דינים מלפניה ודינים מאחריה  | ידידיה צ' שטרן

מדוע הוצב סיפור מתן תורה בין העיסוק בסדרי הדין שבפרשת יתרו ובין המשפטים המופיעים בפרשתנו? על המקור הכפול של משפט ההלכה היהודי

ההלכה – המשפט היהודי – היא הגורם המעמיד המרכזי של הדת היהודית. היא התבלין החריף שהצליח לשמר את הזהות הנבדלת במהלך הדורות, באמצעות הכתבה של דרך התנהגות קונקרטית בכל עניין ובכל עת. תכונת הכוליות, המאפיינת את ההלכה, יצרה מכנה משותף בין יהודים דוברי שפות שונות, מהודו ועד כוש, והבדילה אותם משאר האנושות.

למשפט היהודי ייחוד בולט שניתן לעמוד עליו ועל ערכו באמצעות התבוננות זהירה בהופעותיו הראשונות בתולדותינו, בפרשיות יתרו ומשפטים. זהו מחזה בשלוש מערכות: במערכה הראשונה אנו מתוודעים למשה ששופט את העם – "כי יהיה להם דבר בא אלי, ושפטתי בין איש ובין רעהו" (יח, טז) – ומוזהר בעקבות כך על ידי יתרו חותנו: "נבל תבל גם אתה גם העם הזה אשר עמך כי כבד ממך הדבר" (יח, יח). במערכה השנייה אנו נחשפים למעמד המרומם בהר סיני ולעשרת הדיברות הניתנות לעם. במערכה השלישית, בפרשתנו, שורה ארוכה של דינים שמסדירים תחומי חיים מגוונים, שמהם משתלשלים מסכתות בתלמוד וסעיפים בקוד ההלכתי המחייב כיום. מהו פשרו של סדר עניינים זה: תחילה עיסוק בסדרי הדין (יתרו), לבסוף עיסוק בדין עצמו (משפטים) ובאמצע מתן תורה?

איור: מנחם הלברשטט

איור: מנחם הלברשטט

פעולה בשני מישורים

המדרש בשמות רבה (פרשה ל, ג) מבקש להסביר עניין זה בעזרת משל: "משל למטרונה שהייתה מהלכת, הזין מכאן (= חיילים עם כלי זין) והזין מכאן והיא באמצע. כך התורה, דינין מלפניה ודינין מאחריה, והיא באמצע". עשרת הדיברות, במערכה השנייה, משולים לגברת מכובדת שמוצבים עליה שומרים – המערכה הראשונה והשלישית, והיא באמצע. אבל למה זקוקה התורה לשמירה? ומהי משמעות השמירה?

ברצוני להציע כי פעולתו של משפט ההלכה מתקיימת בשני מישורים שיש ביניהם קשר פנימי עמוק, משלים. במישור האחד, המשפט משמש מערכת להסדרת החיים האנושיים, כמו כל שיטת משפט אחרת. במישור השני, המשפט משמש כמערכת דתית–תיאולוגית, המעניקה משמעות נשגבה, טרנסצנדנטית, לחיים. זוהי המטרונה. השילוב בין השניים הוא כוחה המיוחד של ההלכה ועליו מרמז המדרש. וכיצד?

הביטוי הדתי של המשפט מבוסס על החוויה העל–טבעית, הניסית, שבהר סיני. אין מדובר בהסכמה אנושית כיצד יש להתנהג אלא במערכת המוכתבת על ידי הא–ל במסגרת התרחשות של אירועים חריגים שמבהירים כי מדובר בנורמה שטבוע בה חותם של אמת. בהר סיני יש היצע א–לוהי של נורמות ואין ביקוש אנושי (כפה עליהם הר כגיגית). כיוון הזרימה של הנורמה הוא מלמעלה למטה.

ואולם, החוויה הדתית כשלעצמה איננה יכולה לפרנס את הקיום האנושי היומיומי באופן מתמשך. כדי לטפל בסיטואציות כגון "וכי יריבון אנשים" (כא, יח) או "אם במחתרת ימצא הגנב" (כב, א) נדרשים כללים ועבודה חינוכית, ניסיון וטעייה, שבסופם הפנמה איטית. חיים אנושיים שיש בהם יצרים, דחפים ואינטרסים – אינם יכולים לקבל מענה משכנע מניסים חד–פעמיים. זו הסיבה שהמטרונה זקוקה לשמירה מצד מערכת משפט שאיננה תלויה בחוויה או ברגש. זוהי מערכת משפט של התנסות אנושית הכוללת דינים מלפניה – סדרי דין, פרוצדורה ומנהל תקין, כמוצע על ידי יתרו, ודינים מאחריה – הסדרים פוזיטיביים מפורטים, כמוצע בפרשתנו.

הניגוד ברור: בהר סיני, במופע של המשפט הדתי החוויתי, העם מתרחק ממקור הנורמה – "ואל ידבר עמנו א–לוהים פן נמות… ויעמוד העם מרחק" (כ, טז–יח). במופע של המשפט הרגיל, ההתנסותי, התופעה הפוכה: העם מחזר אחר הנורמה: "ויעמד העם על משה מן הבקר עד הערב" (יח, יג). כיוון הזרימה של הנורמה הוא מלמטה למעלה.

משפט בהקשר דתי

סדר הפרשיות, המודגש במדרש, מלמד שנדרש שילוב בין שני ההיבטים של המשפט: בין הנס הדתי לבין ההתנסות האנושית. המשפט האנושי הרגיל הוא בועה ריקה; מכשיר חברתי שיש לו תועלות ועלויות, אך אין בו נשמה. הוא תלוי הסכמות מתחלפות, נתון לגחמה ומניפולציה, יבשושי ואינטרסנטי. בבסיסו עומד אמון הציבור, וכשזה אובד – המשפט האנושי מאבד ממשמעותו. תולדות האנושות מעידות כי המשפט עלול לשמש הצדקה לכל עוול. הסדרת ההתנהגות האנושית הכרחית לתיקון חייה של חברה, שאם לא כן – "איש את רעהו חיים בלעו". אבל הסתפקות בה עלולה להוליך לפשיטת רגל של רוח האדם. על כגון זה אמר קהלת "מקום המשפט שמה הרשע" (ג, טז).

יתרונו של משפט ההלכה הוא בהקשרו הדתי: על מנת לזכור זאת אנו מקשרים את ההלכה עם ההתגלות באמצעות שינון המסורה "משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע" וכינויים של השופטים, בשר ודם, "אלוהים". וכך מובא ברש"י בפרשתנו: "ואלה המשפטים – מה הראשונים מסיני, אף אלו מסיני". דיני הנזיקין, הקניין והחוזים ההלכתיים אמנם מסדירים את יחסי הממון בין יהודים, כמו כל שיטת משפט אנושית, אך מקורם הוא דתי, בדומה לעשרת הדיברות.

כשם שהמשפט מעוגן בדת, כך גם הדת מעוגנת במשפט: המנהיגים היהודים הבולטים, בעבר וכיום, אינם אנשים יצריים או בעלי ניסים. הם אנשי הלכה. "איש ההלכה" איננו מניח לתיאולוגי ולנשגב להשתלט על הווייתו. וכך אומר הרב יוסף דב סולובייצ'יק: "בשעה שבאיש הדת פועמת הכמיהה לניסה ובריחה מן הריאליות… איש ההלכה עג לו עוגה בעולם הזה ואינו זז ממנה" (איש ההלכה, עמ' 86). הקדושה הדתית מיושמת בכלים ארציים. המשפט הקונקרטי הוא כליא ברק למתח של הקדושה.

משפט שהוא רק אנושי – יעיל, מוסרי, רציונלי – ללא היבט דתי, תלוי ברוחות השעה ותוקפו יפה לשעתו. מנגד, חוויה דתית ללא סד משפטי עלולה להיות יצרית, פרועה ומסוכנת. נדרשים, בו זמנית, גם השראה וגם גבולות לה. זהו הקשר הפנימי הנרמז ב"כליאה" של הרוממות של עשרת הדיברות בין יתרו, העוסק בסדרי הדין, לבין פרשת משפטים, העוסקת בדין עצמו, בנורמות המפורטות שעל פיהן ננהל את חיינו.

ידידיה צ' שטרן הוא ראש המרכז ללאום, דת ומדינה וסגן נשיא למחקר במכון הישראלי לדמוקרטיה; פרופסור למשפטים באוניברסיטת בר–אילן

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון כ"ח שבט תשע"ז, 24.2.2017

מודעות פרסומת

פורסמה ב-26 בפברואר 2017, ב-גיליון משפטים תשע"ז - 1020 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: