ההיסטוריה פוגשת את הביוגרפיה | בכל סרלואי

 

המשורר יונתן ברג עשה תהליך הפוך ומנוגד למגמה בספרות העברית – מן האישי אל ההיסטורי. התוצאה היא שירה על הסיפור היהודי, שהיא גם אוטוביוגרפיה רוחנית, משפחתית ואישית

4היסטוריה

יונתן ברג קשב לשירה, 2016, 139 עמ'

"תחושת מיצוי עמדה מולי, ויותר מאותה תחושת מיצוי חשתי חוויה חריפה של כניעה. עברו חודשים שבהם לא כתבתי שירה מכיוון שלא יכולתי לחזור לתנוחה המוכרת מול הדף, אף על פי שתנוחה זו הלכה והשתכללה בייצוג החיים הפרטיים… חיפשתי מרחב שיאפשר לי לבוא במגע עם חלקים משמעותיים בחיי ללא הופעה של חיי הפרטיים עצמם, או לכל הפחות ייצוג מועט של אותה חוויה סובייקטיבית, מתוך הכרה שממילא הסובייקט תמיד מדבר, גם מתוך אזורים הרחוקים ממנו פיזית".

אחרי שני ספרי שירה מוצלחים ומצליחים, עושה יונתן ברג תפנית פואטית. מן הביוגרפי, המוכר לקוראי השירה, כחוזר בשאלה ומחפש מתמיד בספריו הראשונים הוא פונה אל אפיק ספרותי אחר לגמרי, וכותב על ההיסטוריה של העם היהודי ושל הדמויות שחוללו אותה. המהלך הזה מן האישי אל ההיסטורי הוא מהלך הפוך מהמקובל בנוף השירה העברית בת ימינו: לפני כחמישים שנה קבע המבקר ברוך קורצווייל כי "סימנה המובהק של ספרותנו החדשה הוא חילוניותה". חילוניות זו היא המהפכה הספרותית הגדולה ביותר של העשורים האחרונים, יחד עם מהפכת האני של נתן זך וחבורת לקראת, ושתיהן משלימות מהלך פואטי שלם, המעדיף את חווית היחיד האישית על המחויבות האמונית והתודעה ההיסטורית.

המהלך הזה, המותח את הביוגרפי עד לקצה, הגיע למיצוי מסוים, משום שאפילו המשורר אינו אי אלא חלק משרשרת גיאולוגית וגעשית ארוכה. החיפוש כיום, גם בקרב חילונים, אחר מורשת וקשר הוא חלק מהמהלך הזה: מחבורת ערס פואטיקה התרה אחרי קשר היסטורי ופואטי שקולו לא נשמע מספיק, ועד להתחקותו הנוגעת ללב של אילן ברקוביץ', בספרו "המשורר האשכנזי האחרון", אחר תולדות משפחתו בשואה.

מחויבות תרבותית

המשורר יונתן ברג עומד תמיד לבדו, והעמדה הזו היא עמדה פואטית. נראה כאילו כל יצירתו (ספרי השירה "מפרשים קשים" ו"שעות ליד העולם" והרומן "עוד חמש דקות") עוסקת בעמדתו של היחיד מול המארג שאותו הוא תופס ככלל, ובניסיון למצוא לעצמו קול – לעתים מובהק, לעתים לעומתי – מולם. אלא שהוא חש, ובצדק, כי משהו בשיח המבוסס על תולדות חייו של האדם מצומצם למדי, ולמרות שהוא הגיע לשכלול מרשים בכתיבה תלוית ביוגרפיה, הוא יוצא למהלך חדש.

ברג כותב שירה רציפה מבחינה כרונולוגית על הדמויות העיקריות שהופיעו על במת ההיסטוריה של העם היהודי, מדמויות תנ"כיות המוכרות בעיקר בהקשר הדתי כאבות וכנביאים, ועד ליהודה המכבי, פילון האלכסנדרוני, רש"י וריה"ל, הבעש"ט ורבי נחמן, וכן דמויות שמוכרות בהקשרן התרבותי הרחב כקרל מרקס, זיגמונד פרויד ואלברט איינשטיין. רוב הדמויות מוכרות לקורא המשכיל; כולן מעצבות בדרך זו או אחרת את חייו.

במעשה הזה יש משהו חתרני כנגד הזרם של הספרות המקובלת. הספרות העברית כיום היא אנטי אינטלקטואלית במהותה. הסופר אינו נדרש להיות איש רוח, אלא כזה שעושה רוח – והרבה, וכמעט שום כלי פואטי אינו נדרש ממנו. קשב אמיתי לעומקה ורוחבה של התרבות, ושיח עמה, כזה המסוגל גם להקשיב, כמעט אינו קיים. ברג מפנה את גבו לשיח הזה ומציג שירה משכילה ומחויבת תרבותית. רק המחשבה על כמות הקריאה והעיון שנדרשו מכותב הספר מעוררת חלישות הדעת, בוודאי ביחס לנוף הספרותי השטוח כיום. 
הספרות העברית העדיפה תמיד את סיפורם של החיים על התפר, ולא בכדי. יצירות ספרותיות גדולות נוצרו על ידי מחפשים – מחוזרים בתשובה עד חוזרים בשאלה, מאלה ששאלו את השאלות העמוקות ביותר ולא הסתפקו במוכנות. נראה שעולמו של ברג כמו היה פרוש לפניו מן המוכן על מפת הספרות העברית, שאוהבת את משורריה פרועים ומחפשים. אלא שכאן הוא עושה צעד שכמו מרחיק אותו מהתדמית הקבועה שלו ובוחר להעתיק את כובד משקלו מהביוגרפי שעל פני השטח לביוגרפיה האינטלקטואלית שלו, המבקשת לה דרך אולי אפילו יותר מזו הנראית בעין.

רגעים היסטוריים קטנים

התוצאה היא לא פחות ממפוארת. את הקובץ הזה יש לדון משתי בחינות: זו הפואטית וזו האינטלקטואלית; בשתיהן עומד הספר בכבוד. בקורפוס שירי מרשים משרטט ברג את ההיסטוריה היהודית כשיר. הוא כותב כמתבונן מהצד על עולם שהוא המקהלה הפנימית שלו; בעצם הכתיבה הוא מנסה לקרוא מחדש את העולם היהודי שלו. גם כשהוא עוסק בדמויות מוכרות מאוד הוא מוסיף את הצד האישי שלו בגלוי או במשתמע; גם כשהוא מפנה את מבטו אל קווי השבר הוא מונע מאהבה גדולה, וזו ניכרת בכל שורה שלו. דוגמה יפה לכך היא בפרשנות הקשובה והמודרנית לדמותה של ברוריה אשת רבי מאיר, שדמותה היא נייר לקמוס ליחסו החומצי של העולם לנשים בכלל, ובביקורת על העדר קולן בעולם היהודי בפרט:

אֲנִי חוֹשֵׁב עַל בְּדִידוּתֵךְ. מַבָּטִים מְלַוִּים / אֶת צְעָדַיִךְ בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ, מְגַחֲכִים כְּשֶׁאַתְּ מַתְחִילָה לְדַבֵּר./ זְקוּקָה לְאֵיזוֹ נֻקְשׁוּת וַדַּאי עָמַדְתְּ מוּלָם, / מִתְנַצַּחַת לֹא רַק בַּעֲבוּרֵךְ / אֶלָּא בַּעֲבוּר כָּל אוֹתוֹ הָמוֹן חֲסַר פָּנִים: / נָשִׁים הַמַּמְשִׁיכוֹת לְהַבְעִיר אֶת הַתַּנוּר, לְקַיֵּם אוֹתָנוּ. / טָעוּת עַתִּיקָה הֶחֱלִיפָה חֻלְשָׁה בְּכֹחַ, כֹּחַ בְּחֻלְשָׁה: / מַמְלָכוֹת הַמְמַהֲרוֹת לְעַצֵּב חֲגִיגָה / שֶׁל דְּגָלִים וּצְרִיחִים, אַרְמוֹנוֹת וְגַרְדּוֹם. / הַחַיִּים הִתְעַמְּרוּ בָּךְ, כְּפִי שֶׁהֵם נוֹהֲגִים עִם הַטּוֹבִים בְּיוֹתֵר, / מַעֲנִיקִים אֶת הַכְּאֵב לְמִי שֶׁיְּכַבֵּד גַּם אוֹתוֹ. / הוֹרַיִךְ הַמֵּתִים, בָּנַיִךְ הַמֵּתִים. / קוֹלָם הַגַּס שֶׁל הָרוֹמָאִים חוֹצֶה אֶת הָעֵרוּת וְהַשֵׁנָה: / הָיָה צֹרֶךְ לְגָרֵשׁ אֶת הָרַעַשׁ כְּדֵי לְדַבֵּר בִּמְתִינוּת, / הַדִּיוּנִים הָאֲרֻכִּים הִתְנַהֲלוּ בְּמָקוֹם אַחֵר, פְּנִימִי. / אָבִיךְ, לִבּוֹ נוֹטֵף מַיִם בְּעוֹד הָאֵשׁ מְבַקֶּרֶת / אֶת גּוּפוֹ, עֵינָיו עֲצוּמוֹת, עוֹמֵד בַּמִּנְיָן הֶעָצוּב בְּתוֹלְדוֹתֵינוּ. / וְאַחֲרֵי כֹּל זֶה, אֱמוּנָה? / עָמַדְתְּ מֵעַל הַבָּנִים הַמֵּתִים, / מַחֲזִירָה פִּקָּדוֹן לְלֹא זַעַם אוֹ כְּפִירָה. / מַדּוּעַ עִמְעֲמוּ אֶת שְׁמֵךְ, כְּפִי שֶׁעָשׂוּ פְּעָמִים רַבּוֹת, / מַנְצִיחִים אֶת עַצְמָם, חוֹגְגִים זֶה סְבִיב זֶה? / דְּמוּתֵךְ אוֹגֶרֶת לְתוֹכָהּ אֵין סְפוֹר שֵׁמוֹת שֶׁאָבְדוּ./ מַקְהֵלָה שֶׁל נָשִׁים, יָדָן הָאַחַת מְחַמֶּמֶת אֶת הַחֲדָרִים / בְּעוֹד הָאַחֶרֶת כּוֹתֶבֶת בִּדְיוֹ שְׁקוּפָה.

