוח תמיד פתוחה האפשרות לפנות לקריירה אקדמית. אחרי הכול, מה יכול להיות רע בלקבל משכורת גבוהה, קביעות ופנסיה תקציבית בשביל ללמד שניים–שלושה קורסים בשבוע? מסתבר שהיו לא מעט שחשבו על האפשרות הזו. בשנים האחרונות, לצד הירידה במספר הסטודנטים למדעי הרוח, חלה עלייה תלולה במספר הדוקטורנטים. וכך, אם בשנת 1990 היו בארץ רק 800 דוקטורנטים למדעי הרוח, בשנת 2014 כבר עמד מספרם על 2000.

חלק מהאשמה מוטלת מן הסתם על האוניברסיטאות, שמקבלות תקציב על כל תלמיד לתואר שלישי, ולכן יש להן אינטרס לפתוח עוד ועוד מסלולים לדוקטורט. התוצאה היא שככל שמספרן של משרות ההוראה הולך ומתמעט – בעקבות הירידה בכמות הסטודנטים וצמצום החוגים – כך הולך וגדל מספר המתמודדים על כל משרה.

אבל זה עדיין לא הכול. במהלך העשורים האחרונים, האוניברסיטאות גילו שדי יקר להחזיק מרצה במשרה מלאה רק כדי ללמד שני קורסים בשבוע, שלא לדבר על פנסיה תקציבית, נסיעות לחו"ל ועוד. ולכן, בכל המוסדות האקדמיים ניכרת בעשורים האחרונים ירידה תלולה במספר משרות ההוראה הקבועות, ובמקביל נרשמת עלייה משמעותית בשיעור המרצים מן החוץ, שמקבלים משכורות נמוכות בהרבה וכמעט שום תנאים ושום ביטחון תעסוקתי.

התוצאה היא שלמסיימי התואר השלישי כבר לא מחכה משרה מבטיחה עם מסלול לקביעות ומשכורת שמנמנה; מה שמחכה להם כעת בסוף הדוקטורט הוא רק מאבק הישרדות עיקש, שבמהלכו הם ייאלצו להתרוצץ ממכללה למכללה, ללמד בחמישה או שישה מקומות שונים רק כדי לגמור את החודש, ובמקביל לפרסם כל הזמן עוד ועוד מאמרים אקדמיים, כדי לשמר את מקומם במרוץ אל אחת ממשרות ההוראה ההולכות ומתמעטות.

הכנסיה הקתולית של ימי הביניים

זהו אם כן היבט אחד של השינוי שעבר על העולם האקדמי. אבל לשינוי הזה יש היבט נוסף, מהותי יותר, והוא קשור לתהליכים שעוברים על האקדמיה בכל העולם. וגם כאן המפתח מצוי במספרים. בעשורים האחרונים, למעשה מאז מלחמת העולם השנייה, האוניברסיטאות בכל העולם המערבי חוו גידול עצום במספר הסטודנטים, במספר החוקרים ובמספר מוסדות הלימוד. הגידול הזה הביא מצדו לגידול חסר תקדים במספר עבודות הדוקטורט, ובמספר כתבי העת האקדמיים והמאמרים שמתפרסמים על כל נושא אפשרי.

מצד אחד, הריבוי הזה יוצר תחושה שאין עוד מה לחדש. שכל מה שיכול להיאמר כבר נאמר, ויותר מדי פעמים. מצד שני, הריבוי הזה גם מגביר את התחרות בין החוקרים; תחרות על משרות, על מעמד אקדמי, על מקום טוב יותר בשרשרת המזון. תחרות שבה המדד איננו איכות ההוראה או העומק האינטלקטואלי – דברים שממילא אי אפשר למדוד – אלא אך ורק כמות הפרסומים בכתבי עת אקדמיים.

