האיזון הקדוש | ידידיה צ' שטרן

 

עיון בזהות האמנים שנבחרו להקמת המשכן חושף את הדרישה המורכבת מהם. הכישורים האישיים משתלבים עם כניעה לציווי, ויוצרים שיתוף פעולה מקודש בין האנושי לא–לוהי

בפרשת הקודמת הצענו כי המשכן הוא יצירה משותפת – א–לוהית ואנושית. בפרשת תצווה ובבאות אחריה, השותפות הופכת להיות ביצועית ומפורטת. משה מצטווה לדבר "אל כל חכמי לב אשר מלאתיו רוח חכמה, ועשו את בגדי אהרן לקדשו" (כח, ג). ומיהם? בפרשת ויקהל מזוהים שניים: בצלאל בן אורי ואהליאב בן אחיסמך, ולצדם, כל דכפין: "כל אשר נשאו לבו לקרבה אל המלאכה לעשת אתה" (לו, ב).

אנו רגילים לחשוב על המשכן כעל המקום שבו בא לידי ביטוי כוח היצירה האמנותי היהודי. בלב הישימון המדברי צמח מקום שמתייחד ביופיו, באסתטיות שלו, בהדרו – "נויו של עולם" (זבחים נד, ע"ב). זוהי "מלאכת מחשבת", שבוני המשכן הצטיינו בה. כך עד היום: "בצלאל" הוא, כידוע, שמה של האקדמיה לאמנות ולעיצוב בירושלים, וגם האמן האידיאלי בסיפור "עגונות" (ששימש מקור השראה לשם עגנון) מכונה "בן–אורי".

איור: מנחם הלברשטט

חופש יצירה מוגבל

האם בצלאל וחבריו פעלו כאמנים רגילים, המבטאים את רגשותיהם ואת תשוקותיהם ביצירה ספונטנית? הפסוקים מלמדים אחרת: פעם אחת – "ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו וכן תעשו" (כה, ט); פעם שנייה – "וראה ועשה כתבניתם אשר אתה מראה בהר" (כה, מ); פעם שלישית – "והקמת את המשכן כמשפטו אשר הראית בהר" (כו, ל); פעם רביעית – "כאשר הראה אותך בהר כן יעשו" (כז, ח). התורה לא חוסכת מאמץ להבהיר כי כוח היצירה שנדרש מבצלאל וחבריו הינו מוגבל בתכלית. אין כאן חופש ביטוי אמנותי, אלא הוראות תפעול וביצוע מדויקות. הקב"ה קובע את החומרים, הצורה, הגודל והמפרט הטכני המלא. אין ספק שאמן בן זמננו לא היה מוכן לחתום על יצירה שתנאיה מוכתבים לו בצורה דומה.

אפשר שהדברים רמוזים בשמו של האמן האגדי: בצלאל בן אורי. מצד אחד בוקע ממנו האור היצירתי הפרטי שלו – "אורי"; מצד שני, תפקודו האמנותי איננו עצמאי. האור שלו מתקיים תחת צל הא–ל – "בצלאל". אפשר שגם שמו של חברו מסמן את השניות: "אחיסמך" מהדהד את העצמאות שמאפשרת לסמוך עליו כאח; אך "אהליאב" מזכיר לנו שעבודתו היא עבור האוהל (מועד) של האב – הקב"ה. בשני המקרים יש היפוך, כמעט סתירה פנימית, בין השמות, בדרך שמבטאת את המורכבות של המעשה שהם מתבקשים לבצע.

דומה בעיניי שיש כאן מסר עמוק: אילו בניית המשכן הייתה נעשית באופן ספונטני, המשכן עלול היה להפוך כלי לביטוי עצמי; יצירה אנושית המבטאת את רוח האדם, טעמו, ערכיו, ובהכרח גם את סופיותו ומוגבלותו. או אז המשכן היה משמש מקור לסיפוק צרכים אנושיים – נעלים או נחותים – כפי שיקרה בהמשך, בפרשת עגל הזהב. הציווי המקראי התוחם את היצירה באמצעות פרטים מוכתבים מדויקים מלמד שמטרת המקדש הפוכה בתכלית: גיוס הכישרונות האנושיים המגוונים לשם מימוש התוכנית הא–לוהית בדבר אופיו וצורתו של אוהל ההיוועדות בין הא–לוהי והאנושי. זוהי ההתקדשות של הגשמיות וההגשמה של הקדושה.

שיתוף הלב

בתוך המסגרת המוכתבת מבחוץ, הביטוי האישי–אנושי של עבודת המשכן איננו נעלם. מעניין לגלות את הריבוי של המילה "לב" על הטיותיה בפרשיות המשכן: "כל נדיב לבו יביאה" (לה, ה); "כל חכם לב בכם יבאו ויעשו" (לה, י) וכך, על זו הדרך, בלמעלה מעשרה אזכורים נוספים. מקומו של הלב בעשיית המשכן – מצד הספקים של החומרים ומצד בעלי המלאכה – מבהיר את המוטיבציה שלהם, שבאה מעומקא דליבא, ולא לצרכים של ביטוי אישי אנוכי או כמצוות אנשים מלומדה.

הנצי"ב מסמן את נקודת האיזון המדובר בפירושו לפסוק "ויעשו בני ישראל ככל אשר צוה ה' את משה כן עשו" (לט, לב): "באשר ידוע שישראל נתאוו מאד שתהיה השכינה שרויה בתוכם, היה עולה על הדעת שבשביל זה השתדלו לעשות הכל; משום הכי פירש הכתוב שרק 'כאשר צוה ה' כן עשו'". היינו, למרות שבני ישראל עשו, פעולותיהם לא נועדו לסיפוק צורכיהם, אלא למימוש מצוות ה'.

שיתוף הפעולה בין האנושי והא–לוהי בא לידי ביטוי גם בפונקציונליות של כלי המשכן: בכל הכלים נעשית עבודה – כלי שרת – וכיוונה מהאדם כלפי הקב"ה. מנגד, הארון איננו כלי שרת. לא נעשית בו כל עבודה אנושית. אדרבה, הארון הוא מקום ההתגלות של ה' לאדם. כיוון הזרימה בו הפוך ומשלים. אוהל מועד ממצב את הקשר בין הקב"ה לעם על ידי יצירת מקום שבו מונחת העדות ובו מתבצעת ההתוועדות.

פסל בלתי נגיש

יש הסוברים כי התרבות היהודית מתנזרת, יחסית, מיצירות אמנות משום האיסור על עשיית "פסל וכל תמונה" בעשרת הדיברות. את האיסור ניתן להבין כחלק מהמהלך המקראי המכוון לעקירה מן השורש של תרבות העבודה הזרה. והנה הקב"ה מצווה להציב פסל – כרובים – במקום המקודש ביותר, ממש מעל ארון העדות שבו טמונים גם שברי הלוחות הראשונים שנותצו בגלל עשיית פסל – עגל הזהב. כיצד ניתן להבין זאת? ברצוני להציע שגם עניין זה מסמן את האיזון בין האנושי והא–לוהי שעליו בנוי המשכן.

במעשה העגל, שנקרא בשבת הבאה, התברר עד כמה רחוק העם מוויתור על א–לוהות מוחשת. עצם הקביעה של האיסור על עשיית פסל לא פתר את הצורך האנושי בהגשמת הא–ל באמצעות נוכחות פיזית כלשהי. העם שב להרגלי העבודה הזרה תוך ארבעים ימים קצרים ממתן תורה. לפיכך המשכן מציע איזון חדש: יהיה בו פסל, אך הוא יהיה רחוק ובלתי נגיש. זהו פסל ממשי, עשוי זהב, אך נוכחותו אבסטרקטית בלבד, שהרי איש איננו מתקרב אליו (מלבד הכוהן הגדול, פעם אחת בשנה). אם המשכן מסמל שותפות, הרי שנדרש בה, כבכל שותפות, "ויתור" משני הצדדים, תוך הבנת היכולות והמגבלות שלהם

ידידיה צ' שטרן הוא ראש המרכז ללאום, דת ומדינה וסגן נשיא למחקר במכון הישראלי לדמוקרטיה; פרופסור למשפטים באוניברסיטת בר–אילן

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון י"ב אדר תשע"ז, 10.3.2017

 

Advertisements

פורסם ב-10 במרץ 2017,ב-גיליון תצווה תשע"ז - 1022. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: