במקום שהאינטליגנציה המלאכותית תעצב מחדש את יחסינו לחפצים, אנו הופכים לעתים אנשים לחפצים. על האיום הגדול של העידן הפוסט–מודרני

נדר שהופר? מילים עצובות אלו על הטרגדיות המאיימות על האהבה מביאות אותנו לתחום חשוב של ההלכה: החיובים הנולדים מאמירותינו. אלו נסמכים על הפסוקים מתחילת פרשת מטות, המלמדים שאנו יכולים לחייב את עצמנו על ידי הנדרים והשבועות שאנו מבטאים בפינו: "אִישׁ כִּי יִדֹּר נֶדֶר לה' אוֹ הִשָּׁבַע שְׁבֻעָה… לֹא יַחֵל דְּבָרו כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה".

שני סוגי חיובים נזכרים כאן: נדר ושבועה. ההלכה הקלאסית הבחינה ביניהם באמצעות צמד מונחים ארמיים, שיצרו תקבולת ניגודית: חפצא וגברא. יש "חובת חפצא", כלומר מחויבות שחלה על חפץ, על "משהו" שאנו הופכים אותו לאסור. זאת לעומת "חובת גברא", שבה נוצרת מחויבות פרסונלית, אישית, שחלה על אדם, על "מישהו". למשל, הרישוי חל על המכונית – החפצא, לעומת זאת הרישיון הוא חובה שחלה על הנהג, האדם, הגברא. במקביל לכך, הנדר הוא מחויבות שאנו קובעים על חפץ או דבר מסוימים, בעוד השבועה היא מחויבות שאנו לוקחים על עצמנו ולכן היא חובת גברא.

חלקי חילוף אנושיים

ההבחנה המשפטית מתבססת על הבחנה קיומית עמוקה, כך נהג להדגיש זאת ר' יוסף דב (הרי"ד) סולובייצ'יק, שאיחד בהגותו את ההגות ההלכתית ואת הפילוסופיה של המאה העשרים. לפי הרי"ד, ההבחנה ההלכתית מקבילה להבחנה פילוסופית שקיבלה חשיבות מכרעת בהגות החדשה – ההבחנה בין אובייקט לסובייקט. האובייקט בה"א הידיעה הוא החפץ, ומנגד, הסובייקט הוא אך רק האדם. פלא! הפעם הראשונה שמופיע מונח מקביל לאובייקט בעברית הפילוסופית של ימי הביניים הוא בכתביו של החכם האיטלקי ר' הלל בן שמואל מוירונה במאה הי"ג, הטובע את הביטוי העברי "עומד–נכחו", ביטוי מדויק אם כי לא כל כך אסתטי.

אך נעזוב את המונח, ונעיין בגישתו של מרטין בובר. השימוש בכינויי השם (אני, אתה, הוא וכו') מבטא את הקשרים המאפיינים בני אדם, קשרים שמגיעים לשיאם ביחס "אני – אתה". זהו היחס הדיאלוגי, הדו–שיחי. אך כיצד מתייחסת השפה העברית לאובייקט? אין לנו את ה–it של האנגלית. בצורה מאולצת תורגם ה–it ל"הלז". נראה לי לפעמים שהעברי המקורי היה אולי דוחה מילה זאת ומשתמש במקום זאת במילה "משהו". היחס הדיאלוגי יכול להיפגע, ובמקומו יופיע יחס המבטא את הצד האפל שבחברה. זהו היחס "אני – לז", המתקיים כשאנו מתייחסים לזולת כאל "משהו". אולי משהו אינטליגנטי, המסוגל לשמוע ולהבין, אך עדיין "משהו". בכך אנו הופכים את השני לחפץ, לאובייקט שימושי.

היחס אל האדם כאל "משהו" הגיע לשיאו המפלצתי בשואה, אולם הוא מתבטא, להבדיל, בתופעות רבות אחרות, כעבדות וכזנות למשל, או לדעתי, כפי שנהוג במדינות מסוימות, אף בהרכבת קו ייצור תעשייתי של חלקי חילוף אנושיים הנלקחים מאלו שבמקרה, "ועל פי הצדק" כמובן, נדונו למוות.

הרס הזוגיות

היחס אל ה"משהו" הוא יחס הכרחי בחיינו כבר בעולם הבסיסי, הטבעי, אך הוא התפתח לממדים ענקיים בעולמנו המלאכותי, מהמכוניות ועד למכשירים האלקטרוניים, המתחדשים חדשים לבקרים. מתוך כך מתגלה לעינינו פרדוקס איום, הנעוץ במהותה של המלאכותיות. אנו לומדים להחליף את תוצר התעשייה, את ה"משהו" המלאכותי, חדשים לבקרים, במודל חדש, עד כדי שימוש חד–פעמי. עובדה זאת משפיעה, ולא תמיד לטובה, על יחסנו אל ה"משהו" מעולם הטבע הסובב אותנו, ועלול להשפיע לרעה גם על יחסנו ל"מישהו". במקום שה"משהויים" המלאכותיים (ביטוי המצוי בפירושים למסכת עירובין) ישרתו את היחס "אני – אתה", הם משתלטים על אותו יחס.

וזו רק ההתחלה. משחקי המחשב מורישים את המשחקים החברתיים, אך חוששני שלא רחוק היום המר שבו היחס לבובות אלקטרוניות ורובוטים יתפוס את מקומם של היחסים הבין–סובייקטיביים. פיתוח האינטליגנציה המלאכותית יהפוך לכאורה את ה"לז" ל"אתה", אך בינתיים אנו הופכים את ה"אתה" ל"לז"; אנו לומדים מהחפצים שגם באדם ניתן להשתמש ולזרוק ככלי אין חפץ בו.

דבר זה בא לידי ביטוי טרגי בגורלה של הזוגיות. שיאו של היחס "אני – אתה" מצוי בזוגיות ובאהבה שיש בה קדושה. והנה, דווקא כאן בא לידי ביטוי הסטרא אחרא המפלצתי, המפתה את האדם להפוך את ה"אתה" לאובייקט, בניצול ובאונס. בשני סיפורי האונס הקלאסיים שבמקרא (בראשית לד ושמואל ב, יג) מבוטאת טרגדיה זאת באמצעות שימוש בכמה מילות יסוד. האדם "חָפֵץ בְּ–", אך מתוך כך הוא עלול להפוך את ה"את", "מושא" אהבתו, ל"חפץ", ואת האהבה לעינוי: "וַיִּשְׁכַּב אֹתָהּ", ולא "וַיִּשְׁכַּב עִמָּהּ", והקידושין ייהפכו לטומאה: "אֲשֶׁר טִמֵּא אֵת… אֲחֹתָם".

אכן, "אהבה היא נדר, נדר שהופר". במשפט זה, שבו פתחנו את דיוננו, חבוי הרעיון שניתן להתיר נדר. אך בתוספתא (נדרים ד, ד) למדנו: "לֹא יַחֵל דְּבָרו, שאפילו חכם אין מפר נדרו לעצמו". אמנם אנו יכולים להתיר נדרים, אך רק אם אנו נזקקים לחכם אחר או לבית דין. מכאן ה"כל נדרי" המבשר את כניסתו של יום הכיפורים, שבא לשחרר אותנו מהמלכודת האיומה שבה שגיאות העבר הופכות אותי לחפץ בידיהן. הבה ונתגבר על כך. הבה ונבקש סליחה ונסלח. הבה נשמור על נדרינו, על האהבה שלא תופר, ונינצל מהמחלה הקשה הזאת המאיימת על עולמנו הפוסט–מודרני.

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון כ"א שבט תשע"ז, 17.2.2017