אחת התוצאות של התהליך הזה היא שכיום, כל חוקר צעיר המעוניין להתקדם חייב למצוא לעצמו נושא חדש לכתוב עליו. לכן, במקרים רבים המחקרים הופכים יותר ויותר מאולצים, והם נוטים להתמקד בנושאים יותר ויותר אזוטריים. כמובן שכמעט איש מחוץ לקבוצה מצומצמת של חוקרים שעוסקת בתחום לעולם לא יקרא את המחקרים הללו. לרוב הם כתובים בשפה כל כך אזוטרית, שמי שאיננו איש אקדמיה מקצועי כלל לא יהיה מסוגל להבין אותם. כך יוצא שהאקדמיה הופכת לבועה סגורה שכבר כמעט לא מנהלת דיאלוג עם מה שמתרחש מחוץ לכתליה.

אפשר לומר שכיום, לפחות בתחום מדעי הרוח, האקדמיה היא מערכת שבמידה רבה מזינה את עצמה. מפעל אדירים שמייצר כמות עצומה של סחורה, שאת רובה המוחלט איש מחוץ לגבולות המפעל איננו צורך. אנשי האקדמיה של היום אינם דומים עוד למלומדים ההומניסטים של המאה התשע–עשרה, וגם לא לפרופסורים המרוצים מעצמם עם הצעיף והמקטרת מלפני עשרים ושלושים שנה. אנשי האקדמיה כיום הם בראש ובראשונה פועלי ייצור. הם חייבים להמשיך ולייצר מחקרים כל הזמן, כדי לא להיפלט אל מחוץ למערכת. זאת גם אם הם יודעים שבסופו של דבר מדובר במחקרים לא חשובים, שאיש לא יקרא אותם.

כתבתי לעיל שפעם, כשרק יצאתי מהישיבה, האוניברסיטה נראתה לי כמו כנסיית השכל: מקום של מחשבה חופשית, של מחקר קפדני ושל בקשת החכמה. כיום, לאחר כמעט שני עשורים של היכרות עם העולם האקדמי, הוא מזכיר לי בעיקר את הכנסייה הקתולית של סוף ימי הביניים: מערכת עצומה, כאוטית, מסובכת להחריד; מערכת שמייצרת ללא הרף עוד ועוד טקסטים מיותרים, משרות מיותרות, מנגנונים בירוקרטיים מיותרים. נדמה לי שהסטודנטים, לפחות הרגישים והאינטליגנטים שבהם, מרגישים שזה המצב. אולי בגלל זה הם הפסיקו להגיע.

ד"ר אהוד פירר למד פילוסופיה ומחשבת ישראל באוניברסיטה העברית. בעל תעודת דוקטור בפרשנות ותרבות מאוניברסיטת בראילן. עובד בחברת יואל גבעבגרות ופסיכומטרי

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון י"ט אדר תשע"ז, 17.3.2017

מודעות פרסומת

פורסם ב-17 במרץ 2017,ב-גיליון כי תשא תשע"ז - 1023. סמן בסימניה את קישור ישיר. 12 תגובות.

  1. כמה הערות שעלו בראשי בזמן קריאת המאמר.

    א. נכון הוא ש"מרדף מייאש אחר נקודות זכות … ביורוקרטיה אקדמית אינסופית… " (ברמת הסטודנטים) ו "המדד איננו איכות ההוראה או העומק האינטלקטואלי – דברים שממילא אי אפשר למדוד – אלא אך ורק כמות הפרסומים בכתבי עת אקדמיים" (ברמת הסגל) זו בעיה. השאלה היא מה האלטרנטיבה.

    מבחנים, ציונים קורסים וספירת מאמרים הם בסופו של דבר שיטות מדידה (אובייקטיביות יחסית) להערכת איכות, שמטרתן לתת לסטודנט משוב על יכולותיו ולאוניברסיטה (כמעסיק) הערכה על יכולותיהם של האנשים שהיא שוכרת.

    אני רואה שתי אלטרנטיבות, שתיהן לא ממש מוצלחות. האחת היא עבודה ללא משובים כלל (או לפחות בלי משובים פורמליים) – כל אחד מוזמן, כולם יושבים ולומדים, אין שום בקרה, הכל סבבה. יש עולם שלם של דעת בו השיטה הזו נהוגה וקוראים לו עולם הישיבות. נדמה לי שהכותב אינו מתפעל מהתוצר דשם.