זהו ספר מדרשי מאוד, מכיוון שהוא מאמץ עמדה כמעט חז"לית של התחקות אחר גדולי העבר, כדי לאתר ולתאר את הפערים בסיפור שמכונן אותם. לברג עמדה פואטית התרה אחר נקודת השבר והחיבור של היחיד, אחר הרגע שבו היומיומי הופך היסטורי; כמשורר, הוא מוצא את הגדוּלה ברישומם של רגעים קטנים, ומחפש דווקא את אלה שבעולם הגדוש של ההיסטוריה היהודית איננו יודעים עליהם הרבה. את דמותו ההרואית של מפקד מרד גטו ורשה, מרדכי אנילביץ', הוא בוחר לתאר ברגע שלפני מתן פקודת המרד, בשיר שכולו דקוּת וחמלה גדולה:

מַה נֶּאֱמַר בַּשָּׁעוֹת הָאַחֲרוֹנוֹת? רֵיחַ טָחוּב וּנְשִׁימוֹת / בֶּהָלָה, פָּנִים מְהַבְהֲבוֹת וְנֶעֱלָמוֹת. מָה אָמַר לָהֶם, אוֹחֲזִים כְּבָר / אֶת מוֹתָם, רָזִים, מוּכָנִים לְהִסְתָּעֵר. / וַדַּאי הִקִּיפוּ זֶה אֶת זֶה, נִזְהֲרוּ שֶׁלֹא לְדַבֵּר בִּמְהִירוּת,/ לֹא לְהַרְעִיד אֶת הַקּוֹל, לֹא לְהַסְגִּיר בֶּהָלָה. אֲנִי חוֹשֵׁב / עָלָיו נִצְמָד לְאַחַד הַקִּירוֹת, מַבִּיט לְאָחוֹר, מְחַפֵּשׂ / הֶסְבֵּר: כֵּיצַד מַה שֶּׁהָיָה אָמוּר לִהְיוֹת גּוֹף צָעִיר / מַחֲלִיק עַל נָהָר בְּעוֹד הַשֶּׁמֶשׁ מַנִּיחָה לַמַּיִם לַהֲפֹךְ / מָחוֹל נַעֲשֵׂית לַיְלָלָה הָאֲרֻכָּה הַזֹּאת, רַעַשׁ עוֹפֶרֶת, אֶגְרוֹף. / כְּשֶׁנֶּחֱלַץ מִן הַקִּיר, וַדַּאי עָמְדוּ שָׁם לְלֹא תְּזוּזָה, הִבְקִיעַ / דַּרְכָּם לַעֲמֹד מוּל הַפֶּתַח, הִסְתוֹבֵב כְּדֵי לַחֲזוֹר, עַכְשָׁו בְּקוֹל / עַל צֶמֶד מִילִּים. הֵם הִנְהֲנוּ? סָגְרוּ אֶגְרוֹף? / אֶחָד הֵנִיעַ אֶת יָדוֹ בְּעַצְבָּנוּת עַל מַפְתֵּחַ / הַלֵּב? וְאוּלַי לֹא הָיוּ מִילִּים וְלֹא הָיְתָה קִרְבָה. אוּלַי עָמְדוּ זֶה לְצַד / זֶה, מְנַקִּים אֶת עַצְמָם מֵעָתִיד, / מְבַקְשִׁים לִפְגֹש אֶת הַמֵּתִים מֵעֵבֶר לַמְּחִצָּה. אוּלַי פָּנָה אֲלֵיהֶם, / נִכְנַס מִבַּעַד לַדְּבֻקָּה רַק כְּדֵי לָגַעַת, / לְהַנִּיחַ בָּשָׂר עַל בָּשָׂר, לָחוּשׁ אוֹתָם נָעִים לִקְרָאתוֹ. / אֲנִי חוֹשֵׁב עָלָיו עוֹבֵר דַּרְכָּם, הַצְּעָדִים מֵהָרְחוֹב, / אֲחָדִים פָּנוּ לְאָחוֹר, אֲחֵרִים הִתְקַדְּמוּ לִקְצֵה הַמִּקְלָט. / הֵם שָׁרוּ? הַאִם, לְמַעַן הַשֵּׁם, יֵשׁ סִיכּוּי שֶׁשָׁרוּ? / הַגְּלוּלוֹת הַלְּבָנוֹת עָמְדוּ עַל כַּף יָדָם.

חלק מן הרצף

כאשר משורר יוצא למסע גדול שכזה, ברור כי הוא עמוק מהמרחב הנפרש בו; ברג מנסה לכתוב את ההיסטוריה בכלים של שיר, אך כותב אוטוביוגרפיה פואטית. בשונה אולי ממה שניתן לחשוב, זהו ספרו האישי והביוגרפי ביותר. ביוגרפיה, כמסקנתה של ויסלבה שימבורסקה בשירה "קורות חיים", אינה רק רשימת המעשים של האדם אלא בעיקר המפגשים שיצר עם בני האדם והאינטראקציה שיצר עם תרבותו. "היסטוריה" הוא אוטוביוגרפיה רוחנית עמוקה, אוהבת, אינטנסיבית וסוערת, של מחויבות גדולה שאין ממנה מנוח.
ברג מתחיל את ההיסטוריה באדם הראשון ומסיים אותה בבני משפחתו הקרובים, סביו והוריו. כמעט כמו במתכונת פיוטי "סדר העבודה", הפותחים בשבח אבות העולם ותכליתם היא תיאור בחירת שבט לוי ומשיחת אהרן ובניו לעבודת הקודש, מתחיל ברג את ההיסטוריה באדם הראשון ומסיים אותה בהוריו, ומתיך את משפחתו כחלק מהשושלת היהודית לדורותיה. זוהי אינה מגלומניה אלא אמירה מחויבת תרבותית. דיוקנו שלו נעדר מהספר מכיוון שהוא עצמו כולו נמצא שם; לא כחוליה שבורה, אלא כשורה ברצף, שכל מילה בה מהדהדת את הקשר העמוק שלו לכל אלה שלפניה.

זוהי הנקודה שבה ההיסטוריה פוגשת את הביוגרפיה, והמהלך הפואטי שמתחקה אחר המהלך הרציף נעשה לאחד עִמה; זוהי גם הנקודה שבה עומד הקורא נפעם כאילו קרא חלק מסיפור חייו שלו, שהרי חייו של כל יהודי הם חלק מן הרצף הזה, שממשיך להיכתב ללא הפסק.

בעידן שבו מבטלת התרבות את ההבחנה בין גבוה לנמוך, מחיה יונתן ברג את העולם היהודי כמדרש עמוק המהווה חלק בלתי נפרד מחייו הפנימיים. התוצאה היא מארג שירי מרשים ביותר ומלא ענווה, שכמו ביריעה רקומה מונח בה כל שיר כתפר מתוך השלם, שהוא הסיפור היהודי הגדול.

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון ה' אדר תשע"ז, 3.3.2017

מודעות פרסומת

פורסם ב-3 במרץ 2017,ב-אומרת שירה, גיליון תרומה תשע"ז - 1021, שירה. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: