מודל "היהדות הפרטית" רחוק מדרך התורה. העצמת ה"אני" היא דבר רצוי ומתבקש, אך כדי שהיא תהיה חלק מהיהדות היא חייבת לבוא על בסיס נאמנות מוחלטת לתרי"ג מצוות

טענות רבות נגד הממסד הדתי במתכונתו הנוכחית נשמעו לאחרונה על גבי מוסף זה בדברי יונתן ברג (גיליון בשלח) ובדברי רגב בן–דוד (גיליון משפטים), וביניהן: רדידות דתית, צמצום מקוריותו הפנימית של היחיד, אי נתינת מקום לאינדיבידואל בתוך חברה זו ועוד. בדרך כלל לטוענים פתרון קבוע: יצירת מסגרת, או מדויק יותר: חוסר מסגרת, מחוץ לממסד זה. ברג אף כינה את התופעה בשם "יהדות פרטית".

אכן, הטענות חזקות ואין להקל בהן ראש, הן מפאת היקפן הגדל והולך, והן מפאת חשיבותן העקרונית. אני, כמי שחי את חייו בסביבה חרדית, מודע עוד יותר לחריפותן של בעיות אלו. פעמים רבות אני נתקל ברדידות המדוברת. זו באה כתוצאה ישירה מהבעיה השנייה שהוזכרה לעיל – צמצום המקוריות הפנימית של היחיד. בעיה זו נוצרה מכפייה חברתית למתכון חיים מסוים, אשר בדרך כלל חונקת ומדכאת את התפתחותו של היחיד. כאשר אדם עושה דברים מתוך כפייה נוצרת אותה הרדידות, אותה צרות אופקים ואי הסתכלות לעומקם של דברים.

אני רואה סביבי אנשים רבים שה"אני" היפה שבהם כבוי. הבעיה חמורה עוד יותר כאשר פעמים רבות הם כלל לא נותנים את דעתם על כך, אף שמדובר באנשים חכמים ומוכשרים ביותר. כל חייהם הם גדלו בתוך מסגרת ברורה שלא אפשרה להם מרחב תמרון יתר על המידה, ואלו התוצאות המצערות. קשה לאדם לחשוב מחוץ לקופסה, לשחות כנגד הזרם.

יציאה‭ ‬מממסדיות‭ ‬מגזרית‭ ‬לא‭ ‬מחייבת‭ ‬יציאה‭ ‬ממגזריות‭ ‬דתית‭ ‬כוללת‭. ‬ירושלים
צילום‭: ‬קורינה‭ ‬קרן‭, ‬פלאש‭ ‬90

כפיפות ראשיתית

הפתרון המתבקש לכאורה אצל הנער הדתי הינו נטישת הממסד, ויצירת חלופה תוך דגש על מתן חופש בחירה לכל אחד כפי דעתו ורצונו הפרטיים, כפי שה"אני" שבו מדריך אותו. חלופה זו כונתה כאמור "יהדות פרטית". אך ברצוני לערער על מושג זה. ראשית אבהיר שאיני חולק על הפתרון כלל וכלל. אדרבה, כפי שניתן להסיק מדבריי לעיל, אני סבור ששורש הבעיה נעוץ במסגרתיות הקיצונית הכופה על האדם נורמות חשיבה מקובעות, ואילו ההשתחררות ממסגרת זו תוביל לשלמות נפשית, להתפתחות, לעומק בחיי היומיום ולמציאת ה"אני". הבעיה המתעוררת איננה נוגעת אפוא לרצון לפרטיות אלא לשימוש במונח "יהדות" שמנסים להחיל על אותה תופעה. ואבאר.

מעצם היותה דת, היהדות מאז ומתמיד התבססה על אמונה. אמונה משמעה בחירה עצמית של האדם להאמין בכוח עליון שיצר אותו, שמחיה אותו, כוח הנעלה מכלל מושגיו. אותו א–לוהים כלל אינו בר השוואה לאדם. בכנותנו אותו "חכם", "יודע" וכדומה אין כוונתנו אלא לנסות לחוש משהו מאיתו בעולם מושגינו. "אין ידיעתו כידיעתנו", כתב הרמב"ם. האדם המאמין, שבחר להאמין, מכופף עצמו תחת ישות עליונה זו ושואף להתקשר אליה ולהשיגה מתוך אותה כפיפות.

לא לחינם, במעמד ההיסטורי המכונן בהר סיני, אשר היווה את אבן הפינה לאמונה היהודית, דרשו רבותינו: "ויתייצבו בתחתית ההר – מלמד שכפה עליהם את ההר כגיגית. אמר להם, אם מקבלים אתם את התורה – מוטב, ואם לאו – שם תהא קבורתכם" (שבת פח ע"א). זוהי הנחת היסוד של היהדות: עם ישראל בחר באמונה בבורא עולם, ובמעמד זה נכרכה גם כן קבלת המרות ("כפה עליהם"), קרי צייתנות למצוותיו וחוקיו. על פי המדרש, רק שנים רבות לאחר מכן זכה עם ישראל להבין לעומק ולשמוח בקבלה זו – "הדור קיבלוה בימי אחשוורוש" (שם). משמע אם כן שהדרך לאמונה יהודית עמוקה על פי חז"ל כרוכה בכפיפות ראשיתית מוחלטת לא–לוהים ורק לאחר מכן באים פיתוח תובנות והתחברות אישית מכוח אותה התמסרות. אותה האמונה בא–לוהים ובמעמד הר סיני הם חלק עיקרי מי"ג עיקרי האמונה היהודית שמנה הרמב"ם.

אף ר' יהודה הלוי חוזר בספרו "הכוזרי" פעמים רבות על כך שהאדם לא תמיד יצליח לירד לעומק הטמון במצוות, אך על כל פנים מוטל עליו לקיימן מתוך אמונתו. למעשה, סיפורו האישי של גיבור הספר, מלך כוזר, מושתת על תפיסה זו, כפי שניסח היטב מיכה גודמן במבוא לספרו "חלומו של הכוזרי": "אם החלק הראשון מנסה לשכנע שהיהדות היא דת אמת, אזי החלק השני מנסה להבין את האמת של הדת היהודית". ועוד: "הניסיון המוצלח לשכנע את המלך להתייהד – מחזיק רק מאמר אחד מתוך חמשת מאמרי הכוזרי, החלק השני – הניסיון להבין את המהות המסתתרת מאחורי היהדות – הוא רוב הספר והוא מחזיק את ארבעת המאמרים הנותרים […] תחילה משתכנעים באמיתותה של היהדות ורק אחר כך מבינים אותה".

הווה אומר, יהודי המבקש להגדיר את עצמו כמאמין מקבל את היהדות כמות שהיא, בלא לברור תחילה את הראוי בעיניו באותו הרגע. אם תקיים את המצוות בשלמותן אט אט תחל להעמיק ולהבין, לעתים בכוח הבירור ולעתים מעצם עשיית הדבר; תגלה את הטמון במסגרת החוקית של המצוות. פעמים שתגיע להבנות עמוקות, וייתכנו פעמים שבהן לא תצליח להבין הכול. אך בכל מקרה, הנחת היסוד היא שמתוך האמונה בא–לוהים אתה מקיים את מצוותיו, ולא מתוך תחושת הנכונות או אי–הנכונות, הנוחות או אי–הנוחות.

מודל מערבי זר

"היהדות הפרטית" מתנגשת באופן ישיר באמונה זו. בעוד היהדות מתבססת על התמסרות לא–לוהים, היהדות הפרטית כוננה את אמונתה על ברכיו של ה"אני", האינדיבידואל. על אף ההזדהות הרבה שאני חש עם אותם צעירים וצעירות המבקשים לבנות את עצמם ואת עולמם הרוחני, אינני סבור שניתן לכנות דרך זו כיהדות, ואף לא כדומה לה.

גישה זו לוקחת את הא–לוהים ומכופפת אותו לאדם, לרצונותיו, למחשבותיו ולתשוקותיו. במקום לעבוד את הא–לוהים, היא עובדת את עצמה, וגרוע מכך – היא אף מעבידה כביכול את הא–לוהים בשירותה. אך תפיסתה של היהדות, כאמור, היא הפוכה. האדם כפוף לא–לוהים ולא להפך. לפיכך, לצד ההערכה הרבה לאותם צעירים שבחרו להתנער מן המסגרתיות ולחפש את דרכם, הרי הדרך שבה בחרו הינה דרך אינדיבידואליסטית מערבית במהותה.

אכן, האליל החדש של תקופתנו הוא האדם היחיד, האינדיבידואל. זכויות הפרט, כיבוד נטיות מיניות של כל אדם באשר הוא ועוד שלל פתיחויות הצצות חדשים לבקרים הם סניפים של אותה אלילות. הניסיון הקל ביותר לגעת באליל זה יספוג מיד גינויים מקיר לקיר. והנה, היהדות הפרטית אימצה אליל זה, הפכה אותו לעליון. הוא יקבע, הוא יחליט, הכול יעבור תחת שבטו – לשבט או לחסד. לא נראה לי שווה – לא עושה. כך שלמעשה אין כמעט הבדל בין אדם מערבי ממוצע לאותו יהודי פרטי: שניהם סוגדים לאותו א–לוהים, אלא ש"היהודי הפרטי" יעטוף סגידה זו במצוות שבחר, ויקיים חיים עם הרבה סנטימנטים יהודיים, אשר לאמיתו של דבר, בעומק, הינם אינדיבידואליסטיים לחלוטין. במילים קצרות: "היהדות הפרטית" פתרה את בעיית הרדידות, אך לא פתרה את בעיית היהדות.

ומכאן אנו מגיעים לקונפליקט: מצד אחד, קיים רצון לכונן אנשים בעלי עומק, השלמים במעשיהם, ומצד שני ישנו רצון להישאר (ואני מאמין שזהו גם רצונם של רוב הצעירים הללו) בתוך מסגרתה של האמונה היהודית. האם ניתן אכן למצוא דרך ביניים שתשלב בין הדברים? אני סבור שכן.

הרש"ר הירש מפרש על הציווי "לך לך" שבו נצטווה אברהם אבינו כך: "לך לעצמך. בבדידות… הווה אומר כאן, לך לעצמך! בדרכך שלך! לך בדרך שתבודד אותך מארצך וממולדתך ומבית אביך. מכל הקשרים שהיו לך עד כה… במצווה זו ההליכה היא מטרה לעצמה" (בראשית יב, א). כלומר, הרב הירש מבאר שהניסיון שבו נתנסה אברהם – אבי האמונה היהודית, הינו ההליכה כנגד הזרם, התנכרות לסביבה האלילית שבה גדל, ובעצם, מציאת מהותו. בניין אישיותו.

מכאן, שהיהדות מכירה בצורך במציאת ה"אני", ואולם אין הדבר כרוך בהכרח בשינוי דרסטי של יציאה מן הדתיות. ניתן לכוננו אף בתוכה. אנו עדים פעמים רבות לאנשים אשר "עברו" מגזר בתוך המסגרת הדתית. בדרך כלל נוכל לגלות באנשים אלו את אותו דבר שאליו כל צעיר שואף – עומק, שלמות, יציבות ועצמאות. הסיבה לכך היא שאותם אנשים בחרו את דרכם בעצמם, הם אלה שבנו אותה מן היסוד, בניגוד למה שהתחנכו עליו מגיל צעיר.

חיפוש בתוך המסגרת

אם רק נביט סביבנו נוכל לזהות מנעד אדיר של מגזרים, דעות והשקפות שונות בתוך גבולות היהדות שומרת המצוות; מנעד אשר רק הולך וגדל עם השנים. לפיכך, טענתי היא שיציאה מממסדיות מגזרית או תת–מגזרית אינה מחייבת כלל יציאה ממגזריות דתית כוללת. נרחיב את דעתנו על ידי בירור דעות שונות – מגבעת שמואל ועד מאה שערים, ונכבד כל אחד. מגוון הדעות הרחב הוא שיאפשר התפתחות אישית עמוקה של האינדיבידואל. בכך הוא יכול לכונן את דרכו שלו בתוך היהדות תוך הקפדה מלאה על כל תרי"ג מצוות. הוא יצליח לכונן "יהודי פרטי" אמיתי.

הוא ידקדק בקלה כחמורה גם אם אינו מבין הכול, ויקבל את א–לוהים מתוך בחירה אישית בו. על בסיס זה הוא יחקור ויעמיק מתוך רחבות הדעת. אותה רחבות הדעת יכולה להכיל הכרת דעות מחוץ ליהדות והתעשרות מהן, אך מנגד, היא לא תשפיע על עצם קיום המצוות, אלא אדרבה – תבנה עולם רוחני עשיר ועמוק באותם המעשים. וכבר דרשו על כך חז"ל: "כל שיש בידו מדרש ואין בידו הלכות, זהו גיבור ואינו מזוין. כל שיש בידו הלכות ואין בידו מדרש, חלש וזיין בידו. יש בידו זה וזה, גיבור ומזוין" (אבות דרבי נתן כט, ז).

בריאיון שנערך לאחרונה במוסף זה עם פרופ' יהודה ליבס, הוא נשאל על אודות חברו הטוב – הרב מנחם פרומן. ליבס סיפר כי "מנחם היה יכול לשמור קלה כחמורה, והכול במין חירות כזו. כל חייו הוא רצה חופש, ועם זאת, הוא הקפיד על קוצו של יוד. אני זוכר שאמרתי לו: 'מנחם, השתגעת? אני מכיר אותך, אתה רוצה חירות, איך זה מסתדר עם כל הדקדוקים האלה?', אבל אחר כך הסתכלתי ולא האמנתי למראה עיניי – הוא באמת היה איש של חירות ומדקדק במצוות". אמת, ניתן להיות אדם המקפיד על קלה כחמורה ועם זאת להיות חופשי.

פתרון זה אינו ישים לחברה כקולקטיב. חיפוש זה הינו נחלת האדם היחיד. אם ברצונו לגדול ולהתפתח מוטלת עליו החובה לצאת מהעולם ומהמסגרת שבהם גדל, ולברור את דרכו שלו. מתוך הכרת עולמות יהודיים שונים ומגוונים יתפתח אדם עמוק, שלם ואמיתי, ובעיקר – אדם ששמח בבחירתו בדרכו שלו כמאמין, כ"יהודי פרטי". מן העבר השני, על החברה מוטלת החובה לתת מקום לחיפוש זה. מצד אחד עליה להדריך יחידים בדרכה שלה, ומצד שני לרמוז להם שעליהם גם לחפש את דרכם ולהרחיב את דעתם מחוץ למסגרתה.

אם ניטיב לשים לב לשוני העצום שבין השקפת היהדות לדעות הרווחות כיום בעולמנו, נוכל אולי לקבל את אותה מקוריות ועצמאות אישית שאנו מחפשים. בעוד כל התרבות שסביבנו סוגדת ל"אני" כאליל, נפנה אנו לא–לוהינו, וכך אולי ניטיב לגלות את ה"אני", את הפן האישי שבנו כיהודים וכאנשים. מקוריים, אך לא נסחפים. "איך יכולנו להתקיים ואיך נוכל להתקיים, אלמלא ירשנו מאברהם אבינו את אומץ הלב להיות במיעוט" (רש"ר הירש שם).

ישראל מכמן הוא תלמיד ישיבת חברון גבעת מרדכי בירושלים‎

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון ה' אדר תשע"ז, 3.3.2017