    האלטרנטיבה השניה היא משובים סובייקטיביים: אם לדוגמה נדבר על קליטת חבר סגל חדש, אז במקום לספור מאמרים בוא נראיין אותו, נבדוק את איכות ההוראה שלו, נקרא את המאמרים שלו ונחליט אם לשכור אותו. במיטבה, זו שיטה אידיאלית כמובן, אבל בפועל יש לה בעיות קשות.

    בפרט, ברור שלא כל חברי המחלקה יבדקו את המועמד החדש אלא ועדה קטנה של 2-3 אנשים, כי בכל מקרה מדובר בתהליך הצורך זמן לרוב. חוות הדעת הסוביקטיבית של אותם 2-3 חברי ועדה יכולה להיות מושפעת מאלף ואחד הטיות של שנאות ואהבות אישיות כלפי המועמד או המנחה שלו לדוקטורט או השיטה שהוא עובד בה, וכמו כן קשה למצוא 2-3 אנשים שיהיו מבינים בצורה עמוקה בכל התת תחומים של אותה הדיסציפלינה. מאידך אם ניקח ועדת אד-הוק לכל מועמד, ייצא שלא יהיה מי שיכריע במקרה של ויכוח בין הוועדות את מי לקבל.

    מאידך, השיטה שלש ספירת מאמרים בנויה על אמון בחוות הדעת של השופטים בז'ורנלים המקצועיים, שהם בדרך כלל אנשים מאותו תת-תחום כלומר מומחים הרבה יותר ספציפיים מאלו שאתה יכול למצוא במחלקה. ברור שגם שם יש הטיות מכאן ועד הודעה חדשה, אבל בכל זאת זו שיטה עדיפה לכאורה.

    ב. לא חושב שיש פנסיה תקציבית באוניברסיטאות היום, לפחות לא ביחס לחברי סגל שנקלטו בעשרים שנה האחרונות.

    ג. "לוגיקה פורמלית ותחשיב הפסוקים" הם הנושא היחיד בעולם האקדמי שבו מה שאתה לומד הוא פיתוח לוגי ישיר של מה שעשה אריסטו. במדעי הטבע אריסטו קשור להיסטוריה של המדע ולא לתכנים עצמם, ואילו בפילוסופיה הוא "מאן דאמר" אבל השיטות החדשות אינן פיתוח שלו, כלומר אין חדש. דוקא על זה יצא הקצף?

    ד. בעיני, משבר מדעי הרוח הוא תוצאה של שלש החלטות אדמיניסטרטיביות שנתקבלו "מלמעלה".

    1. מודל התקצוב של ות"ת ממשקל את ההתפוקות האקדמיות של מדעי הרוח פחות או יותר באפס. אם אתה מודד כמה כסף האוניברסיטה מקבלת מות"ת על סמך התפוקות המדעיות של פרופסור אפייני, היחס בין כימאי להיסטוריון הוא בערך 1 ל 20. זה אומר שכדאי לאוניברסיטאות להטות את תמהיל חברי הסגל שלהן לכיוון המדעים המדויקים (כולל הנדסות, רפואה וכדומה).

    2. חיסול מה שהיה מכונה "מסלול משני" הביא לכך שאם בעבר היה סטודנט למחשבים יכול לקחת לימודים קלאסיים משני "בשביל הנשמה", היום הוא לא יכול. זה כמובן לא גורם לו לוותר על המחשבים אלא על אריסטופנס.

    3. האקדמיזציה של המכללות להוראה גורמת ככל הנראה לכך שאלו שרואים את עתידם כמורים הולכים לשם.

    אינני מחווה כאן את דעתי אם ההחלטות האלו נכונות או שגויות, אבל אני חושב שיותר מאכזבת הסטודנטים מהביורוקרטיה והמבחנים והסגל (אל תאמר שהימים הראשונים היו טובים מאלו…) העיקר הוא בתהליכים הנ"ל.

  2. מעניין מאד. ראוי גם לתת את הדעת על המונח 'מדעי הרוח', שפעם היה לו תפקיד מהותי בתוך המרקם האקדמי, התרבותי והחברתי בישראל, והיום הוא במידה רבה שיקוף של הניכור שהמחבר מיטיב לתאר.

  3. מה שאני שואל זה האם בשנות ה90 אנשים לא חשבו על תלוש המשכורת? שיקולי פרנסה זה חידוש של השנים האחרונות?

    לא הבנתי למה הכותב מזכיר את השיקול הזה כאל משהו חדש

    בקשר לשאר הדברים הנאמרים :לא חייתי במציאות עליה הכותב מדבר אבל דומני שהאקדמיה תמיד תפקדה לפי פרסומים ומבחנים וכו' מעולם לא היה מדובר בחוגים להעשרה בעלמא

    זה נראה שהכותב מדבר על דברים ישנים נושנים כאילו הם חדשים מקרוב באו

    לגבי מספר הסטודנטים – אני לא חושב שאמורה להיות שאיפה שהמון סטודנטים ילמדו את התחומים האלו – מי שהתחומים האלו נמצאים בנשמתו והוא יכול להתקדם ולקדם בתחומים האלו מדובר במקום בדיוק בשבילו ודיינו אם יהיו מעטים איכותיים שילמדו תחומים אלו וזה יהיה מצויין

  4. נתנאל בן אליהו

    הייתה כתבה בזמנו באתר 'מידה' של ד"ר ברץ בנושא שדי היטיבה לתאר את התופעה אך עמדה גם על אספקט שהכותב הנכבד לא עמד: השינויים בכל תחומי האקדמיה. בעבר ההליכה ללמוד באוניברסיטה נעשתה לצורך רכישת ידע, בשביל מקצוע היו הולכים להכשרה מקצועית. כיום ההליכה היא בתוספת המחשבה של 'מה אני מרוויח מזה' ובמספרים שהכותב מאוד אהב להשתמש, ממש לא הרבה.
    נוסיף לזה גם את העובדה שבכל תחומי מדעי הרוח של היום, מסבירים לך איך לחשוב שזה דבר בלתי נסבל עבור יותר מידי הרבה אנשים.

  5. אז ככה…

    1. אני מסכים שהאלטרנטיבות למצב הנוכחי הן בעייתיות, אבל זה לא הופך את המצב הנוכחי לפחות בעייתי. במילים אחרות, זה שאני לא יודע מהו הפתרון – או האם בכלל יש פתרון – לא אומר שאין כאן בעיה. או שלא צריך לדבר על הבעיה.
    2. מעבר לזה, אני חושב שיש משהו מאוד בעייתי כאשר במדעי הרוח אין כמעט שום מקום לקריטריונים של מקוריות, עומק, או אפילו עניין – אלא רק למספר פרסומים. התוצאה היא שלמועמד שכתב שלושה מאמרים בנאליים תמיד יהיה יתרון על פני מועמד שכתב מאמר אחד מבריק. (הרי ממילא אף אחד לא קרא לא את זה ולא את זה). תוצאה נוספת היא שיש כיום באוניברסיטאות הרבה יותר מדי מרצים משעממים, חסרי שאר-רוח, שכל יתרונם הוא בכך שפרסמו הרבה מאמרים שכולם באופן כזה או אחר שחזור של עבודת הדוקטורט שלהם. כאשר מחלקות שלמות מאוכלסות רק ע"י מרצים שכאלה – אפשר להבין סטודנט שמדיר משם את רגליו.
    3. אבל מעבר לכל זה – וגם מעבר לבעיית התקצוב של הות"ת שהוזכרה כאן – הטיעון המרכזי שלי היה שהאקדמיה, לפחות במדעי הרוח, לא מספקת את מה שהיא מתיימרת לספק – ופעם היא אכן סיפקה: במישור הגשמי היא הייתה אמורה לספק איזשהו יתרון תעסוקתי לאלו שבחרו ללמוד לתואר ראשון; ואופציה לקריירה אקדמית לאלו שבוחרים לעשות דוקטורט. במישור הרוחני, עם או בלי מירכאות, היא אמורה הייתה לספק כלים מחשבתיים, עומק אינטלקטואלי, השתייכות למסורת הרוחנית של ההומניזם המערבי. אבל בפועל היא לא מספקת כמעט אף אחד מהדברים הללו. (כיום את רובם היא אפילו לא מתיימרת לספק). וכאן הבעיה.

    • לגבי 2, קשה לי להתווכח על תחומים שאני פחות מכיר, אבל בכל זאת: אתה מדבר על אדם שכתב מאמר אחד מבריק מול שלשה מאמרים משעממים. השאלה היא רק מי מחליט מה מבריק ומה משעמם? אני מאמין שאפשר להשיג תוצאה יותר טובה (סטטיסטית) על ידי בדיקה של כמה מאמרים התפרסמו ושקלולם באיכות כתבי העת (ואת זה עושים, ובכתב עת טוב אמור להיות קשה לפרסם מאמר רע ומשעמם) מאשר בשקלול שייעשה על ידי ועדה מטעם המחלקה.

      לגבי 3, אני תוהה אם באמת תואר בלימודים קלאסיים או בספרות משווה היה פעם כרטיס כניסה למשהו אחר מאשר הוראה (מה שהוא משמש גם כיום). יש איזה נתונים שיאששו את ההנחה הזו?

      לגבי אפשרות לקריירה אקדמית, כאן ברור שהשאלה הקובעת היא היחס בין מספר המשרות הקיימות לכמות מסיימי תואר דוקטור. מה אתה מציע: לפתוח הרבה משרות (שהן יקרות ומעמיסות מאד על תקציב האוניברסיטה בגלל שאינן מכניסות כסף במודל התקצוב) או להקטין מאד את כמות הדוקטורנטים על ידי קריטריונים גבוהים?

      אשאל עוד שאלה: הבה נדבר באופן גלובלי. נקבל כהנחה שהחברה בישראל "צריכה" מדעי הרוח במובן הרחב של המלה "צורך", כבסיס לתרבות וכן הלאה. בוא תזרוק מספר: לדעתך, כמה אנשים אמורים לסיים דוקטורט כל שנה בלימודים קלאסיים (או באשורולוגיה או בביקורת קולנוע, נאמר) כדי לספק את הצורך הזה? האם מדובר במספר שיצדיק קיומה של מחלקה נפרדת בכל אחת מהאוניברסיטאות?

      [את כל השאלות הללו הצגתי לא באופן רטורי אלא ברצינות]

      ושוב, לא על בסיס היכרות אלא כמסתכל מהצד אני מתעניין בטענותיך על כך שהפקולטות למדעי הרוח לא מספקות "כלים מחשבתיים, עומק אינטלקטואלי, השתייכות למסורת הרוחנית של ההומניזם המערבי". האם הן לא מוגזמות קצת? האם תוכל לתת דוגמאות לאופן שבו לפני שלשים שנה היתה רמה גבוהה והיום היא ירדה?

  6. לגבי ההערה הראשונה. אתה שואל כיצד אפשר לדעת מה מבריק ומה משעמם. התשובה היא שאפשר לדעת. גם אם אין קריטריונים ברורים. בדיוק כפי שעורכים של כתבי עת יכולים להבחין בין מאמר רציני לבין מאמר לא-רציני. בדיוק כפי שאפשר, כאשר אתה שומע הרצאה של מישהו, גם בתחום שאיננו תחום ההתמחות הישיר שלך, לדעת האם הוא חוקר רציני או שרלטן. צריך פשוט להתמקד פחות במספרים ויותר בתוכן. יותר בשאלה מי האדם, האם הוא מעניין והאם יש לו מה למכור לסטודנטים.
    אגב, לא נגעתי כמעט בשאלת המחקר לעומת ההוראה. במדעי הרוח לפחות, זו נקודה קריטית: האוניברסיטאות רואת את עצמן קודם כל כמוסדות מחקר, לכן הן לוקחות מרצים חסרי כל יכולת הוראה. לכן רמת ההוראה יורדת בהתמדה, ולכן גם מספר הסטודנטים יורד בהתמדה. (לכן גם הסטודנטים המבריקים והרגישים יותר כבר פחות פונים לקריירה אקדמית: הם מסתכלים על המרצים שלהם ואומרים לעצמם – זה מה שמחכה לי? להפוך לטיפוס משעמם וזחוח שכותב מאות עמודים על הצ'ופצ'יק של הקומקום? עדיף כבר למצוא עבודה נורמאלית).

    אתה שואל האם פעם המצב היה שונה? קשה לומר. אבל אני יודע שאם תקרא דוקטורטים מלפני שלושים-ארבעים שנה יותר, הם ייראו הרבה יותר מעניינים. גם המרצים מלפני שלושים שנה היו טיפוסים יותר מעניינים. (לטוב ולרע). זה לא סתם שכל הרעיונות החשובים במדעי הרוח נוצרו פחות או יותר לכל המאוחר בשנות ה70. כיום כל מה שמתחדש בתחום זה רק לקיחת רעיונות ישנים והקצנתם עד אבסורד.

    לגבי השאלה מה אני מציע לעשות בנידון, (אחרי שכבר אמרתי שאני לא בטוח שיש לי פתרון, או שיש בכלל פתרון), אני מניח שכל פתרון אפשרי צריך לכלול כמה מרכיבים: קודם כל, להפוך את האקדמיה ליותר מוכוונת סטודנטים: זה אומר להשקיע יותר באיכות ההוראה, לבחור מרצים לפי רמת העניין שלהם, לעודד את התלמידים לשלב בין תחום לימודים 'רוחני' ותחום לימודים 'מעשי' ואולי גם לדאוג שכל תואר בוגר במדעי הרוח יכלול גם תעודת הוראה – ואפשרות להשתלב אח"כ בהוראה בתיכון; במקביל, צריך לצמצם משמעותית את מספר הדוקטורנטים, למשל בתחומים שמנית – יכול להיות שדוקטורנט אחד או שניים לשנה זה מספיק. אולי כדאי לאמץ את המודל האוקספורדי של מרצה אחד לתלמיד אחד. בכלל, אולי כדאי ליצור מוסדות קטנים ואיכותיים יותר, שבהם המרצים והתלמידים מכירים זה את זה ויש איזו הפרייה הדדית ביניהם. (זה גם עונה על השאלה איך אפשר לדעת האם דוקטורנט מסוים הוא רציני או שרלטן, גם מבלי לדרוש ממנו לפרסם מאמר לשנה במהלך כל חייו). מעבר לזה, אולי גם צריך להשקיע יותר בהידוק הקשרים בין האקדמיה לעולם שמחוץ לאקדמיה: אולי לארגן יותר הרצאות לקהל הרחב, אולי לעודד אקדמאים לפרסם גם ספרים פופולאריים וכד'. יכול להיות שגם צריך לשקול את האפשרות שכל סטודנט באוניברסיטה, בלי קשר לשאלה מה תחום ההתמחות שלו, יקדיש את שנת הלימודים הראשונה ללימודים כלליים: כמה קורסים במדעי הרוח, כמה במדעי הטבע וכו'. כך הסטודנטים יהיו יותר רחבי אופקים, כך יהיו יותר משרות למרצים טובים, וכך גם פחות סטודנטים יימצאו את עצמם לומדים תחום שלא מעניין אותם.

    אבל כל אלה סתם רעיונות. בסופו של דבר, הדיון בשאלה מהו הפתרון למשבר מדעי הרוח הוא דיון די עקר. אפילו אם נגיע למסקנה, לאחר מחקר ארוך ורציני, מהי הרפורמה הדרושה באקדמיה, הסיכוי שהאוניברסיטאות ייאמצו את הרפורמה הזו הוא קלוש. כמובן שכל יסיון לכפות רפורמה מלמעלה ע"י הממשלה, רק יגרום לקטסטרופה ולזעקות שבר על פגיעה בחופש האקדמי. (ובינינו, לא נראה לי שלממשלה כ"כ אכפת ממצבם של מדעי הרוח). בשורה התחתונה, דיון בשאלה 'מה צריך לעשות בקשר למשבר מדעי הרוח' קצת דומה לדיון בשאלה 'מה נתניהו/טראמפ/הרמטכ"ל צריך לעשות בקשר לX'. בסופו של דבר הם יעשו את מה שמשתלם להם, או את מה שהם חושבים שמשתלם להם, ואנחנו נישאר עם התובנות שלנו. (אגב, לפני כמה חודשים סבר פלוצקר פרסם מאמר שבו הוא עסק במשבר מדעי הרוח. לא משנה מה לדעתו היו הסיבות לזה, הוא סיפר שם שהוא היה חבר בוועדה שעסקה בנושא וגיבשה שורה של המלצות איך להציל את התחום. כמובן שאף אחת מההמלצות לא יושמה).

  7. ד"ר יוסף פריאל

    שלום ד"ר אהוד
    ראשית, המאמר מעניין ושוב נותן לתחושה של יש אמת בסבלנו. עוד מישהו מבין אותנו. צריך להניח שהכל הוא תוצאה של מערכת החינוך. כשמערכת מחנכת רק להישגים, ורק להעצמה אישית (כולם לומדים אימון והעצמה) אין מקום ואין לגיטימציה לרגש, לכישרונות ולרוח.
    גם האקדמיה משתפת פעולה עם זה, ובפועל, אתה העידות בעצמך שאין סיכוי, גם לבעל תואר שלישי לחדור היום לאקדמיה, אפילו לא במכללות.
    ייתכן שבעוד עשרים שנה או יותר יתחיל תהליך שונה, אולי לאחר הפצצה האירנית שתאמר לעולם שמה נותר לאחר ההרס הוא רק הרוח.

  8. הזכרת את הצד האקדמי. יש גם את הצד הסטודנטיאלי, כפי שתואר בפרק ארוך אצל האלמוג-ים (עוז ותמר) בספרם 'דור ה-Y', וגם אצל יובל דרור כאן – https://www.colman.ac.il/sites/default/files/yoval_academy_and_tinder.pdf

    ויש צד נוסף – העולמי (או 'מערבי'), של טרנד הנכונות הפוליטית (וביטויו האחרון 'מיקרו-אגרסיביות'), שמשחית את מדעי הרוח. ר' כמה פוסטים באתר של דני אורבך.

    הבשורה הטובה היא שהלימודים האקדמיים יותר מתמיד זמינים אונליין ווירטואלית, ולא מחייבים השקעה רבה מדי. החשיבות של המוסדות האקדמיים על כן בירידה מתמדת, וההשכלה מבוזרת מתמיד. זה עוד ישתפר. מניח שנראה בעתיד קהילות לימוד פתוחות ועל בסיס כלכלי שונה, כמו בארטר ועוד.

  9. מחמאות על כתבה חכמה וגם מצחיקה!
    אולי אני טועה, אבל נדמה לי שהירידה בביקוש למדעי הרוח היא פחות תלולה בכמה מדינות אחרות במערב, מאשר הירידה התלולה אצלנו בישראל. אם אני צודק, כדאי לנסות ללמוד מאותן מדינות במה בדיוק השיטה האקדמית שם שונה מאשר אצלנו.

  1. פינגבק: כנסיית השכל, הופעה אחרונה בהחלט | עניין של פרשנות

  2. פינגבק: תגובות לגליונות קודמים – 1024 | מוסף "שבת" - לתורה, הגות ספרות ואמנות

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: