עבור הצעירים הישראלים הודו היא ארץ השאנטי והרוחניות. אבל בחצר האחורית של תת היבשת ישנם עשרות אלפי ילדים החיים ברחוב והם מתחננים אלינו. קריאה לתיקון בעקבות הסרט "סארו"

סיפורו של סארו ברירילי, ילד הודי שהלך לאיבוד לפני שלושה עשורים ומצא את אמו הביולוגית ב–2013, ממשיך לטלטל את העולם. לאחר שספר הזיכרונות של סארו הפך לרב מכר, הגיע לאחרונה למסכי הקולנוע הסרט עם הדרמה האנושית שהחלה בשנת 1986 והגיעה אל סיומה, הטוב, עם האיחוד בין סארו ואמו רק ב–2013.

סארו נולד ב–1981 בכפר הודי קטן. אביו נטש את המשפחה כשהיה בן שלוש ובעקבות כך נאלצה אמו לצאת לעבוד כפועלת בניין כדי לפרנס את ארבעת ילדיה. סארו ואחיו הגדול, גודו, עזבו באחד הלילות את הבית כדי לנדוד לעיר הסמוכה ולחפש שם עבודה. התוכנית המקורית הייתה לעבוד כשבועיים באיסוף אלומות ולשוב הביתה עם סכום כסף שיסייע לאמם להאכיל את ילדיה. אבל הסיפור השתבש כשסארו הלך לאיבוד ולא הצליח למצוא את אחיו הגדול. המפגש הבא עם אמו התרחש רק לאחר 25 שנה.

בדרך פגש סארו בן החמש את הגיהינום של הודו: רעב ועוני, סחר בילדים, חטיפות ובתי יתומים לילדים שהוריהם חיים אבל אין להם סיכוי אמיתי למצוא אותם. סארו לבסוף הצליח להינצל ולהגיע להורים מאמצים באוסטרליה, אך במקרה זה הפרט אינו מעיד על הכלל. הסרט "סארו" אינו מספר את סיפור המפגש המחודש בין הבן ואמו, אחרי שנות ריחוק וגעגוע, אלא את מה שקרה עד אז; את סיפורם של 80,000 ילדים הודים שהולכים לאיבוד מדי שנה ועדיין מחכים לסוף חדש.

מדי‭ ‬שנה‭ ‬נקרעים‭ ‬מידי‭ ‬הוריהם‭ ‬80,000‭ ‬ילדים‭ ‬בהודו‭. ‬מתוך‭ ‬הסרט‭ "‬סארו‭ – ‬הדרך‭ ‬הביתה‭"‬
צילום‭: ‬יח‭"‬צ

הם לא באמת רעבים

לפי נתונים לא מאומתים, כ–40,000 ישראלים חוצים בשנה את הים להודו. חלקנו נחתנו בדלהי, אחרים במומביי. ראינו אותם שם ברחובות, ניגשים אלינו ומתדפקים על דלתות ליבנו. ילדים הודים קטנים וכחושים שהחיים לא האירו להם פנים. ראינו אותם, אבל לא הבנו מה אנחנו רואים.

מיד כשנוחתים בהודו מחליפים דיסקט: כאן העוני, הזוועות והסיפור האנושי שמתגלה מולך אינם מציאות בינאישית אלא תפאורה בציוויליזציה שבאת לצפות בה מן הצד. התרגלנו לדקלם את המנטרות שעזרו לנו להגן על הלב, להסביר לעצמנו שהם לא באמת רעבים כפי שזה נראה.

במהלך הצפייה ב"סארו" עלתה אצלי שוב ושוב סצנה אחת, מתוך השנתיים שבהן חייתי בהודו בשליחות. ישבנו פעם בתחנת הרכבת בבנגלור ואכלנו סנדוויצ'ים. קבוצת ישראלים שמחכים שמונה שעות לרכבת ומביטים בהשתאות על החיים שסביבנו. פתאום ניגש אליי ילד וביקש את הסנדוויץ' שלי. "תלך מכאן", אמרתי לו, והוא הלך. כל המציאות שמסביב הייתה נראית לקוחה מעולם אחר. הנשים עם הסארי שנושאות חבילות גזעי עצים על הראש, מאות האנשים שנוסעים שעות כשהם תלויים על דלתות הרכבות המהירות, מאות הריקשות בכל פינה. הכול נראה כמו סרט דמיוני מעולם אחר. ככה היה נראה לי באותו רגע גם אותו הילד. כאילו כל מה שקורה כאן לא לגמרי אמיתי.

פעם שוחחנו עם בעלת הבית שלנו. היא סיפרה לנו שבעלה מכה אותה, והיא לא יודעת מה קורה עם ההורים שלה מאז עזבה אותם בגיל 17. היא ביקשה שניתן לה כסף לברוח לעיר הולדתה, לחפש את הוריה. היא חשבה שבשבילנו 5,000 דולר הם עניין של מה בכך. הקשבנו לה, אבל הבנו שאנחנו חיים בעולמות מקבילים. היא מספרת על מציאות חיים שאיננו מכירים כבר, ומציאות החיים שלנו נראית לה כמו סיפורי מדע בדיוני.

את התיווך בין שני העולמות האלו מצליח "סארו" לעשות בהצלחה רבה, ולפתע התמונה המלאה מכה בך. חציו הראשון של הסרט נעשה על גבול הדוקומנטרי. הילד בן החמש הנראה בסרט מעורר רמת אמינות גבוהה ומעביר בצורה חלקה את חווית הגיהנום של הודו. אבל החצי השני נעשה בסגנון הוליוודי ומשחרר את הצופה מטראומת החלק הראשון. הוא מזכיר לנו שבעצם זהו רק סרט ואלו אינם החיים שלנו. זהו הקו הדמיוני שעובר בין שני העולמות הכמו–אחרים שבהם אנחנו והם חיים.

אבל במציאות, למרבה הכאב, אלו אינם שני עולמות מקבילים אלא עולם אחד המכיל שתי מציאויות מנוגדות. הכתוביות על גבי הסרט הן החלק האותנטי ביותר והן מזכירות לצופה שמדובר בסרט המתאר סיפור אמיתי. בסיום הסרט מוקרנת הכתובית הכואבת מכול: מדי שנה נקרעים מידי הוריהם 80,000 ילדים בהודו. חלקם נאבדים בתחנות הרכבת הסואנות, או יוצאים לעבודה בגילאי 4–5 והלאה והולכים לאיבוד. אחרים ננטשים בגלל העוני וחוסר היכולת לכלכלם, או נחטפים בידי חוטפי ילדים שמנהלים תעשייה פעילה בתחום במדינות המזרח.

פתאום הודו מקבלת מיקוד חדש לחלוטין. עבורנו זו ארץ השאנטי, ההרפיה והרוחניות. אבל החצר האחורית של הודו שונה לגמרי מהודו שאנחנו מכירים. הילדים האלו, עם הבגדים הקרועים והעיניים העצובות, אינם שחקנים בסרט. הם באמת רעבים.

הבעיה ההודית מונחת לפתחנו

הסרט "סארו" הוא קריאה לתיקון, ולתיקון הזה ישנם שני היבטים. ההיבט הראשון מופיע בסאב–טקסט של הסרט לאורכו ובצורה ברורה בסופו: בואו לסייע לרבבות הילדים ההודים האבודים. הם צריכים אתכם שם בשבילם. זוהי קריאה שנזעקת אל חלל העולם החופשי והמודרני ומבקשת מישהו שירים ויישא אותה. המסר השני הוא עמוק יותר והוא לא נוגע רק לילדי הודו, אלא לאופן שבו ילד קטן מבקש את תשומת הלב שלנו, שנראה אותו צועק אלינו לחמלה, מבקש שנאסוף אותו. בשני ההיבטים האלו ישנה קריאה יהודית עמוקה.

אם בשנותיה הראשונות של המדינה עסקנו בהישרדות והיה ברור שעלינו לבנות את הקומה הראשונה של קיבוץ עם ישראל אל ארצו, בניית בית לאומי לעם היהודי ובשנות המדינה הראשונות גם שיקום שרידי השואה, הרי שכיום עלינו להתקדם לשלב הבא של החזון. בחזון היהודי המונח "אור לגויים" אינו רק כלי שרת בוויכוחים פנימיים לשם ניגוח, אלא אבן דרך ויסוד מנחה בבנייתה של השליחות היהודית לתיקון עולם. אנו גאים לספר כיצד הפכנו לאומת הסייבר ואיך מתקיים בנו "ונהרו אליו כל הגויים" ללימוד חידושי טכנולוגיה על מערכות השקיה ועגבניות שרי. אבל האם בכך מסתכם ייעודו של העם היהודי כאומה, כמדינה וכחברת חזון ומופת?

הנה בעיה המונחת לפתחנו: הודו הפכה ליעד התיירותי המבוקש ביותר עבור צעירים ישראלים. היא גומלת לנו טובה בכך שהיא אוספת אותם אליהם, אחרי הצבא, בחיפוש, בשוטטות לקראת בניית עתידם. האם אנו כחברה המנהלת רומן אנושי עמוק עם ארץ זרה יכולים לעמוד מנגד כשהגיהנום שם נפער לפנינו במלוא כיעורו? האם אנו יכולים לעמוד מן הצד ולעבור על "לא תעמוד על דם רעך"?

בשנתיים האחרונות התקיים כאן דיון ער בנוגע למחויבותנו כלפי הילדים הסורים, שכנינו מגבול הצפון. מצד אחד אלו שכנינו, המתגוררים מרחק קילומטרים ספורים מארצנו. אך מנגד אלו אזרחי מדינת אויב וההשלכות של סיוע לאחד הצדדים יכולות להשפיע בצורה מסכנת חיים על אזרחי ארץ ישראל. אבל אם בסיפור סוריה הוויכוח הסתיים בסימן שאלה, הרי שכאן צריך להיות מוצב סימן קריאה.

החל מלפני שלושה עשורים, כשצעירים ישראלים הפכו את הודו ושאר מדינות המזרח לביתם בשלב החיפוש שאחרי הצבא והלאה, קשרה מדינת ישראל קשר של ערבות הדדית עם ארצות המזרח. זוהי מהות שנקשרה במהות ולא רק יעד תיירותי שנבחר להכיל את מיטב בנינו. בהיבט הלאומי זהו אינו סיפור תיירותי, אלא סיפור אנושי מוסרי, של שתי אומות שקושרות גורלן זו לזו לטוב ולמוטב. לכן הקשר הזה הופך אותנו למחויבים לאומה ההודית, מחויבים להרים את ראשנו ולראות במה ביכולתנו להאירה. זהו פירוש החזון בישעיהו: "וַיֹּאמֶר נָקֵל מִהְיוֹתְךָ לִי עֶבֶד לְהָקִים אֶת שִׁבְטֵי יַעֲקֹב וּנְצוּרֵי יִשְׂרָאֵל לְהָשִׁיב, וּנְתַתִּיךָ לְאוֹר גּוֹיִם לִהְיוֹת יְשׁוּעָתִי עַד קְצֵה הָאָרֶץ" (ישעיהו מט, ו). לאחר שהקמנו את שבטי יעקב ונצורי ישראל, עלינו להיות אור לגויים, להיות בבחינת ישועה עד קצה הארץ, היכן שרגלנו מגעת וקושרת את גורל אומתנו.

לשמוע את הנערים

לאחרונה פרסמה חני ליפשיץ, שליחת חב"ד בנפאל, בלוג שבו סיפרה על הילד הנפאלי שאימצה משפחתה. גם בסיפור הזה נדמה שיותר משעשתה המשפחה עם הילד הנפאלי חסר הבית, עשה הוא עִמם. כי כיצד תוכל משפחה עם מוסר אנושי להתגורר בלבו של גיא צלמוות מבלי לנקות את מצפונה על שאינה רואה את הזוועה מסביבה ולבה אטום למתרחש?

כך ראה הראי"ה קוק את תפקידו של עם ישראל, בהובלת הכוח הרוחני של אומות העולם כחלק מהובלת הכוח המוסרי:

כן הכין בישראל בייחוד שני אלה הכחות: הכח המקביל לערך הגוף האנושי, שהוא הבסיס הנכון לכל התכניות הגדולות והקדושות שישראל מצוינים בהן להיות עם קדוש לה' אלוקי ישראל ולהיות גוי אחד בארץ לאור גויים, והצד השני עצם הכח לשכלול הרוחניות בעצמה. אמנם על שאלת "מי בראש", מוכרחת התשובה לבא "בן ישי בראש", כי מבלעדי הכרת השליטה העליונה של הצד הרוחני, "כי חלק ה' עמו, יעקב חבל נחלתו", אז אפסה כל תעודה לישראל, חלילה, והנם המעט מכל העמים" (מאמרי הראי"ה, המספד בירושלים).

מדינת ישראל ששולחת משלחת סיוע לכל אסון טבע בנקודה נידחת בעולם יכולה להקצות חלק מתקציבה למהלך הסדיר של תיקון עולם. אם אנו אכן רוצים לבנות אומה שהיא אור לגויים, עלינו לחשוב על מאות אלפי הילדים הרעבים בעולם, וההתחלה חייבת לבוא מהתיקון במדינות שעמן קשרנו קשר אנושי–מהותי.

כי אם נעמוד מן הצד ונשתוק למול הצעקה הזו הרי שלא קיימנו "מגיד דבריו ליעקב חוקיו ומשפטיו לישראל", שפירושו כי מה שמקיים הקב"ה, מצווה הוא את עמו: "וַיִּשְׁמַע אֱ–לֹהִים אֶת קוֹל הַנַּעַר, וַיִּקְרָא מַלְאַךְ אֱלֹהִים אֶל הָגָר מִן הַשָּׁמַיִם וַיֹּאמֶר לָהּ מַה לָּךְ הָגָר אַל תִּירְאִי כִּי שָׁמַע אֱ–לֹהִים אֶל קוֹל הַנַּעַר בַּאֲשֶׁר הוּא שָׁם". וכשרואים את "סארו" המילים ממשיכות להדהד ולזעוק: "אל קול הנער באשר הוא שם".

אבל ישנו גם ההיבט השני, החשוב לא פחות. כאן לא מדובר על קומת האומה, אלא על קומת הפרט. ישנה כאן קריאה לשמוע בקול הילד באשר הוא, בהתחננו אלינו: ילדים המתחננים אלינו שנרימם ונישא אותם אל לבנו קיימים לא רק בהודו. משפחות אומנה הן מצרך מבוקש גם בארץ. גם כאן ישנם ילדים רבים הנפלטים מהוריהם. יתומים להורים חיים, המתדפקים על דלתות לִבנו. בישראל קיימים מאות ארגוני סיוע ועמותות רווחה, אבל אין בכולם להחליף את החום האנושי של בית, משפחה, אבא, אמא, אחים ואחיות. את זאת יכולים להעניק רק מי שיבקשו להעניק חום אנושי ללבבות רכים שנתלשו ממעגל המשפחה.

*

ארגוני הסיוע פונים אלינו מפעם לפעם מעל גלי הרשת שנפתח את לִבנו, כיוון שישנו מחסור הולך וגובר במשפחות חירום, במשפחות אומנה ובמשפחות מאמצות. הראשונות קולטות ילדים בשעות לילה בלתי סבירות, כשהם מוצאים מבתי הוריהם בצו חירום של בית המשפט ולא ניתן להמתין אפילו רגע, אפילו עד אור הבוקר.

באמצע הלילה, מיד בעת קבלת ההחלטה הבהולה, מגיעים עובדי הרווחה ומוציאים את ילדי החירום ממיטותיהם ואז נדרשת משפחה חמה ומחבקת שתסכים לקבל את הילדים. כך גם משפחות האומנה וכל שכן המשפחות המאמצות, הנדרשות להיות שם עבור מי שאביו ואמו לא יכלו להיות שם עבורו. הילדים האלו צועקים אלינו את קריאתו של סארו הקטן ששוטט באמצע הלילה ברחובות השוממים וביקש יד מכוונת. גם הם רוצים יד מבוגרת שתחבק אותם.

קריאתו של "סארו" חייבת להיענות ואסור לה שתיוותר זעקה ללא מענה. הטלטלה ש"סארו" מעורר בעולם כבר מאחורינו. כעת הכדור בידיים שלנו.

ברל'ה (שלום) קרומבי היה שליח חב"ד בהודו בשנים 2005 עד 2007. מייסד ומנהל מרכז "שמיא" בשכונת נחלאות בירושלים

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון ה' אדר תשע"ז, 3.3.2017