המורים הגדולים של הנפש | בכל סרלואי

אומרת שירה 1020

2בִּין בינותינו

עין טור–מלכא

מוסד ביאליק, 110 עמ

עין טור–מלכא היא המשוררת עליזה גרינברג, רעייתו (שכן הייתה אלמנתו עוד בחייו) ואלמנתו (שכן כל חייה הייתה אשתו) של המשורר אורי צבי גרינברג, משוררת דגולה בזכות עצמה, שמלאו לה תשעים ואחת שנים בסתיו האחרון.

"בִּין בֵּינוֹתֵינוּ" הוא ספר עדין, כואב וחכם מאוד, המציב במדויק לבנה נוספת בבניין של מכלול שירתה – זהו ספרה החמישי – המוכרת רק ליודעי ח"ן, שלא בצדק.
זוהי שירה לאמיצים: לא משום שתכניה קשים ממבט ראשון – רק ממבט שני ניתן לראות את עצמת ודקות הכאב שבה – אלא משום שהשפה שלה אינה מתפענחת בקלות ומתמסרת מיד לקורא, אלא מבקשת את הפענוח וההתמסרות שלו עצמו.

יש משהו מוצפן בשירתה של טור מלכא משום שהנסתר יקר ולא ניתן לזרות אותו לכל נפש: "אֶת הַשַּׁחַר מְבָרְכוֹת הַצִּפֳּרִים. / רַק מִי שֶׁכָּנָף לוֹ – / יֵדַע אֶת כְּנַף הַשַּׁחַר הַגְּדוֹלָה / וְאֶת הַשַּׂחַר יְבָרֵךְ". 
"הַמַּיִם וְהָאוֹר הֵמָּה הַמּוֹרִים / הַגְּדוֹלִים שֶׁל הַנֶּפֶשׁ. / מַיִם. אוֹר. / שָׁלֹש אוֹתִיּוֹת עִבְרִיּוֹת", היא כותבת, ואלה יחד עם השושנה הם מוריה הגדולים, שמחייבים את שפתה לצלילות נדירה שאין רחמים מלפניה. גם כאשר נראה כאילו היא כותבת שירי טבע, ואלה כביכול רבים מאוד בספר, היא מרבה לכתוב שירי נפש, שכן כל הפועם במימי העולם הוא השתקפות דמותו של האדם.

זהו ספר הכרוך בסופה של הכותבת אותו. המשוררת שקברה את בִּתה יוכבד לפני כמה שנים (כמה מהשירים היפים בספר מוקדשים לה), מודעת למותה שלה הקרב וקוראת אותו בעבר הרחוק ובחיי היומיום: "נָתַן לְכָל חַי אֶת חֶסֶד הַשֵּׁנָה, / לַצּוֹמֵחַ וְלַנְּפָשׁוֹת / /אֶפְשָׁר הִיא אוֹר לַיְלָה לַנְּשָׁמוֹת /./ כְּנֶגֶד חֶסֶד הַשֵּׁנָה / אֶת קֻבַּעַת הַמָּוֶת הַמַּר נָתַן. / וְאֵין אָדָם הַשָּׁב מִן הַתַּרְדֵּמָה / כְּהוֹלֵךְ שֶׁלֹא יָשׁוּב מִמֶּנָּה לְעוֹלָם".

משום שהיא מתבוננת בעבר ובעתיד זהו גם ספר של חשבון נפש. על התלקחות הנפש בשירה ובאהבה בשנות נעוריה, ההתרסקות אל חיי היומיום ומערכת היחסים שלה עם בעלה המת כחידה מתמדת שפתרונה יראה וכאב ("–לְאָן מַגִּיעָה הַמְּעָרָה שֶׁבְּעֵינֶיךָ? / אֶל הַלַּיְלָה הָאֵין סוֹפִי. // –וְהַבָּרָק שֶׁבָּעַיִן? / אֶל לִבַּת הָאוֹר"). שעה שהיא מתחקה אחר האור, נעשית שירתה של טור מלכא דקה כאור עצמו: משום שהיא מודעת מאוד לרגעי חייה ולמילים הבוקעות מהם, מתייחד ספרה בדקות וצלילות שהן ממין הדברים שהיא מחפשת אחריהם, ובלבם יופי וחסד עמוק: "אַחֲרֵינוּ הַצֵּל הַמִּתְקַדֵּם / כִּי לְאוֹר אַחֵר הוֹלְכִים אָנוּ".

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון כ"ח שבט תשע"ז, 24.2.2017

פורסם ב-27 בפברואר 2017,ב-אומרת שירה, גיליון משפטים תשע"ז - 1020. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: