תגובות לגליונות קודמים – 1018

בתגובה ל"יהדות אישית" מאת יונתן ברג

אשליה תמימה

הכותרת "יהדות אישית" סקרנה אותי. לתומי חשבתי שאולי מובאת כאן בשורה חדשה, או גישה חדשה ומהפכנית. נשאבתי למאמר הרהוט, ומצאתי עצמי שב באחת לימי נעוריי בתיכון. כל הנושאים המתוארים במאמר הם למעשה תיאור מייגע של ההתלבטויות הפוקדות כל תלמיד תיכון מצוי הלומד במסגרת דתית.

קבלת המרות הדתית, ההקפדה על הקיום המדוקדק של המצוות, תפילת הקבע לעומת התפילה הספונטנית, היחס הרצוי שבין הלימודים הכלליים והלימודים התורניים, ולעתים גם מחשבות על החופש האישי והקמת המשפחה העלולה להגביל חופש שכזה. כל הנושאים האלה העסיקו אותנו כנערים ונראה שאין בהצגתם כל חידוש.

התשובה הכוללת שניתנה לכל אלה הן מצד המורים והן מצד המדריכים בתנועת הנוער הייתה הכללת הבעיה והצגתה כקונפליקט הבסיסי שבין קבלת מחויבות ואחריות לבין פריקת העול. עתה בא יונתן ברג, כשהוא כבר בעשור הרביעי לחייו, וחוזר על כל אלה מבלי לחדש דבר.

הוא ממשיך בחיפושיו, מבקש לחיות כ-free spirit, אך כנראה אינו מוכן לשלם את המחיר הנובע מכך. הוא דורש לבחור את דרכו משוחרר לחלוטין מכל מחויבות, אך אינו מוכן כנראה להתנתק לגמרי מהיהדות המסורתית שבתוכה גדל. במסגרת מאמציו הוא מגייס בצורה שאינה ראויה את ביטויי החופש בכתבי הרב קוק. הוא מתעלם מכך שהראי"ה לא הביע מעולם הכרה בניהול של חיים המשוחררים מהמחויבות הבסיסית להלכה.

בעיניי, היהדות האישית של ברג אינה אלא היהדות החילונית הפשוטה, העולה לצדה של היהדות המסורתית מאז תחילת האמנציפציה לפני מאתיים שנה ויותר. הסיכוי שממנה יתפתח "המענה לאתגרי השעה בחיים הדתיים והרוחניים בחברה הישראלית" אינו אלא אשליה תמימה, וחבל.

אליעזר דניאל יסלזון

אליעזר דניאל יסלזון הוא יו"ר הנהלת המכון הגבוה לתורה באוניברסיטת בר אילן

——

 יהדות סלפי נטולת אלוהים

יש במאמרו של ברג יש בו רעננות, יופי של חיפוש ופריצת דרך. אך אני חלוק עליו ואף רואה בו סכנה גדולה. המאמר העוסק בחידוש היהדות איננו מזכיר ולו פעם אחת את אלוהים. אפשר להעמיד יהדות אתאיסטית, אבל צריך לומר זאת. כאן נדמה לי שאין אידיאולוגיה אתאיסטית, אלא התרכזות של האדם בעצמו המייתרת כל אחר, את ריבונו של עולם או את האחר האנושי. מזווית ראייה זו אתייחס לשבעת הסעיפים של המניפסט:

אי קבלת המרות ושלילת דמות ה"צדיק" הן ערכים – שוללים – שאני מזדהה איתם. אבל כדי שתהיה זהות צריכה להיות נקודת התייחסות יציבה – כגון משנת החכמים העומדת ביסוד ההלכה – ולא אין סוף האפשרויות הבלתי מוגבלות של הרוח האנושית.

הבחירה היא הבסיס למשמעות המצווה, כמו שמורה הרמב"ם (הל' תשובה, ה). אבל פירוק ההלכה לכדי טקסט, מנהג, איבר במכלול השפות והתרבויות, הופך את הצו ואת האידיאה המכוונים את האדם לכלי שרת רופסים חסרי כוח ביחס אליו.

