חטא עבודת העצמי | ישראל מכמן

מודל "היהדות הפרטית" רחוק מדרך התורה. העצמת ה"אני" היא דבר רצוי ומתבקש, אך כדי שהיא תהיה חלק מהיהדות היא חייבת לבוא על בסיס נאמנות מוחלטת לתרי"ג מצוות

טענות רבות נגד הממסד הדתי במתכונתו הנוכחית נשמעו לאחרונה על גבי מוסף זה בדברי יונתן ברג (גיליון בשלח) ובדברי רגב בן–דוד (גיליון משפטים), וביניהן: רדידות דתית, צמצום מקוריותו הפנימית של היחיד, אי נתינת מקום לאינדיבידואל בתוך חברה זו ועוד. בדרך כלל לטוענים פתרון קבוע: יצירת מסגרת, או מדויק יותר: חוסר מסגרת, מחוץ לממסד זה. ברג אף כינה את התופעה בשם "יהדות פרטית".

אכן, הטענות חזקות ואין להקל בהן ראש, הן מפאת היקפן הגדל והולך, והן מפאת חשיבותן העקרונית. אני, כמי שחי את חייו בסביבה חרדית, מודע עוד יותר לחריפותן של בעיות אלו. פעמים רבות אני נתקל ברדידות המדוברת. זו באה כתוצאה ישירה מהבעיה השנייה שהוזכרה לעיל – צמצום המקוריות הפנימית של היחיד. בעיה זו נוצרה מכפייה חברתית למתכון חיים מסוים, אשר בדרך כלל חונקת ומדכאת את התפתחותו של היחיד. כאשר אדם עושה דברים מתוך כפייה נוצרת אותה הרדידות, אותה צרות אופקים ואי הסתכלות לעומקם של דברים.

אני רואה סביבי אנשים רבים שה"אני" היפה שבהם כבוי. הבעיה חמורה עוד יותר כאשר פעמים רבות הם כלל לא נותנים את דעתם על כך, אף שמדובר באנשים חכמים ומוכשרים ביותר. כל חייהם הם גדלו בתוך מסגרת ברורה שלא אפשרה להם מרחב תמרון יתר על המידה, ואלו התוצאות המצערות. קשה לאדם לחשוב מחוץ לקופסה, לשחות כנגד הזרם.

יציאה‭ ‬מממסדיות‭ ‬מגזרית‭ ‬לא‭ ‬מחייבת‭ ‬יציאה‭ ‬ממגזריות‭ ‬דתית‭ ‬כוללת‭. ‬ירושלים צילום‭: ‬קורינה‭ ‬קרן‭, ‬פלאש‭ ‬90

יציאה‭ ‬מממסדיות‭ ‬מגזרית‭ ‬לא‭ ‬מחייבת‭ ‬יציאה‭ ‬ממגזריות‭ ‬דתית‭ ‬כוללת‭. ‬ירושלים
צילום‭: ‬קורינה‭ ‬קרן‭, ‬פלאש‭ ‬90

כפיפות ראשיתית

הפתרון המתבקש לכאורה אצל הנער הדתי הינו נטישת הממסד, ויצירת חלופה תוך דגש על מתן חופש בחירה לכל אחד כפי דעתו ורצונו הפרטיים, כפי שה"אני" שבו מדריך אותו. חלופה זו כונתה כאמור "יהדות פרטית". אך ברצוני לערער על מושג זה. ראשית אבהיר שאיני חולק על הפתרון כלל וכלל. אדרבה, כפי שניתן להסיק מדבריי לעיל, אני סבור ששורש הבעיה נעוץ במסגרתיות הקיצונית הכופה על האדם נורמות חשיבה מקובעות, ואילו ההשתחררות ממסגרת זו תוביל לשלמות נפשית, להתפתחות, לעומק בחיי היומיום ולמציאת ה"אני". הבעיה המתעוררת איננה נוגעת אפוא לרצון לפרטיות אלא לשימוש במונח "יהדות" שמנסים להחיל על אותה תופעה. ואבאר.

מעצם היותה דת, היהדות מאז ומתמיד התבססה על אמונה. אמונה משמעה בחירה עצמית של האדם להאמין בכוח עליון שיצר אותו, שמחיה אותו, כוח הנעלה מכלל מושגיו. אותו א–לוהים כלל אינו בר השוואה לאדם. בכנותנו אותו "חכם", "יודע" וכדומה אין כוונתנו אלא לנסות לחוש משהו מאיתו בעולם מושגינו. "אין ידיעתו כידיעתנו", כתב הרמב"ם. האדם המאמין, שבחר להאמין, מכופף עצמו תחת ישות עליונה זו ושואף להתקשר אליה ולהשיגה מתוך אותה כפיפות.

לא לחינם, במעמד ההיסטורי המכונן בהר סיני, אשר היווה את אבן הפינה לאמונה היהודית, דרשו רבותינו: "ויתייצבו בתחתית ההר – מלמד שכפה עליהם את ההר כגיגית. אמר להם, אם מקבלים אתם את התורה – מוטב, ואם לאו – שם תהא קבורתכם" (שבת פח ע"א). זוהי הנחת היסוד של היהדות: עם ישראל בחר באמונה בבורא עולם, ובמעמד זה נכרכה גם כן קבלת המרות ("כפה עליהם"), קרי צייתנות למצוותיו וחוקיו. על פי המדרש, רק שנים רבות לאחר מכן זכה עם ישראל להבין לעומק ולשמוח בקבלה זו – "הדור קיבלוה בימי אחשוורוש" (שם). משמע אם כן שהדרך לאמונה יהודית עמוקה על פי חז"ל כרוכה בכפיפות ראשיתית מוחלטת לא–לוהים ורק לאחר מכן באים פיתוח תובנות והתחברות אישית מכוח אותה התמסרות. אותה האמונה בא–לוהים ובמעמד הר סיני הם חלק עיקרי מי"ג עיקרי האמונה היהודית שמנה הרמב"ם.

אף ר' יהודה הלוי חוזר בספרו "הכוזרי" פעמים רבות על כך שהאדם לא תמיד יצליח לירד לעומק הטמון במצוות, אך על כל פנים מוטל עליו לקיימן מתוך אמונתו. למעשה, סיפורו האישי של גיבור הספר, מלך כוזר, מושתת על תפיסה זו, כפי שניסח היטב מיכה גודמן במבוא לספרו "חלומו של הכוזרי": "אם החלק הראשון מנסה לשכנע שהיהדות היא דת אמת, אזי החלק השני מנסה להבין את האמת של הדת היהודית". ועוד: "הניסיון המוצלח לשכנע את המלך להתייהד – מחזיק רק מאמר אחד מתוך חמשת מאמרי הכוזרי, החלק השני – הניסיון להבין את המהות המסתתרת מאחורי היהדות – הוא רוב הספר והוא מחזיק את ארבעת המאמרים הנותרים […] תחילה משתכנעים באמיתותה של היהדות ורק אחר כך מבינים אותה".

הווה אומר, יהודי המבקש להגדיר את עצמו כמאמין מקבל את היהדות כמות שהיא, בלא לברור תחילה את הראוי בעיניו באותו הרגע. אם תקיים את המצוות בשלמותן אט אט תחל להעמיק ולהבין, לעתים בכוח הבירור ולעתים מעצם עשיית הדבר; תגלה את הטמון במסגרת החוקית של המצוות. פעמים שתגיע להבנות עמוקות, וייתכנו פעמים שבהן לא תצליח להבין הכול. אך בכל מקרה, הנחת היסוד היא שמתוך האמונה בא–לוהים אתה מקיים את מצוותיו, ולא מתוך תחושת הנכונות או אי–הנכונות, הנוחות או אי–הנוחות.

מודל מערבי זר

"היהדות הפרטית" מתנגשת באופן ישיר באמונה זו. בעוד היהדות מתבססת על התמסרות לא–לוהים, היהדות הפרטית כוננה את אמונתה על ברכיו של ה"אני", האינדיבידואל. על אף ההזדהות הרבה שאני חש עם אותם צעירים וצעירות המבקשים לבנות את עצמם ואת עולמם הרוחני, אינני סבור שניתן לכנות דרך זו כיהדות, ואף לא כדומה לה.

גישה זו לוקחת את הא–לוהים ומכופפת אותו לאדם, לרצונותיו, למחשבותיו ולתשוקותיו. במקום לעבוד את הא–לוהים, היא עובדת את עצמה, וגרוע מכך – היא אף מעבידה כביכול את הא–לוהים בשירותה. אך תפיסתה של היהדות, כאמור, היא הפוכה. האדם כפוף לא–לוהים ולא להפך. לפיכך, לצד ההערכה הרבה לאותם צעירים שבחרו להתנער מן המסגרתיות ולחפש את דרכם, הרי הדרך שבה בחרו הינה דרך אינדיבידואליסטית מערבית במהותה.

אכן, האליל החדש של תקופתנו הוא האדם היחיד, האינדיבידואל. זכויות הפרט, כיבוד נטיות מיניות של כל אדם באשר הוא ועוד שלל פתיחויות הצצות חדשים לבקרים הם סניפים של אותה אלילות. הניסיון הקל ביותר לגעת באליל זה יספוג מיד גינויים מקיר לקיר. והנה, היהדות הפרטית אימצה אליל זה, הפכה אותו לעליון. הוא יקבע, הוא יחליט, הכול יעבור תחת שבטו – לשבט או לחסד. לא נראה לי שווה – לא עושה. כך שלמעשה אין כמעט הבדל בין אדם מערבי ממוצע לאותו יהודי פרטי: שניהם סוגדים לאותו א–לוהים, אלא ש"היהודי הפרטי" יעטוף סגידה זו במצוות שבחר, ויקיים חיים עם הרבה סנטימנטים יהודיים, אשר לאמיתו של דבר, בעומק, הינם אינדיבידואליסטיים לחלוטין. במילים קצרות: "היהדות הפרטית" פתרה את בעיית הרדידות, אך לא פתרה את בעיית היהדות.

ומכאן אנו מגיעים לקונפליקט: מצד אחד, קיים רצון לכונן אנשים בעלי עומק, השלמים במעשיהם, ומצד שני ישנו רצון להישאר (ואני מאמין שזהו גם רצונם של רוב הצעירים הללו) בתוך מסגרתה של האמונה היהודית. האם ניתן אכן למצוא דרך ביניים שתשלב בין הדברים? אני סבור שכן.

הרש"ר הירש מפרש על הציווי "לך לך" שבו נצטווה אברהם אבינו כך: "לך לעצמך. בבדידות… הווה אומר כאן, לך לעצמך! בדרכך שלך! לך בדרך שתבודד אותך מארצך וממולדתך ומבית אביך. מכל הקשרים שהיו לך עד כה… במצווה זו ההליכה היא מטרה לעצמה" (בראשית יב, א). כלומר, הרב הירש מבאר שהניסיון שבו נתנסה אברהם – אבי האמונה היהודית, הינו ההליכה כנגד הזרם, התנכרות לסביבה האלילית שבה גדל, ובעצם, מציאת מהותו. בניין אישיותו.

מכאן, שהיהדות מכירה בצורך במציאת ה"אני", ואולם אין הדבר כרוך בהכרח בשינוי דרסטי של יציאה מן הדתיות. ניתן לכוננו אף בתוכה. אנו עדים פעמים רבות לאנשים אשר "עברו" מגזר בתוך המסגרת הדתית. בדרך כלל נוכל לגלות באנשים אלו את אותו דבר שאליו כל צעיר שואף – עומק, שלמות, יציבות ועצמאות. הסיבה לכך היא שאותם אנשים בחרו את דרכם בעצמם, הם אלה שבנו אותה מן היסוד, בניגוד למה שהתחנכו עליו מגיל צעיר.

חיפוש בתוך המסגרת

אם רק נביט סביבנו נוכל לזהות מנעד אדיר של מגזרים, דעות והשקפות שונות בתוך גבולות היהדות שומרת המצוות; מנעד אשר רק הולך וגדל עם השנים. לפיכך, טענתי היא שיציאה מממסדיות מגזרית או תת–מגזרית אינה מחייבת כלל יציאה ממגזריות דתית כוללת. נרחיב את דעתנו על ידי בירור דעות שונות – מגבעת שמואל ועד מאה שערים, ונכבד כל אחד. מגוון הדעות הרחב הוא שיאפשר התפתחות אישית עמוקה של האינדיבידואל. בכך הוא יכול לכונן את דרכו שלו בתוך היהדות תוך הקפדה מלאה על כל תרי"ג מצוות. הוא יצליח לכונן "יהודי פרטי" אמיתי.

הוא ידקדק בקלה כחמורה גם אם אינו מבין הכול, ויקבל את א–לוהים מתוך בחירה אישית בו. על בסיס זה הוא יחקור ויעמיק מתוך רחבות הדעת. אותה רחבות הדעת יכולה להכיל הכרת דעות מחוץ ליהדות והתעשרות מהן, אך מנגד, היא לא תשפיע על עצם קיום המצוות, אלא אדרבה – תבנה עולם רוחני עשיר ועמוק באותם המעשים. וכבר דרשו על כך חז"ל: "כל שיש בידו מדרש ואין בידו הלכות, זהו גיבור ואינו מזוין. כל שיש בידו הלכות ואין בידו מדרש, חלש וזיין בידו. יש בידו זה וזה, גיבור ומזוין" (אבות דרבי נתן כט, ז).

בריאיון שנערך לאחרונה במוסף זה עם פרופ' יהודה ליבס, הוא נשאל על אודות חברו הטוב – הרב מנחם פרומן. ליבס סיפר כי "מנחם היה יכול לשמור קלה כחמורה, והכול במין חירות כזו. כל חייו הוא רצה חופש, ועם זאת, הוא הקפיד על קוצו של יוד. אני זוכר שאמרתי לו: 'מנחם, השתגעת? אני מכיר אותך, אתה רוצה חירות, איך זה מסתדר עם כל הדקדוקים האלה?', אבל אחר כך הסתכלתי ולא האמנתי למראה עיניי – הוא באמת היה איש של חירות ומדקדק במצוות". אמת, ניתן להיות אדם המקפיד על קלה כחמורה ועם זאת להיות חופשי.

פתרון זה אינו ישים לחברה כקולקטיב. חיפוש זה הינו נחלת האדם היחיד. אם ברצונו לגדול ולהתפתח מוטלת עליו החובה לצאת מהעולם ומהמסגרת שבהם גדל, ולברור את דרכו שלו. מתוך הכרת עולמות יהודיים שונים ומגוונים יתפתח אדם עמוק, שלם ואמיתי, ובעיקר – אדם ששמח בבחירתו בדרכו שלו כמאמין, כ"יהודי פרטי". מן העבר השני, על החברה מוטלת החובה לתת מקום לחיפוש זה. מצד אחד עליה להדריך יחידים בדרכה שלה, ומצד שני לרמוז להם שעליהם גם לחפש את דרכם ולהרחיב את דעתם מחוץ למסגרתה.

אם ניטיב לשים לב לשוני העצום שבין השקפת היהדות לדעות הרווחות כיום בעולמנו, נוכל אולי לקבל את אותה מקוריות ועצמאות אישית שאנו מחפשים. בעוד כל התרבות שסביבנו סוגדת ל"אני" כאליל, נפנה אנו לא–לוהינו, וכך אולי ניטיב לגלות את ה"אני", את הפן האישי שבנו כיהודים וכאנשים. מקוריים, אך לא נסחפים. "איך יכולנו להתקיים ואיך נוכל להתקיים, אלמלא ירשנו מאברהם אבינו את אומץ הלב להיות במיעוט" (רש"ר הירש שם).

ישראל מכמן הוא תלמיד ישיבת חברון גבעת מרדכי בירושלים

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון ה' אדר תשע"ז, 3.3.2017

Advertisements

פורסם ב-3 במרץ 2017,ב-גיליון תרומה תשע"ז - 1021. סמן בסימניה את קישור ישיר. 8 תגובות.

  1. שלום ישראל !
    אקדים ואומר כי גם אני חי את ה"יהדות הפרטית" שלי , ועם זאת כל מגמתי היא עבודת האל.
    הסיבה שאני חי את ה"יהדות הפרטית" שלי היא שאינני בטוח שההלכה כיום מייצגת את רצונו של האל.

    אני מסכים איתך כי הרבה מאלו שחיים "יהדות פרטית" אלו אנשים שבסך הכל שבויים בידי התרבות המערבית , ומעונינים לרקוד על שתי החתונות.

    אך זה לא כל המקרים , ואני חושב שדווקא מה"יהדות הפרטית" תצמח ישועה לעם ישראל.
    ההלכה שיש בידינו היום היא יצירה של 2000 שנות גלות.
    יצירה מונומנטלית , ענקית , מליאה בחוכמה – ועם זאת באיזשהו מקום היא התקבעה והתקבעה בתוך עצמה.
    היהדות שלנו היום איננה היהדות של משה רבינו , וגם לא של דויד המלך , וגם לא של רבי עקיבא , ואפילו לא של הרמב"ם (אלא אם כן אתה תימני בלאדי …).

    היהדות של היום היא חיבור של ספקות על גבי ספקות , מעשים חסרי טעם (או עם טעם לא רלוונטי) ובחוויה האישית שלי היא פשוט "כבדה" :
    היא סוחבת עליה כל כך הרבה דברים שנאספו במשך הדורות , עד שבמקום לפתח את הקשר לאלהים , היא בעיקר גורמת לך להעסיק את מחשבתך כל היום בכל מיני מעשים ודקדוקים קטנים.

    לאחר המסע שלי , מסע ארוך בכל מיני תחנות (ואולי נכונו לי עוד) , הגעתי למסקנה שעלי להשיל מעלי הרבה "משקל כבד" אם ברצוני באמת לעבוד את האל.
    הבנתי שעלי לשוב לפשטות , ולשוב לשם לבדי.
    המסקנה הזו היתה כואבת , כמעט כמו "להשיל מעלי את העור" ….

    (אני יודע שזה דימוי שמתאים לנחש ולא לאדם , ובכל זאת , ההרגשה שלי שהוא מדויק.
    כאילו השלתי מעלי שכבה שלימה של עור חיצוני שהיתה לא רלוונטית ).

    סתם לדוגמה – היום במקום להתפלל בבוקר אני מנגן.
    (ומקרא מלא דיבר הכתוב "הללוהו בתוף ומחול").

    ואני קורא גם לך ולכל מי שמחפש אמת לעשות את אותו הדבר –
    לחפש את האל בכל לבבך , ובכל נפשך , ובכל מאודך – גם אם זה אומר לשחרר את כל המוסכמות החברתיות ולעבוד את האל בדרכך האישית.

    עם זאת , אני מסכים שחוסר המסגרת הוא קשה.
    קשה לקום יום אחד בבוקר , ולא לדעת מה ואיך עליך לעשות כדי לעבוד את האל.
    במיוחד אם התרגלת לחיות כאדם דתי.
    יש משה מאוד מרגיע ברוטינה של נטילת ידיים , תפילה , ברכות , חגים וכו' וכו' – זה גורם לך להרגיש שאתה באמת עובד את האל , גורם לך להרגיש שייך , להרגיש במסגרת.

    לרוב האנשים , זה מה שמתאים.
    לפחות עד שיהיה משהו טוב יותר.

    • עבודת ה' כללית ועבודת ה' פרטית

      וליוסף אמר –

      אני רואה שהנגינה עברה מזמן המנחה לזמן שחרית 🙂 עדיין בחליל פאן,?

      אולי כדאי להציע להעביר את הנגינה לשעות הלילה, שבהן יש זמן בשפע הן לעבודת ה' הכללית בק"ש דאורייתא ובתפילת ערבית שתיקנו אנשי כנסת הגדולה בימי שיבת ציון (ששתיהן יחד אורכות כרבע שעה), והן לעבודת ה' הפרטית של הנגינה, כדברי משורר התהלים: 'אזכרה נגינתי בלילה, אשיחה ותפעם רוחי'.

      ולגבי הספיקות שעולם ההלכה מלא בהן והם מציקים לך. וכי אשכנזי אתה שצריך לצאת ידי כל השיטות? נקוט בידך 'קיצור שו"ע מקור חיים' של הגרח"ד הלוי זצ"ל או 'קיצור שו"ע ילקוט יוסף' של הגר"י יוסף שליט"א, יפשטו את כל הספיקות. שלושת רבעי שעה שחרית ושלושת רבעי שעה מנחה-ערבית, מותירים זמן פנוי בשפע לכל מה שצריך…

      בברכה, ש.צ. לוינגר

      ובלי עול ההלכה, נגמרו לך הספיקות? 🙂

      • בפיסקה 2, שורה3:
        … כדברי משורר התהלים (עז,ז): 'אזכרה נגינתי בלילה, עם לבבי אשיחה ויחפש רוחי'.

  2. בוקר טוב לכבודו !

    מה שיש לי להגיד על טענתך , זה שכמות האנרגיה והיכולת של האדם היא מוגבלת.
    וכאשר אדם עסוק בשפע בדברים לא רלוונטיים , לא ישאר לו כח למה שכן רלוונטי , או שהוא יבצע את הכל כלאחר יד – כדי לצאת "ידי חובת כולם" …..

    זה עיקרון אנרגטי , והוא מופיע בכל מערכת שאני מכיר.
    בבריאות , למשל- כאשר מערכת העיכול עמוסה מידי , זה הגורם הראשי למחלות (רמב"ם).
    כי העיכול לא מתבצע טוב , נוצרות שאריות והכל מכביד וסותם.

    בתכנות , למשל – תמיד השאיפה היא לכתוב קוד "נקי" וברור , בלי עודף דברים מיותרים המכבידים על המערכת ועל הקורא \ המתקן.
    עומס יתר מעלה סיכוי לטעויות ולשגיאות.
    עומס יתר "סותם" – סותם את המערכת , סותם את הזרימה , גורם לעיסוק רב במה שאיננו רלוונטי , ומכלה את האנרגיה הקיימת.

    ולהבנתי – זה מה שקרה ליהדות באלפיים שנה.

    התורה כתבה "לא תוסיף ולא תגרע" , ולהבנתי איפשרה עידכון \ שינוי מצוות אך ורק דרך נבואה.
    אך חז"ל אסרו זאת וחסמו את היכולת לשנות מצוות דרך נבואה (הקטע שנביא אינו יכול לשנות מצוות זוהי דרשה חזלית).
    והם יצרו במקום זה מגנון חלופי לעדכון \ שינוי מצוות לפי התקופה – דרשות חז"ל , מצוות חז"ל , סייגים וכו'.

    אך זה הועמס והועמס במשך הדורות עד שבסוף מגיעים למצב כמו היום :
    שהטפל הופך לעיקר ושהעיקר הופך לטפל – שמי שאיננו תלמיד חכם , כבר לא יודע מה דאורייתא ומה דרבנן , שוהכל כל כל עמוס בהלכות ומנהגים לא רלוונטיים בגלל "חשש" ו"שמא" וספקות שונים וכו' וכו'.

    (אם תראה למשל את התפתחות התפילה במשך ה2000 שנה האחרונות ותשווה נוסחים עתיקים לנוסחים שלנו , תראה בבירור למה אני מתכווין כשאני מדבר על "העמסה ….. מה גם שכל הקטע של נוסח תפילה הוא דרבנן)

    היהדות פשוט הפכה ל"עמוסה" וכבדה מידי , והיא לא היתה כזאת.
    העורקים שלה סתומים , הלב פועם בקושי , והיא צריכה צינתור.

    • ותפילה פותחת את הלב

      בס"ד עש"ק להעלות נר תמיד תשע"ז

      וליוסף אמר-

      חסידים הראשונים היו שוהים שעה אחת לפני תפילתם ושעה אחת אחרי תפילתם ושעה אחת מתפללים. אנחנו במקום שלוש שעות מקדישים למפגש עם בוראנו שלושת רבעי שעה, ומתבכיינים על מר גורלנו 🙂

      על מה יש להתבכיין? 'אשרינו מה טוב חלקנו ומה נעים גורלנו ומה יפה ירושתנו' שאנו זוכים להגיד בבוקר חסדי ה' ואמונתו בלילות. להודות לו על חסדיו ולבקש ממנו על צורכי הכלל והפרט, בשיריו של דוד המלך ובתפילותיהם של אנשי כנסת הגדולה שעליהן יכולים אנו להוסיף את בקשותינו הפרטיות.

      בקשת דעת, תיקון המעשים, בריאות וברכת הארץ, קיבוץ גלויות וקוממיות, השבת השכינה לציון ושלום – פחות רלבנטיות בימינו? הודאה לה' על נסיו ונפלאותיו שבכל יום עמנו, לא רלבנטית לימינו?

      בברכת שבת שלום ופורים פורה, ש.צ. לוינגר

  3. ואילו משה רבינו הסתפק במשפט אחד (לפעמים) "אל נא רפא נא לה".
    ולפעמים התפלל 40 יום ….

    מה שאומר שהתפילה איננה צריכה להיות קבועה , אלא לפי הלב.
    לכן לפעמים זה נכון , ולפעמים זה נכון.
    פסח כשר ושמח !

    • ישראל מכמן

      שלום!
      כיוון שאני לא נמצא על יד מחשב בדרך כלל, רק עכשיו יצא לי לראות את תגובותיך…
      יש מקום לדון בטענתך בהרחבה ובעומק, אך ברצוני להפנות את תשומת ליבך לכך שהמאמר התמודד בעיקר עם טענת ה'בחירה העצמית' שמעלה ה'יהדות הפרטית'.
      אם תשים לב המאמר יצא מתוך נקודת הנחה שהקורא הינו מאמין באלוקים, כלל לא דנתי במאמר ב"יש אלוקים או אין אלוקים", משום שלא זו הייתה מטרת המאמר.
      כמו כן לא דנתי במאמר בהבדל בין מצוות דאורייתא למצוות דרבנן והוספות נוספות שאתה מכנה אותם 'העמסת יתר'. זהו דיון חשוב, אך הוא מתמקד בנקודה אחרת.
      המאמר שכתבתי התמודד עם ה'בחירה העצמית' וההשתחררות מכל מחויבות אמיתית הבאה הודות למסגרת. ה'יהודי הפרטי שאתה מציג נובע אך ורק ממקום אחד – הלב. משום כך אין לו יציבות אמיתית, היום תתפלל, מחר תנגן, ומחרתיים אולי תחליט שמים קדושים יגרמו לקשר אמיתי. לדעתי, כדי לבנות קשר יציב ואמיתי עם הא-ל, על האדם לעמוד על שני רגליים – מחויבות הלכתית חיצונית, והקשבה לליבו במקביל. הלב לא יהיה הגורם היחיד בקבלת ההחלטות, כמו שגם המחויבות החיצונית לא תהיה היחידה.
      יש צורך בשניהם אי אפשר לזה בלא זה כמו שהוסבר בהרחבה במאמר.
      לדעתי זוהי גם הרוח הנושבת מן התורה שבכתב, שאותה וודאי לא תכנה כ'העמסת יתר'. מחד ישנה מערכת חוקים מוגדרת וברורה, שאף מענישה (ולעיתים אף הורגת) בנסיבות מסוימות. ומאידך, כמו שאמרת, ניתן לראות בה פעמים רבות את ההפנמה האמיתית של הדברים וההקשבה ללב (כמו עם משה למשל). מקוריות, ושחרור מהדוגמטיות.
      שנזכה לעמוד על שתי הרגליים!
      פסח כשר ושמח!

  4. ליוסף שלום. קראתי את טענותיך על הדת אך אינני מבין כיצד אתה מתעלם מן אחד מעקרי האמונה שזאת התורה לא תהיה מוחלפת כפי שכותב הרמבם וגם אם כוונתך לא הייתה למצוות מן התורה אלה רק מדברי סופרים הלא לרוב השיטות החיוב לשמוע לדברי סופרים הוא מן התורה ונמצא שרצונו של הקל הוא שתשמע לדברי סופרים וכיון שכך אם רצונך לעשות רצון הקל שזה החיבור האמיתי אליו אין אתה יכול לעשות זאת על ידי היהדות הפרטית ‏(למשל ניגון במקום תפילה) אין זאת עבודת הקל זאת עבודת ה"אני העצמי" ומה שנראה בעיניו (של ה"אני העצמי") עבודת הקל טובה יותר שלא לומר "רומנטית" יותר (אני מסכים שנגינה מרגשת "רומנטית" יותר מההלכה הכתובה) ואין זאת המטרה לאדם המאמין אלה לעשות את מה שטוב בעיניו ו"רומנטי" בעיניו ולא בעינינו אין זאת עבודתינו לשפוט את היהדות או להצילה חלילה על ידי עיקורה רק לעשות את הכתוב ללא עוררין. יש מקום לאינדיווידואליות בתוך היהדות וגם אם קצת צר צריך להתמודד ולא להמציא יהדות חדשה.

    בברכת פסח כשר ושמח!

    נ.ב. התנצלויותי על חוסר הפיסוק.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: