מסע לליובליאנה בעקבות משוררים סלובנים עכשוויים חושף את פצעי הקהילה היהודית המקומית שהייתה ונעלמה, ואת הקשר בין שירה וזהות יהודית

לאחרונה סיימתי עבודה שנמשכה על פני חמש שנים של עריכה ותרגום לעברית של "אני נשרף ואיני יכול לשאת את השקט", אנתולוגיה לשירה סלובנית עכשווית שראתה אור לאחרונה בהוצאת הקיבוץ המאוחד. זהו רגע של סיפוק מעצם קיומו של ספר מסוג כזה, ומן העובדה שעשיתי מסע אישי אך גם קבוצתי מלא מכשולים, ויכולתי לו.

אך עם סיום המסע והעריכה, הבנתי שלא מדובר רק בספר. מדובר במסע אל תוך תרבות זרה, מסע אל נֵכר כדי להופכו למוכר, ואולי גם מסע אל העצמי – אל הגלוי ואל הסמוי בתוך השפה.

באים עם הוריקן

סלובניה בכלל, וליובליאנה עיר הבירה בפרט, לא היו מקום בעל משמעות בביוגרפיה המשפחתית או האישית שלי. בהקשר של אירופה בכלל והבלקן בפרט, יש מקומות אחרים בעלי משמעות עבורי. אולם בקיץ האחרון הייתי אורחת כבוד בשלושת ימי פסטיבל "לשונות היהודים" ב"מיניתיאטר" שבליובליאנה. הבנתי שבדרך לא דרך, ליובליאנה הפכה עבורי להיות מקום, נקודה בעולם עם משמעות, מקום עם הקשר ביוגרפי, חברתי, תרבותי. מקום שיש בו מקום לאהבה. בתרגום חופשי, שמה של ליובליאנה פירושו "אהבה". יש אנשים שכתובתם יכולה להיות: רחוב הגפן 8, אהבה.

יש שלא ימנו את סלובניה בין ארצות הבלקן, בהיותה צפונית וגובלת באיטליה ובאוסטריה. היא מעולם לא הייתה תחת האימפריה העות'מאנית, אך הייתה תחת האימפריה האוסטרו–הונגרית יחד עם ארצות מרכז–אירופיות אחרות. השירה והשפה הביאו אותי אליה.

תחילתו של המסע בפסטיבל וילניצה לפני כשני עשורים, באחת השנים הקשות בחיי. אישי, יוסי, היה חולה מאוד; הבנות היו קטנות, והחיים נעו במקצבים קיצוניים אל הלא–ידוע. ההזמנה לפתוח את הפסטיבל בהקראת שירה במערת הקרסט הייתה כמו יד ההשגחה שהראתה לי שיש עולם מעבר לפינה, ושהשירה איננה רק זו שמתגלה בשלולית המקומית. השירה היא עולם המילה ללא גבול, עולם שיש בו מקום לאהבה. כעבור שנים, בשנת 2016, נסגר המעגל באמצעות מלאכת התרגום, שהיא לפעמים מלאכת אהבה למשוררים–חברים, לשירה ולמפגש בין שפות ותרבויות. זו משיכה שאין לה שיעור, גם אם זו הייתה אחת השנים הקשות בחיי, שנת צומת של חיים ומוות, של אפשרי ובלתי אפשרי.

אחד השירים שקראו לי לקרוא ולתרגם הוא שירו של תומאז' שלמון: "אֻמּוֹת הַמַּפְסִיקוֹת לְסַפֵּר אֶת הַסִּפּוּר שֶׁלָּהֶן / מֵתוֹת. מְבֻשָּׂמִים בְּשֶׁמֶן יֵשׁ לָהֶם / גִּישָׁה יְשִׁירָה לְלִבּוֹ שֶׁל הָעוֹלָם. / אֵין בָּהֶן חֵשֶׁק לִיצֹר שׁוּב מַעְגָּלִים / אוֹ לָרוּץ בְּרַגְלַיִם יְחֵפוֹת / אֶל הַשֶּׁלֶג". כשקראתי את השיר, הרגשתי שהוא נוגע באישון של החרדה היהודית שלי, למרות שמדובר בשפה אחרת ובעם אחר. באחד מימי הפסטיבל ביקרנו יום אחד בליובליאנה, שם קראנו שירה בספרייה שהיא גם חנות ספרים גדולה, ומשורר אוסטרי הכותב שירה בסלובנית משך בשרוולי ואמר: "את מוכרחה לקרוא את המשורר הזה". הוא הצביע על ספרו של סרצ'קו קוסובל, יליד 1904 שנפטר ב–1926, טרם מלחמת העולם השנייה. המשורר האוסטרי העיד על עצמו שמאז שנתקל בשיריו של קוסובל, החל לקרוא שירה סלובנית, ועם הזמן למד את השפה והחל לכתוב בה.

השיר שמשך את תשומת לבי, ושאחר כך תרגמתי אותו, הוא מן השירים הפותחים את האנתולוגיה – "ליובליאנה גוססת" שמו: "בַּכָּאוֹס הָאָדֹם / הָאֱנוֹשׁוּת הַחֲדָשָׁה מַגִּיעָה! לְיוּבְּלְיָאנָה יְשֵׁנָה./ אֵירוֹפָּה גּוֹסֶסֶת בְּאוֹר אָדֹם. / כָּל הַטֶּלֶפוֹנִים נֻתְּקוּ. / אוֹ, הִנֵּה שָׁם, זֶה, חֲסַר הַחוּט / סוּס עִוֵּר. / (עֵינַיִךְ הֵן כְּמוֹ / אֵלֶּה בְּצִיּוּר אִיטַלְקִי) מִגְדָּלִים לְבָנִים נִשָּׂאִים מִתּוֹךְ קִירוֹת חוּמִים. / מַבּוּל. / אֵירוֹפָּה צוֹעֶדֶת לְתוֹךְ קֶבֶר. / אֲנַחְנוּ בָּאִים עִם הוּרִיקָן / עִם גָּזִים מַרְעִילִים (שְׂפָתַיִךְ כְּמוֹ תּוּתֵי שָׂדֶה/ (לְיוּבְּלְיָאנָה יְשֵׁנָה) / נַהַג הַקַּטָּר יָשֵׁן. / בְּקָפֶה אֵירוֹפָּה קוֹרְאִים אֶת / 'הָאֻמָּה הַסְּלוֹבֶנִית'. / רַעַשׁ". השיר האקספרסיוניסטי הזה נראה לי כמו נבואה. הוא נכתב הרבה לפני מלחמת העולם השנייה, והקדים לחזות את גסיסתה של אירופה הקלאסית, את אובדן הערכים והמוסר. למותר לציין שרכשתי את הספר והלכתי לחפש את בית קפה "אירופה" שעומד על מקומו, וגם את העיתון הנזכר בשיר.

עשרות‭ ‬שנים‭ ‬של‭ ‬שתיקה‭ ‬יהודית‭. ‬רחוב‭ ‬היהודים‭ ‬בליובליאנה
צילום‭: ‬אבישי‭ ‬טייכר‭, ‬חוה‭ ‬פנחס‭ ‬כהן

בית כנסת בלב התיאטרון

דמיינו לכם: ערב שבת, אתם מוזמנים לפרמיירה של טרגדיה רומית ידועה ב"מיניתיאטר", התיאטרון המקומי. אנשים נוהרים במיטב מחלצותיהם לערב בתיאטרון, להצגת הטרגדיה "טייסטס" של סנקה, מחזאי ופילוסוף רומי. הקהל מתאסף בסמטה הקטנה, הצבעונית והפורחת מעציצים ששתל רובי לאורך הסמטה המובילה לתיאטרון. ההצגה מתחילה מן החוץ, שם השחקנים לבושים בטוגות רומיות, הולכים בצעקות ומלווים בתופים. הקהל מלווה אותם ומתכנס לאולם התיאטרון הקטן והמטופח.

בכניסה למבואה ניתן לראות שלט יפה התלוי על שער הבניין, ובו הכרזה על קיומו של "מרכז תרבות יהודי". המדרגות מובילות אל הקומה השנייה, ושם, בחדר קטן, נמצא בית כנסת ובו ארון קודש, שולחן המשמש כבימה, כמה סידורים וכמה מחזורים, ומתנהלת בו תפילת קבלת שבת. אפשר אפילו לדמיין כיצד קבלת שבת מתחילה קודם, אולי בשש או בשבע, וכיצד אחרי התפילה יוצאים המתפללים מבית הכנסת ונכנסים להצגת תיאטרון. זהו רק דמיון, כיוון שבפועל מוזיאון קטן הסמוך לבית הכנסת צובר לאטו מידע ופריטים השייכים לקהילה שהייתה ונעלמה. החשובה מכול היא פינת הזיכרון, ובה תמונות של שילוח היהודים למחנה ריכוז, ושמות הנספים העולים על צג דיגיטלי בתנועה אינסופית.

בית הכנסת פעיל רק בקיץ. הרב אוריאל חדד, שליח חב"ד בטרייסט, מתפלל בו בבוקרי שבתות, ואם באים מבקרים ישראלים ומוצאים שהשער סגור, רובי מנחה אותם לדפוק על דלת המיניתיאטר, ומישהו יענה להם ויפתח את דלת בית הכנסת והמוזיאון.

בערב שבת הוזמנתי עם חבריי, המתרגמים שעבדו איתי על האנתולוגיה, לקבלת שבת במיניתיאטר. הוזמנתי להכיר את רוברט ואלטל ופולונה ויטריך, ואת המרכז לתרבות יהודית המדומיין, ההולך ומתהווה. חלל המבואה היה מעוטר באוסף של אוצרות אמנות, שניכר היה שנאספו בקפידה ובאהבה. היה זה אוסף אישי ובו פמוטים, מנורה גדולה של שבעה קנים שעמדה על אדן החלון, חנוכייה. בארון עמדו ספרי קודש.

ישבנו סביב השולחן הלבוש מפה לבנה, שתינו תה וקפה עם עוגה, והסיפור החל להתגלגל. פולונה ויטריך היא שחקנית ידועה בתיאטרון הלאומי של סלובניה ובמיניתיאטר, יהודייה ממוצא איטלקי המתבלת את דבריה ביידיש ובעברית, בהופעה דרמטית ובחוש הומור. באותם ימים העלתה הצגת יחיד, מונולוג בשם אחותו של מנדלסון. סביב השולחן התכנסו גם מאיה קוטין וקלמן בואטה ילניצ'יץ', ברברה פוגצ'ניק ואני.

לא הייתה תפילה סביב השולחן, אך הייתה שיחה חגיגית של ערב שבת. רוברט ואלטל לא מזהה את עצמו כיהודי, אך הוא מחויב ליצור בית לקהילה היהודית של ליובליאנה. הוא סיפר על המוטיבציה שלו, כיצד הגיע להקמת בית כנסת ומרכז לתרבות יהודית. לפני שנים, סיפר, קיבל מכתבים השואלים אותו האם הוא יודע על גורל משפחתו היהודית במלחמה או לפניה. הוא הוסיף בחיוך אופייני שהדבר נשמע לו אז כמו בדיחה גרועה, והוא נהג לקרוע את המכתבים ולשכוח מהם. בשנים האחרונות, חבריו, שחקנים יהודים, פנו אליו שוב ושוב וביקשו ממנו לעזור ביצירת מרכז יהודי. הוא החליט לפנות מקום לאירועים יהודיים במבנה התיאטרון.

ההסכמה שבשתיקת העיר

רובי התחיל בהכרזה על הדלקת נרות חנוכה במיניתיאטר. הרב חדד זיהה את הפעילות החדשה והגיע, ובאופן טבעי החלו אנשי הקהילה וחבריהם להיפגש ולחגוג את חנוכה ואת פורים. פורים והאווירה הקרנבלית שלו השתלבו בטבעיות באווירת התיאטרון, והתאים לכינוס החברים ולפתיחת מהלך חדש, אחרי עשרות שנים של שתיקה יהודית בליובליאנה. מבואת התיאטרון הייתה למקום הכינוס והחגיגות.

רובי רכש את חציו השני של הבניין הישן והמתפורר, והוא מקווה להשיג כסף לשיפוץ. למרות הצעד הגדול שבהקמת המרכז בוהפעלת בית הכנסת, שנע בין הריק המוחלט לריק המתמלא, רובי אומר: "לפעמים אני כה מיואש וכה עייף, ואיני יודע כיצד להתקדם. ואז בא פתאום אור קטן, ושוב אני מרגיש כה מחויב. עכשיו אני מעודד, משום שב–27 בינואר, ביום הזיכרון הכללי לקהילה היהודית, יושק שלט דיגיטלי על ההיסטוריה של הנוכחות היהודית בליובליאנה ובסלובניה. אני מקווה שהמוזיאון יהיה סימן ואות לשמות הנספים, מקום למפגש חינוכי. אני מחכה שיהיה זה מקום מלא שירה ומפגש לחברים שיבואו ויתמכו". ברגע שיש במה, תרתי משמע, דברים משתנים במהירות.

פרופ' קטיה שמיד, מומחית לשפת הלדינו, המתרגמת והעורכת המדעית של האנתולוגיה, ילידת מריבור החיה ומלמדת במדריד, סיפרה לי בהתלהבות שבימים אלה היא משלימה את תרגום ספרו של אשר קרביץ, "הכלב היהודי", ועיבודו למחזה. הספר מתאר את מאורעות השואה מזווית ראייה של כלב בשם כורש שחי אצל משפחה יהודית. לאחר שגורשה המשפחה למחנה ריכוז, עבר הכלב לידי משפחה גרמנית וקצין נאצי. ההצגה תעלה במיניתיאטר ביום הזיכרון לשואה. אכן, אנשים שנחשפו לקשר העברי–סלובני מוצאים מקום אצל רובי, שפתח את שערי המיניתיאטר לתרבות היהודית הישראלית.

ואולי אין זה פלא שבקשר שבין תיאטרון למרכז יהודי, בזיכרון של שרידי הקהילה היהודית, נמצאת משוררת וסופרת שהייתה גם שחקנית ידועה בתיאטרון הלאומי של ליובליאנה – ברטה בויאטו בואטה, שמשיריה תרגם עבור האנתולוגיה בנה, קלמן ילניצ'יץ' בואטה. עוד בטרם ידעתי על הקהילה, ידעתי על קיומה של השחקנית המוכשרת והיפה, שנפטרה צעירה והשאירה אחריה כתב יד של ספר שירה. הנה אחד משיריה, וקשה להתעלם מהתחביר יוצא הדופן שבו היא כותבת:  "בְּפֶסַח, דָּם פָּתַחְתִּי / כְּדֵי שֶׁאַכִּירְךָ, אֲדוֹנִי. / כְּדֵי שֶׁאֶשְׁפֹּךְ זְמַן מַר, / כְּדֵי שֶׁאֶפְשֹׁט אֶת אֵינוּת הָאַלְמָנָה שֶׁל אָבִי, / כְּדֵי שֶׁתִּמְצָא קַו בְּדָמִי, / כְּדֵי שֶׁאֶתֵּן לְךָ שָׂדֶה וּבַשָּׂדֶה אֲנִי עוֹמֶדֶת, / כְּדֵי שֶׁאֶסְלַח לְךָ, / כְּדֵי שֶׁמִּשּׁוּלֵי בֶּגֶד הַזָּהָב מְעִיל אֶעֱשֶׂה לְךָ".

במערת הקרסט

כאמור הגעתי לליובליאנה לפני שני עשורים. הייתי אז בדרכי לפסטיבל במערב סלובניה, וכדרכי, מתוך סקרנות בדבר גורל היהודים במדינות יוגוסלביה לשעבר, שאלתי האם יש יהודים או בית כנסת בעיר. נאמר לי שיש יהודים ספורים בעיר, הקהילה קטנה מאוד, ואין מבנה של בית כנסת; יש מקום התכנסות. לא הצלחתי לבקר בו או לראות אותו. ידעתי שיהדות סלובניה נעלמה במאטהאוזן ובטרבלינקה; ידעתי שמעטים שבו אליה אחרי המלחמה. ההיעדר גדול. מדובר בלב אירופה, והריק גדול. מי מקשיב לקולו של הריק ומי שוכח או משכיח.

ונו טאופר, המשורר הסלובני הוותיק יליד 1933, הזמין אותי לפתוח את הפסטיבל בקריאת שירה במערת קרסט גדולה בצפון מערב סלובניה. עבור הסלובנים, קריאה במערת הקרסט איננה רק חוויה אקזוטית אלא התכתבות עם עברם, עם תקופות השלטון הפשיסטי שבהן נאסר עליהם לדבר ולכתוב בשפתם, והם נהגו לרדת למערות, לשיר ולדבר סלובנית. מדובר בעם קטן שמונה כשני מיליון איש בלבד; מדובר בארץ קטנה: איטליה ממערב לה, האימפריה האוסטרו–הונגרית מצפון לה, וקרואטיה מדרום לה. זו ארץ שמעולם לא הייתה עצמאית, שחיה מאות שנים תחת שלטון זר. רק לאחר מלחמת האזרחים של יוגוסלביה והתפרקותה לעמים קיבלה סלובניה את עצמאותה.

לשפה הסלובנית, הזהות שקובעת את הגבולות הייחודיים של הארץ, היה מעמד מיוחד. בשנת 1985 הקים ונו טאופר את פסטיבל וילניצה הבינלאומי לשירה מרכז–אירופית. המעשה הזה סימן היבדלות תרבותית–לשונית של סלובניה משאר עמי יוגוסלביה; השירה הייתה כלי פוליטי ליצירת זהות לאומית. לא נשק, לא הפגנה, לא הכרזת מלחמה, לא גבול: גבולות השפה הם גבולות הזהות. כך מספרת על אותם הימים ברברה פוגצ'ניק, המשוררת והמתרגמת הסלובנית שאיתה יצאתי לדרך:

בין השנים 1990–1991, בזמנים הקשים לפני שהארץ הזו קיבלה את עצמאותה, היו אלה סופרים ומשוררים סלובנים שנתנו לאנשים סיבה לקוות ולהאמין באפשרות של קיום. אבל לפני פחות משלושים שנה, משוררים היו הגרעין האמיתי של הקהילה הזו. הם היו אלה שסימלו תקווה ושלמענם נלחמנו.

הם היו ממש כמו נביאים. אלפים נכחו בהקראות השירים שלהם. אני עדיין זוכרת את פניהם מלאות הענווה, האפורות, אל מול פניה האפורות של אומה בת שני מיליון אנשים – אומה שגדלה במשך מאות שנים תחת משטר המלוכה האוסטרי, ואחר כך למדה להסתגל לאחווה הכאוטית של מדינות הבלקן. אני עדיין זוכרת את דנה זייץ קורא משירו: "וּבְדִמְמַת הַלַּיְלָה, שָׁמַעְתִּי / מִישֶׁהוּ הוֹרֵג אֶת צִפּוֹרֵי הַגַּן".

ומעל לכול, אני זוכרת ששירה הייתה אז פעילות אנושית ייחודית, פעילות שנראתה הרבה יותר חשובה מכל צורת התבטאות אחרת. היא הייתה אמצעי הישרדות חיוני: לא הרבה מדינות בעולם זכו להזדמנות הזו. נוסף על כך, לא הרבה ממשוררי העולם וסופריו זכו למלא תפקיד כזה. בזמני שלום ושגשוג, אנשים שוכחים את תפקידם של המשוררים.

חוה פנחס–כהן היא משוררת , סופרת ועורכת. ראש מרכז בלקן באוניברסיטת באר שבע

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון י"ב אדר תשע"ז, 10.3.2017