ערך הבדידות מתורגם על ידי ברג לדחיית הנישואים. תקופה של בחינה ובחירה היא בוודאי ערך חשוב, אלא שהתרגום שלה לדחיית ההצטרפות מבטא לדעתי את מגמת ה"סלפי". האדם המתואר הוא מומחה להתבוננות באני העצמי, ומנוון את יכולות ההצטרפות לאחר.

הרחבת המנעד של לימוד התורה. הסרת הגבולות והעדר ההבחנה וההיררכיה הם ממהרסי הזהות החמורים. יש "כתבי הקודש" ויש מרחבי דעת נוספים. ההבחנה באה לידי ביטוי מוחצן בספרים שאותם לומדים בישיבה ואלה המתווספים מחוץ לה, בספר שאותו אקח לבית הכנסת וזה שאותו אלמד – באהבה ובהזדהות – מחוץ לו. ללא ההבחנה הזאת מתמוססים גבולות הזהות.

התפילה אינה מרחב של שיחה פנימית, אלא פנייה אל האחר. יהדות הסלפי הופכת את האני לא-לוהי, ומוסיפה את שלילת מרכיב החובה. כשאני פוגש אחר – אנושי – אני חייב להקדים לו שלום. יש אחר בעולם, לא רק אני.

יש שוני בין עם לעם אבל אין עליונות, כותב ברג. יש קרבה בין המיקום הזה למיקומי, ובכל זאת התהום פעורה. הלמידה מכל אחר יוצרת היררכיה סובייקטיבית. עבורי, ה"יהודי" הוא בעל ערך מוסף, המתורגם להעדפה ואף למחויבות יתרה.

קבלת כל אדם לקהילה, מורה ברגן. מעבר למילים מסתתר כאן ערעור על ההגדרה ועל הגדר. יהודי הוא יהודי, ושאינו יהודי – אינו יהודי. המעבר נעשה – במסורת היהודית – על ידי הגיור. הקבלה הכוללת המקבילה לקבלת כל הטקסטים וכל המנהגים יוצרת מציאות כאוטית וחסרת זהות.

*

ביאליק, שרצה לעצב יהדות חילונית, חתם את המסה שלו "הלכה ואגדה" כך: 'יוּתַּן לנו דפוסים לצקת בהם את רצוננו הנִגָר והרופס למטבעות מוצקות וקיימות. צמאים אנו לגופי מעשים. תנו לנו הרגל עשיה מרובה מאמירה בחיים, והרגל הלכה מרובה מאגדה בספרות. אנו כופפים את צווארנו: איה עול הברזל? מדוע לא תבוא היד החזקה והזרוע הנטויה?". כדאי ללמוד מהניסיון של פריקת העול, ולחפש את דרכנו עם גבולות ועם אחר משמעותי.

  משה מאיר

ד"ר משה מאיר הוא מנחה קבוצות חשיבה וייעוץ

—-

עזות מצח ממש

יונתן ברג קרא למאמרו "יהדות אישית". הוא אינו הראשון שמנסה לשכנע באמצעות שינוי המילון, אבל אצלו זה נעשה באופק קיצוני. הוא קורא לרעיונותיו בשם "יהדות". אך הקורא את מאמרו אינו נפגש אפילו במקרה עם "ה'", או "הקדוש ברוך הוא". אדרבה, בכל מקום שבו הוא מדבר על פגישה אין זו פגישה עם הבורא אלא עם הבריאה.

מרכזה של יהדות הוא "שמע ישראל ה' א-להינו ה' אחד". עם ישראל עומד מול א-לוהיו. אכן, ברג הוא יהודי לפי מוצאו, וישראל שחטא ישראל הוא, אבל תוכן דרכו איננו יהדות מסוג כלשהו, אלא עזיבת היהדות. וגם אם יקרא בין השאר גם טקסטים יהודיים רבים, אין בזה שמץ יהדות.

אבל המזעזע בכל מאמרו הוא האמירה שיש איזשהו קשר בין דרכו לבין הרב קוק ויש בזה עזות מצח ממש. השוואה בין סולת לפסולת. הרב קוק מדקדק בהלכה קלה כחמורה, ודורש את הדקדוק הזה מכל אדם  מישראל. וכל חייו הם פגישה מתמדת עם ריבונו של עולם – גם בתחום ההגות גם בתחום הרגש וגם בתחום ההלכה למעשה. והדבר ברור לגמרי לכל מי שרק מציץ בספריו.

בוודאי, מעבר לכל זה, הוא סבור, כמו כל אדם בר דעת, שכל אדם יש לו הכוחות הפרטיים הייחודיים שלו, שבאמצעותם הוא מבין ומרגיש דברים באופן שונה מזולתו, וגם ההדגשות בחייו הן שונות משל זולתו, ובהתאם לזה גם תפקיד מיוחד לו בקרב עם ישראל. אבל כל זה הוא קומה שנייה על גבי המחויבות המשותפת של כל עם ישראל למטרה המרכזית להיות גוי קדוש, מה שמתבטא בעומק של אמונה ואהבה, ובקיום תורה ומצוות הלכה למעשה.

משה גנץ

הרב משה גנץ מלמד בישיבת ההסדר בשעלבים

—-

לוותר על השיפוטיות

שמחתי עם קריאת דברי ברג, אך הבורא נעדר מן השורות. הייתה בהן הבריאה אך ללא בורא. לא לשם קנטור אני שואלת, כי אם לשם דיוק ואיתור המכנה המשותף. כיוון שאם מונח בורא – מונח מה שהוא אינסופי ומעבר לאנושי, בעוד הבריאה עשויה להותירנו במרחב הממשי המוחש.

ברג כותב: "קבלת ההלכה ללא בחירה וללא מעורבות נפשית של היחיד נתפסת כחולשה, קלות דעת ועצלות". השיפוטיות בדברים קשה ונשמע ממנה אף צליל של עליונות. האם לא נכון יותר לבקש את תנועת הנפש של האדם, את חיפושו וכנות בחירותיו? האם לא נכון יותר לבקש בענווה להיות מבקשי ה'? לבקש את פעולות האדם מתוך אפשרות חריגה מן ה"אני" וממה שנוח לו?

ועוד הוא כותב: "חתונה מוקדמת ובניית בית בגיל צעיר הן מנגנון חברתי שנועד להשאיר את האדם בתוך גבולות החברה הקיימת". שוב אני שומעת כאן מוחלטות, ואני בהחלט משאירה פתח לאפשרות שאולי לא הקשבתי נכון.

אני לא חולקת על הפרשנות של הנישואין המוקדמים כטקטיקה חברתית של חנק מחשבתי ואפשרות בירור. אך אני כן מבקשת גם כאן את הגמשת הגבולות. כמו שאני רותחת על הצבת הרווקים כבעיה שיש למצוא לה פתרון (גילוי נאות: נישאתי קרוב לגיל 30), כך אני מבקשת ממי שמבקש את הרוחני בחייו שלא יצאו מדבריו מסקנות נוקשות ושטחיות כגון "רק מי שנישא מאוחר קיבל הזדמנות לבצע בירור אמיתי". יהיה זה כן יותר לו תישמע צעקה שמאפשרת ליחיד להתלבט. שנותנת אמון בנשמתו שתנחה אותו בדרך הנכונה עבורו בצומתי חייו. צעקה שמבקשת להסיר את ההנחיות הציבוריות ואת השיפוטיות הנגזרת מהן, ולהניח את יסוד החיפוש והמציאה האותנטיים בבסיסה. ואין לנו עסק לפיכך בשאלה אם נישא האדם בגיל 18 או 38.

ותודה לברג, שדבריו האירו בנפש המחפשת וסייעו לה לצאת לעוד מסע קטן של חשיבה ובירור. התלבטתי אם לנסח את דבריי כתגובה או להיענות להזמנת הכותב לנסח את תפיסת עולמי ודרכי הפרטית. כיוון שהשנייה כבדה מן הראשונה בחרתי בה לעת עתה, אך לא מן הנמנע כי אתגר זה עוד ישוב לפתחי.

יעל כהן

יעל כהן היא יועצת חינוכית בבית הספר ימין הרצוג באילת

סכנת הגזענות / יונתן ברג משיב:

לתגובה המשווה את כל סעיפי הרשימה להתחבטות נער, ולזו המגיעה עד כדי "ישראל שחטא ישראל הוא", הרי שכל שיש לי להגיד הוא שפעמים רבות עדיפה סערת ההתבגרות על פני אותה אדנות מבוגרת ויודעת כול, שסימנה המובהק הוא האמירה כי השתמשתי "בצורה בלתי ראויה" או באופן "עז מצח" בכתבי הרב קוק. לא ראוי בעיני מי? והרי כאן נקודת המחלוקת: אין אחר הקורא ומפרש וחושב מלבד האדם הפרטי. ומלבד כך, אותה בהלה האוחזת בכותבים נדמית כמו בהלת המתנגדים לרב קוק בירושלים, ואולי באמת אנו עומדים בלב מפץ כזה שבו יפנו חלק להסתגרות וחלק אחר לפתיחות לעבר כלל האומה. לגבי התגובה האחרת, הרי שפה יש כבר שיחה מתוך כבוד ומחלוקת.

א. יש צורך במחויבות משעה שישנה בחירה, גם ביחס לדמויות משפיעות וגם ביחס לאיברים מגוף הריטואלים וההלכה ביהדות, אולם אלו בני שינוי בכל עת ובכל זמן למען בחירה חדשה. הבחירה שלי להתפלל שחרית כל בוקר, ללא תפילין, היא מחויבות שאני דבק בה כחלק מסדר היום ואורח החיים, עוגן במים סוערים, אך בכל רגע התפילה היומית יכולה להיות מומרת למנחה או ערבית. כך הדבר גם ביחס לדמויות משפיעות.

ב. א-לוהים, שהוא מונח אנושי למה שאינו יכול להיתפס בכלי אנוש, הוא מרחב פרטי, חוויה פרטית של שיחה ודיאלוג, זאת בשל חוסר היכולת להבנות מינוח מילוני לנוכחות זו. מסיבה זו אני מכנה את התפילה "שיחה פנימית". כן, אנחנו יכולים להתקרב האחד לשני בשעת התפילה עם החוויות הפרטיות שלנו ולהפוך למעין קהל של חוויות פרטיות, וזה בהחלט מעניק סעד מפני הבדידות הכרוכה בשהות עם "הא-לוהים הפרטי".

ג. הכרה זו מציבה באור בוהק את אבן הנגף הגדולה ביותר בין השותפים ליהדות הפרטית לבין הממסד האורתודוקסי. מילותיו של כותב התגובה, "העדפה ומחויבות יתרה" ביחס ליהודי, הן גזענות, וצר לי לכתוב מילים כאלו לכותב התגובה שהיה הגון ומכבד. חלקי אינו עם גזענות בשום צורה ובשום אופן. נדמה שעד שהיהדות הממסדית לא תיחלץ מהפנים הגזעניות שלה, נהיה בבעיה חמורה. ועל כך צר לי יותר מעל כל דבר אחר.

ולסיום אשיב למגיבה האחרונה: ייתכן כי ברשימה, בשל הרצון לנסח עמדה עקרונית-רחבה, נפל פגם השיפוטיות. ודאי שאבן הלוז של התפיסה האישית היא חופש לכל אדם ללכת בדרכו ועל פי צו לבו, ועל כן, כל אמירה מוחלטת שנפלה אצלי הרי שהיא כנגד המהות המרכזית של המאמר. באשר ליחס לא-ל, נראה כי מדובר בהחלט בנקודה מעומעמת, ואני לוקח על עצמי לחקור בה ולהרחיב את הכתיבה לגביה.

—————————

בתגובה ל"פרדוקס הדתיותמאת עידו פכטר

איך נצמצם את תופעת הדתל"שים?

אבקש לשתף את הקוראים במחקר שערכתי עם צוות מפקחים במִנהל החינוך הדתי בשנת 1993 שהקיף 60 בתי ספר תיכוניים בחמ"ד. התלמידים נשאלו על אורח חייהם הדתי מחוץ למסגרת בית הספר ועל נושאים שבהם הם מתעניינים ומעוניינים להרחיב את ידיעותיהם. רוב המשיבים טענו כי הם לא קיבלו התייחסות מספקת לשאלות כגון "מציאות ה'", "צדיק ורע לו רשע וטוב לו" ולתהיות בנושאי אמונה. לטענתם, לימודי הגמרא והתנ"ך הם המובילים בתוכנית הלימודים בחמ"ד ונושאים העוסקים בנושאי אמונה נדחקו לקרן זווית.

לאחרונה הייתי שותף בכנס בכינר שבו דיווחתי למשתתפים על כנס מפקחים ארצי של החמ"ד שערכתי במחוז הצפון. אחד מנושאי הכנס עסק בענייני אמונה. לשם כך הזמנתי הצגה של קבוצת התיאטרון של תלמידי ישיבת מעלות. ההצגה מספרת על נער בן 16 הלומד בישיבה תיכונית, ואביו משמש ראש הישיבה. הבן מוזמן על-ידי חברים להגיע לפאב ביישוב בליל שבת. הוא מתגנב מביתו ומבקר בפאב עם חבריו ומתלהב מהריקודים ומהבנות וחוזר לביתו לפנות בוקר. במהלך השבוע הוא מתלבט לקראת המשך דרכו ופונה לר"מ ושואל בעצתו, אלא שהר"מ עונה לו שהוא "מתפלא שאתה כבן של ראש הישיבה מתלבט בשאלות מעין אלה". ואז יורד המסך. התלמיד לא קיבל מענה ללבטיו ואף הר"ם בא אליו בטענות על תהיותיו .

וזאת הבעיה המרכזית. אנו לא שמים לב להתלבטויות בני הנוער, ולא מקדישים מספיק זמן לשאלותיהם ותמיהותיהם. העיקר של מערכת החינוך הוא הישגיהם הלימודיים והזכאות לתעודת בגרות. אם נתייחס אליהם ביתר רגישות ותינתן תשומת לב לתהיותיהם – נצמצם באופן משמעותי את מספר הדתל"שים.

אכן, המחקר הנזכר נערך לפני כשני עשורים, ואז אמצעי התקשורת היו סולידיים יותר. בשל ההתפתחות הטכנולוגית ותעשיית הפלאפונים החכמים הרי שהיום ההתמודדות קשה יותר. לכן נדרשת "תרופה" משמעותית יותר. אם נפעל בדרך של שיחות ונעודד נוער לשאול שאלות בנושאי אמונה נצמצם את התופעה בצורה משמעותית.

מנחם שטרן

ד"ר מנחם שטרן הוא מרצה בשלוחת אוניברסיטת בר אילן במכללה האקדמית גליל מערבי

—————–

ומה יהיה על ילדי הדתל"ש?

הרב עידו פכטר מציע בתבונה רבה לאמץ את המודל המסורתי-מזרחי ביחס לדתל"ש. אך השאלה אינה רק כיצד נתייחס לדתל"ש, אלא כיצד נתייחס לבית הספר שקולט את ילדיו.

מי מאיתנו שכבר עבר את גיל הארבעים והביט אחורה לעבר בוגרי השכבה שבה למד, יוכל בנקל לראות תהפוכות רבות ומשונות בסוג הכובע הדתי שלראשם. נדמה כי ההתקבעות המכרעת באה רק בהחלטה הגורלית לאיזה בית-ספר ישלחו ההורים את בנם; אם לבית ספר דתי, הדתל"ש כבר יישאב אט אט חזרה לעולם הדתי, ואם לבית ספר חילוני, הוא כבר בחוץ. בחלק מהמקומות יש גם אופציית ביניים חדשה – בית ספר מעורב לדתיים וחילונים.

הבעיה היא שאז, בנקודת ההחלטה הקריטית הזו, לא המשפחה הקרובה היא זו שתפקידה לקבל את הילד השב הביתה למגזר, אלא דווקא החברה הדתית הסובבת, זו שכל כך דואגת לחינוך הילדים האישיים שלה. נדמה ששם, אצל ההורים האחרים באותו מוסד, החשש והפחד עדיין מקננים, ומובילים לעתים רבות להבעת תחושות ניכור ואולי אף סלידה. וכאן, אותו חשש מן המסורתיים המקונן בעיקר באזורי פריפריה הוא גם אותו חשש מבני הדתל"שים שגרים בתל אביב, בגבעת שמואל ובמודיעין.

אלא שיש עוד כמה הבדלים לרעתם של ילדי הדתל"ש. הדתל"ש החוזר לעולם הדתי משדר כי גם הוא גדל באותה מערכת וכי למרות ריחוקו הוא "מכיר". ביטחונו העצמי, זה שאולי גרם לו בעבר לנטוש את דרך אבותיו, חוזר עתה לבית הספר בשעה שהוא מלווה את ילדיו לכיתה. יתרה מכך, שמירת המצוות של המסורתי באה לרוב מתוך חוסר ידע. הוא יכול לעלות באדיקות לקברי צדיקים או לקדש על היין בשבת, דקה לפני שיעלה על רכב למשחק הכדורגל. מצד החברה הדתית, הדבר יתקבל לרוב בסוג של סלחנות. לעומת זאת, כשהדתל"ש בוחר ללכת עם ילדיו הלומדים בחינוך דתי לקנטרי קלאב ברגל בשבת, הוא עושה זאת מתוך הבנה שידעה לחלק בעבר בין מלאכות דאורייתא לבין מלאכות דרבנן. הדבר הרבה יותר מאיים על ההורים הדתיים שאינם ששים לראות שבכיתה של בנם ישנם ילדים עם מערכת חוקים אחרת מהבית.

הקושי המגזרי הגדול מתחיל בעובדה שמכל סוגי בתי הספר יוצאים בוגרים דתל"שים. גם מאלה הפתוחים וגם מאלה החרדיים לאומיים. אך מיהם בתי הספר שאמורים לקלוט את ילדיהם? בפועל רק המוסדות הפתוחים יהיו אלה שייקחו אחריות. המוסדות החרדיים לאומיים לא יקבלו ילדים ממשפחות כאלה, או יבליטו בכל דרך בפני ההורים מדוע הילד לא ירגיש שם בנוח.

אנו יכולים לדבר גבוהה גבוהה על קירוב הדתל"ש, אך המבחן האמיתי עומד לפתחנו בכל שנה בתקופה זו של עונת הרישום לבתי הספר. עלינו להכיל ולקבל לא רק את הדתל"ש עצמו אלא גם את משפחתו על ילדיו.  זה לא קל. לא במוסדות החרדיים לאומיים וגם לא במוסדות הפתוחים.

שמואל שטח

שמואל שטח הוא מנכ"ל נאמני תורה ועבודה

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון י"ד שבט תשע"ז, 10.2.2017

מודעות פרסומת

פורסם ב-10 בפברואר 2017,ב-גיליון בשלח תשע"ז - 1018, תגובות. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: